המדריך לרשת האפלה
צילום: יח"צ
יורם שפר, בימים אלה אתה עובד על סרט דוקומנטרי לערוץ 1 בנושא הרשת האפלה. מהי הרשת האפלה?
הרשת האפלה או דארקנט (מכונה גם Deep Web) היא כינוי כללי לאתרים שאינם מופיעים בחיפוש בגוגל. חלקם פשוט לא רלוונטיים לציבור הרחב, אחרים מסתתרים בכוונה. האחרונים הם נושאו של הסרט. השימוש באתרים אלה דורש דפדפן מיוחד, שגם מאפשר למשתמש בו להיות אנונימי. האנונימיות הזו היא כלי רב עוצמה והיא הנקודה בה הסרט מתחיל להיות מענין, כי השאלה היא מה אנשים עושים עם אותה אנונימיות. הדארקנט התפרסם כממלכת הסמים והפדופיליה, אבל הסיפור רחוק מלהתמצות בזה.
מעבר לנושא המרתק, מה ייחודי בפרויקט הזה?
הסרט מבחינתי עוסק קודם כל בטבע האדם יותר מאשר בהיבט הטכנולוגי. כיצד תנהגי אם אבטיח לך אנונימיות מוחלטת? נניח שיש לך את הכוח להזיק מבלי להיתפס, לפשוע מבלי להיענש ולפגוע ללא הבושה שיידעו מי את. במה תבחרי?
התשובה לדעתי אינה חד משמעית עבור אף אדם. האפלוליות בשם הסרט אינה מתייחסת רק לאינטרנט, אלא בעיקר לנפש שלנו. בדארקנט אפשר לעשות גם דברים נפלאים, למשל לתרום לעניים בסתר. משום מה, כל מי שאני מעלה בפניו את האופציה הזו – מגחך, כאילו מדובר בקוריוז, שברור שאיש לא יבחר בו. את הגיחוך ומשמעותו אני רוצה לבדוק בסרט על ידי ניסויים אמיתיים. כותרת המשנה של הסרט היא "סרט תעודה אקטיבי." זאת משום שהסרט אינו רק מתבונן, אלא מבצע הלכה למעשה ניסויים בטבע האדם. כמעט כל הדמויות הן של אנשים נורמטיביים. הקל ביותר היה מבחינתי למצוא מיזנתרופים מתבודדים וגיקים בלתי חברותיים. אלא שאז הצופה יכול היה לומר לעצמו "אילו אנשים מוזרים. אני לא כזה!" – אלא שהעובדה, שהגיבורים שלי הם כמוני וכמוך ומעוררים הזדהות כבני אדם, מחייבת כל אדם לדין וחשבון עצמי.
איך באים לידי ביטוי עקרונות ה Cross Media בפרויקט?
לסרט יש אתר כבר חודשים לפני יום הצילומים הראשון. ההבנה העקרונית, על פיה הסרט נוכח באינטרנט לא פחות משהוא נוכח בטלוויזיה, היא ענין של שינוי תפיסתי מרחיק לכת לגבי השאלה "מהו סרט." האתר עוסק בסרט כמובן, אבל יותר מכך – הוא עוסק בנושא הסרט. ההבנה שסרט נעשה על נושא ושהשימוש באודיו-ויזואליות ככלי הבעה היא רק בחירה באמצעי, גם היא מהפכה תפיסתית. חייב גם להודות, שלמרות שאני מרצה על הנושא וחוקר אותו כבר מאז 2008, גם עבורי, שעוסק בקולנוע כבר קרוב ל – 20 שנה, מדובר במהפך חשיבתי.
האתר משמש גם ככלי לבניית קהילה של אוהדים וככלי להעמקת התחקיר. אולם אלו אינם כלי קרוס מדיה, אלו כלים שיווקיים. היבט הקרוס מדיה המובהק ביותר הוא, שהאתר והאפליקציות שיבואו אחריו הם דרך להעשיר את הסיפור הקולנועי-טלוויזיוני, להרחיב אותו ולהפוך אותו לחווייתי יותר. אסביר למה הכוונה:
השיטה הקולנועית של הסרט היא של קורס בשימוש בדארקנט. דרך חווית הלימוד שאני עובר כבמאי הנוכח בסרט, אני מעביר את הצופה את התהליכים אותם חווה אדם ממוצע שנחשף לדארקנט: החל מתדהמה וזעזוע, המשך לסקרנות ומשיכה ובסוף השתתפות פעילה.
הסרט כמובן לא יכול להיות ממש קורס מסודר והוא בראש וראשונה סרט ולא לומדה. לעומת זאת, האתר והאפליקציות לוקחים את הלימוד מאוד מאוד ברצינות ויורדים לפרטים הקטנים ביותר. התוצאה היא שאדם יצפה בסרט, יפנה לאתר כדי להרחיב את ידיעותיו ואז יצפה שוב, כדי לראות את אותם דברים מפרספקטיבה שונה.
מה אתה מתכוון להשיג באמצעות האתר והאפליקציות העתידיות?
