הצלם זיו ברקוביץ והבמאי פנחס וויה על עבודת הצילום בסרט “לא יום ולא לילה”

צילום: זיו ברקוביץ

ב-20 לפברואר יצא לבתי הקולנוע ברחבי הארץ סרטו של פנחס וויה, “לא יום ולא לילה”.
את הסרט צילם הצלם זיו ברקוביץ.

סרט הביכורים של פנחס וויה נוצר מתוך היכרות עם העולם אותו הוא מתאר, ובשיתוף התסריטאי אהרון ישראל, שבחלקו מבוסס על חוויות שעבר. 
משפחה של חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי מנסה להתנתק מעברה ולהשתלב בקהילה החרדית האשכנזית. הבן רפאל הוא תלמיד מצטיין ועילוי, אך זה לא עוזר לו להתקבל לישיבה אשכנזית. אמו, אהובה, מנסה להפוך את רוע הגזירה בדרכי נועם. האב שמואל לעומת זאת, שיפוצניק עם אמונה גדולה, מתקשה להשלים עם הפגיעה בבנו. בדרכו המחוספסת הוא מנסה להיאבק בהחלטה אך התפתחות דרמטית ובלתי צפויה מטלטלת את בני המשפחה ואת סביבתם, ויורדת לשורשי אמונתם המשותפת. "לא יום ולא לילה" – על צדק ואמונת אמת שהופכת עולמות.

לצילומי הסרט הזמין פנחס וויה את הצלם זיו ברקוביץ, וכך מספר זיו על העבודה
את הסרט "לא יום ולא לילה" הכרתי בהתחלה בשם "השפעות זרות". כשפנחס הבמאי פנה אליי ושלח את התסריט ממש התפלאתי מהאופן שבו הסרט הזה כתוב. לסרט יש שלוש מערכות עם שלושה גיבורים שונים, ומאוד התחברתי לרעיון הזה. אהבתי את זה שמקרה אחד של משפחה חוזרת בתשובה מביאה אותם למקום כזה עמוק שנוגע בזהות, הורות ומצפן אנושי.

ראיתי שלתסריט יש המון מקום למבע הקולנועי שלו ולכן לצלם או צלמת זה פותח אפשרויות רבות איך לגשת לסרט כזה, והדבר הראשון שחשבנו עליו, אני ופנחס, זה שהמצלמה לא חייבת תמיד לנוע או לעבור ממקום למקום אלא יותר להיות תקועה ומתבוננת כל פעם בפורטרט של גיבור/ה אחרים וכך נקבעה לה פתאום שפה שמתוך מקום יחסית דל יכולה להיות גם עשירה. הסרט צולם בזמן קצר, אך העולם של הדמויות, שהיה מאוד צנוע ועדין, זה יכל להתאים.
זהו עולם שהוא לא צבעוני כלל אלא במעין אסתטיקה מונוכרומטית, אבל כזו שמבקשת להיות חמה וחומלת, ולכן הפורטרט פה הוא יותר חשוב מהתנועה שהקולנוע יכול להציע.
ברגעים בהם ישנה תנועה עמוקה פנימה בתוך הפריים, מה שנקרא "דולי" (Dolly), אלו רגעים בהם כל דמות מקבלת במערכה שלה תנועה שמתקרבת לפורטרט שלו או שלה וכך נוצר מצב בו יש רק שלוש תנועות מובהקות בסרט. גם אם הצופה לא מבחין בהחלטות האלו הוא כן יכול לחוש בהם בסוף הסרט.

למרות שאלו היו ימים מאוד אינטנסיביים ,הייתה תחושה של חדוות יצירה יחד עם פנחס, בעיקר בגלל שהוא במאי שהעולם שהוא רוצה להראות מגיע מדם ליבו ולכן לי ולאנשי הצוות מסביב זה היה מרתק לראות ולקחת חלק בעולם של מישהו שמנחה אותך כך.
בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית בעיקר מכיוון שאני מרגיש שהצלחתי לתת הרבה מקום וכבוד לתחושה שהבמאי רצה להעביר ולעולם שהוא בנה, ולתחושתי הצלחתי לצלול איתו לעולם שאותו אני לא חי ודרך התבוננות ודיאלוג נוצרה שפה שאני מקווה שתוכל להיות מוערכת על ידי הצופים.
 