החוויה האישית המתגבשת בזכות האתר והאפליקציות יוצרת מעורבות (engagement) והעמקה, מה שמביא לדיון משמעותי הרבה יותר על טבע האדם ובחירתו ברע או בטוב, שהם מבחינתי המסר של הסרט. אם הייתי מסתפק רק בצפיה פסיבית בסרט לינארי בטלוויזיה, החוויה היתה חלשה הרבה יותר. הציטוט הבא (קונפוציוס? בכל מקרה, תמיד טוב להזכיר את השם שלו) ממחיש זאת יותר מכל:
"כאשר אנחנו שומעים, אנחנו שוכחים.
כאשר אנו רואים אנו זוכרים.
כאשר אנו עושים אנו מבינים".
בכנס "תעשייה ללא גבולות 2", שבו תדבר על נושא ה Cross Media, ידונו בשינוי המחשבתי שיוצרי קולנוע צריכים לעבור כדי להתאים עצמם לעתיד בתחום. מה צריכים יוצרי קולנוע לקחת בחשבון לפני שהם יוצרים את הסרט הבא שלהם?
למדתי בעבר מדעים קוגניטיביים, שמכילים הרבה לימודי בלשנות. שם נהוג להאמין שמילים משנות תודעה. אז בשלב ראשון הייתי מציע ליוצרות ויוצרים לקרוא למה שהם עושים "פרויקט" ולא "סרט." פרויקט הוא על נושא והסרט הופך להיות פשוט כלי הבעה הנבחר של הנושא. בנוסף, פרויקט יכול וצריך לכלול גם אמצעי הבעה (מדיה) נוספים כמו טקסטים, תמונות, קטעי וידאו קצרים (שאינם בסרט) וכמובן הרבה הרבה-תקשורת עם קהל. אני מתכוון לתקשורת אמיתית, לא "אני מדבר ואתם שותקים" שהוא המודל האידאלי עבור במאי קולנוע מסורתיים.
הצעד הבא גם הוא לשוני: אנחנו לא filmmakers, אנחנו storytellers. באנו לספר סיפור. אפשר לספר אותו בהרבה דרכים, לא רק קולנועיות.
אז נכון שליוצרי קולנוע קל הרבה יותר להתבטא בצילום ועריכה ולא בכתיבה ואולי הם גם מפחדים מטכנולוגיה. זה בסדר. וזהו בדיוק הזמן להכניס עוד אנשים לתהליך החשיבה. אחד מהאנשים האלה הוא חובב משחקים. אדם שיסייע לך "למשחק" (gamify) את נושא הסרט. ולמה משחק? כי משחק הוא צעד ראשון בדרך לפיתוח אפליקציה, שתעביר את רעיון הסרט באופן חוויתי. יועץ המשחקים שלכם לא חייב להיות מומחה. הוא יכול להיות חבר שמשוגע על משחקים, יכול להיות גם האחיין הצעיר שלכם. אגב כך, מאוד ממליץ לשמור מרחק מפלספנים מרעילי בארות, שמכריזים ש"זהו משחק ולא סרט" (ואת אלו שמוסיפים ואומרים "זה גימיק נחמד, לא יותר" הייתי משליך לדארקנט וזורק את המפתח).
כדאי להזכיר לאותם אנשים, שאנחנו בתקופה בה גבולות מיטשטשים בהרבה מאוד קטגוריות חיים ושבכלל – מחזה באנגלית הוא Play והאנשים שמשתתפים לנו בסרטים נקראים "שחקנים", אז אולי בסוף אין כזו דיכוטומיה בין משחק לסרט.
אז בעתיד יוצרי קולנוע יהיו חייבים ברקע שיווקי או טכנולוגי כדי לשרוד בתחום?
המילה "חייבים" מעוררת קונוטציה מעוררת אימה של אילוץ ועמידה עם הגב אל הקיר, אבטלה וכו'. אני חושב שאפשר ליהנות מהאפשרויות שנפתחות בפנינו. לי אין שום השכלה טכנולוגית, נכשלתי במתמטיקה כל חיי ואני גם קשיש בן 46, שנחשף לראשונה למחשב רק בגיל 22. אבל אני מאוד אוהב את הדיגיטל והבנתי מזמן שזו אינה רק טכנולוגיה, אלא תרבות בפני עצמה.
מעבר לזה, כמה יוצרות ויוצרים באמת מבינים איך עובד חיישן וידאו, באילו עדשות משתמשים לאיזו מטרה, האם זה הזמן הנכון לעבור ל-4K ואיך יוצרים אפקט של התרסקות או ירי באפטר? – מעטים יחסית. אבל החוכמה היא לדעת להסביר לאנשי המקצוע מה אנחנו רוצים להביע ולשפוט את המשוב שלהם באופן שיפתח את הסרט למקום של החזון עליו אנחנו חולמים. זהו בעצם הסוד של הבימוי.
"הרשת האפלה" מופק על ידי דוקי דרור, זייגוט פילמס.
יורם שפר באתר תעשיה: על צפיה סינכרונית | מדוע סרטים שמצליחים בפסטיבלים נכשלים באינטרנט? | עשר שטויות שיוצרי קולנוע אומרים