והבמאי פנחס וויה מוסיף על תהליך העבודה ועל הקשר עם זיו ברקוביץ
אני עוקב אחרי העבודה של זיו כבר כמה שנים טובות, והוא בעיניי אחד הצלמים המרשימים שפועלים כאן. למזלי, יצא לי לפגוש אותו במקרה, ומיד מסרתי לו את התסריט לסרט הביכורים שלי, בתקווה שהוא ירצה לשתף פעולה. להפתעתי, הוא חזר אליי די מהר, התלהב מהתסריט והיו לו הרבה רעיונות מעניינים לגבי השפה הוויזואלית של הסרט.

האתגר שלנו בתסריט היה היעדר גיבור מובהק – במקום זאת, יש שלושה גיבורים, שאפשר לחשוב עליהם כשלושה קולות פנימיים בתוך אדם אחד. הם נפרדים מאוד מבחינת הדחפים שלהם, אך מתאחדים למשפחה אחת. אני מרגיש שבעזרת ניסיונו וכישרונו של זיו הצלחנו לפתח שפה קולנועית שמעבירה ומנגישה את הרעיון הזה. הצילום מצליח לבודד את הדמויות, ובו בזמן משאיר "קצה" שמחבר אותן לעולם סביבן.

ההשראות שלנו היו בעיקר הקולנוע האיראני, ששנינו מאוד אוהבים, וציורים נורדיים. נמשכנו למינימליסטיות שלהם, ליכולת הפשוטה שלהם לייצר אינטימיות שאינה מנותקת מהקונטקסט ומהמקום שבו הם פועלים. מעבר לכך שזה שירת את התסריט, זה גם התאים למגבלות הטכניות שלנו – לוח זמנים צפוף של ימי צילום אינטנסיביים. האתגר היה למצוא דרך מעניינת שעדיין תצליח להתאים למגבלות הזמן, והתוצאה בעיניי מספקת ומרגשת.

כשאני מספר לצופים שזה צולם בזמן כה קצר, הם לא מאמינים לי – וזה לגמרי בזכותו של זיו היקר.
 

זיו ברקוביץ הוא צלם קולנוע וטלוויזיה מהמבוקשים בארץ, מצלם סרטים וסדרות בישראל, בארה"ב ובאירופה. זיו בוגר סם שפיגל בהצטיינות, בעל יכולת נדירה ליצירת לוק קולנועי מרהיב בכל פריים אשר מיצבה אותו כאחד מהצלמים הבולטים ועטורי הפרסים בארץ. כבר בסם שפיגל השתתפו 3 סרטי גמר שצילם בסינפונדנסיון בפסטיבל קאן וביניהם הסרט “הימנון”, שזכה בפרס הראשון לראשונה ב-2008. ומאז זכה בפרסים רבים נחשבים נוספים וביניהם פרס צילום בפסטיבל וינה על הסרט הרוסי “no one”, פרס פסטיבל חיפה שנתיים ברציפות על צילום הסרטים "נמל בית" ו"מוצא אל הים", פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל טאלין ופרס ציון לשבח בפסטיבל חיפה על הסרט "קולות רקע" אותו כתב וצילם וכן פרס פסטיבל TAMPA לצילום.
כמו כן היה מועמד לפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה על צילום שתי העונות של הסדרה "איש חשוב מאד" של הוט, ולפרס אופיר על צילום סרטה של שירה גפן ,"בורג". בחו"ל צילם את העונה השלישית של סדרת המתח “Absenita” של אמזון פריים, סרט שצולם בלוס אנג'לס בהפקת של ריטה וילסון, וסדרת מתח שצולמה בפולין עבור נטפליקס.