עצמאית בשטח: אנה פתחוב מתחרה בענקים

צילום: עופר חג'יוב

"מרחב מוגן" סדרת רשת עצמאית, שיצרה וכתבה אנה פתחוב, היא סדרה על מלחמה (שיצאה באופן מפתיע) חודש לפני המלחמה. הסדרה מועמדת לפרסי הטלוויזיה בקטגוריית סדרת רשת, הסדרה העצמאית היחידה שעלתה לגמר ותתחרה מול הגופים הגדולים.
"מרחב מוגן" מספרת את סיפורם של חבר'ה צעירים בבאר שבע, סטודנטים, שמנסים לחיות חיים נורמליים במציאות לא נורמלית. למשל, לצאת לדייטים תחת יירוטים, לעשות סקס בממ"ד לפני שהמשפחה תכנס להסתתר שם, להיפגש בבר הנרגילות הכושל אך היחיד שפתוח, ובעיקר – להתעלם מהמציאות בה הם נמצאים ולהסתער על החיים, לפני שהחיים יסתערו עליהם בחזרה. 
כי כאשר כל רגע יכול ליפול עליך טיל ולהרוג אותך – התאווה לטרוף את העולם מתעוררת ומורידה אותך מהפסים.
הסדרה הגיעה ל- 700 אלף צפיות בערוץ יוטיוב, הפרק הראשון כמעט על 70 אלף, והיא תתחרה גם בפסטיבלים בחו"ל.
 

לינק לטריילר
 

ברכות על העלייה לגמר, איך ההרגשה? את היחידה שמגישה יצירה עצמאית בעצם?
אני מאוד מאוד מתרגשת מהמעמד, עבדנו כל כך קשה עד שהגענו לרגע הזה, לעלות לחמישייה זה ממש לא מובן מאליו בשבילנו. שאר הסדרות הן מ"כאן דיגיטל" ומ"מאקו" ואנחנו היחידים שעשינו סדרת רשת עצמאית שהפקנו לבד. אני מרגישה שזה ממש מסע, מסע ארוך שהתחיל עוד כשלמדתי בספיר, והמשיך כשלמדתי ב"גודמן" (תמיד כשלמדתי היו מבצעים צבאיים). הסדרה כבר אז עברה כמה גלגולים, היה טיזר ופיילוט שצילמתי לפני שנים, ביחד עם ניצן רוטשילד שהוא גם בעלי היום ומשחק בסדרה, וניסיתי אז להניע את הסדרה, אבל בגלגול הנוכחי "מרחב מוגן" הגיע למקום הכי מגובש שלה, ואני מאוד גאה במה שיצא. הצלחנו ללא תקציב כמעט, להביא צוות ענקי, עשרות שחקנים, ניצבים, לצלם בלוקיישנים רבים, להעמיד סצינת מכות המונית וסצינה עם כלב. 

אם דיברתי על מסע ארוך – מהרגע שהחלטנו שהולכים לצלם שוב את "מרחב מוגן" עברו גם כמה שנים. התחברתי עם אייל דיקמן, שבדיוק חיפש פרוייקט לביים, עשינו פגישות עם צלמים, ולמזלי הרב גל גינוסר, בוגר ספיר בעצמו, נרתם לפרויקט והביא מהכישרון המדהים שלו לכל צילומי הפאב והיה הצלם הראשי שלנו. אחרי זה גם רתמתי את אייל סיבי (עורך הסרט "העיר הזאת") שערך לי את הפרק הראשון ועוד מלא אנשים מדהימים שמתנצלת שלא יכולה למנות את כל השמות שלהם, כי הם רבים וטובים. 
עוד לפני שהבאנו צוות, כתבתי במשך שנה ושיכתבתי את הפרקים, אחרי זה עשינו חודש חזרות על כל דפי התסריט, כולל סצינות המכות, ואז צילמנו במשך 16 ימי צילום, שבאמצע פרץ "שומר החומות" וגראד פגע בגג של הבניין שצילמנו, שהוא גם במקרה הבניין של אמא שלי.   

נראה שהמציאות התערבבה לכם עם הסדרה?
לאמא שלי פגע גראד בגג של הבניין והרס את הדירה בקומה 16, רק את הדירה כי הדיירים שהו במרחב המוגן וניצלו. אבל אף אחד לא חשב שיקרה מה שקרה במלחמה הנוכחית - פגע גראד בתל אביב בדירה של אלירן הרוש, שמשחק את ירון, בזמן שהוא בתוך הדירה עם אשתו, הדירה הלכה לגמרי ובנס לא קרה להם כלום, שנייה לפני, הוא עמד בחדר שבו פגע הגראד, למזלו אשתו אמרה לו שיבוא להתחבא איתה בפינה של הבית והוא ניצל. 

הוצאתם את הסדרה חודש לפני המלחמה, טיימינג מצמרר...
כשהוצאנו את הסדרה, לא דמיינתי את מה שהולך לקרות באוקטובר. אני כל השנים רציתי להוציא את הסדרה מהמקום של לתת קול וביטוי לזעקת הדרום. אמנם אני משתמשת בכלי של הקומדיה, אבל זה מה שעזר לי לעבד את הטראומה – את המחשבה הבלתי נתפסת שהיום זרקו עליי טילים, וכולם ממשיכים את היום שלהם בארץ, כאילו לא קרה כלום. כשרציתי לצאת לצלם את הסדרה היו אנשים שאמרו לי שזה כבר לא רלוונטי ולא יעניין, ואז פרץ "שומר החומות", וזה כן הפך לרלוונטי, אבל מבחינתי כל עוד הפציצו את הדרום הנושא היה חייב להיות על סדר היום, ובשבילי הוא תמיד היה רלוונטי. תמיד לא יכולתי לקבל את המילה "טפטופים". הדרום חי יותר מעשור ב"טפטופים" האלו שהם בכלל לא טפטופים, הם משבשים את החיים, לוקחים חיים וגורמים לך לחיות במצב סטרס תמידי. אתה מנסה לתפקד במצב קיצון, ועל זה הסדרה, האבסורד של הסיטואציה הבלתי נתפסת הזאת, של לנסות לעשות דברים יומיומיים שכולנו מכירים, בשגרה שכל רגע יכול ליפול עלייך טיל ולהרוג אותך.

את חושבת שאפשר להבין יומיום כזה בעולם? הבנתי שהסדרה שלך התקבלה לפסטיבלים בחו"ל?
התקבלנו לפסטיבל סדרות באל איי  L.A Webfest, ונתחרה בקטגוריית "הסדרה הכי טובה בכל הז'אנרים", ובקטגוריית "הקומדיה הכי טובה". בגרמניה בפסטיבל  Die Seriale בנוסף ל"סדרה הכי טובה", נתחרה בקטגוריית "התסריט הכי טוב", "עבודת אנסמבל הכי טובה" ו"הבימוי הכי טוב". מאוד הפתיע אותי שהתקבלנו, כי הייתי בטוחה שבגלל המלחמה והמצב שלנו בעולם, לא יהיה לנו סיכוי. במיוחד לאור העובדה שהסדרה שלי מדברת על מלחמה. אז להתקבל, ואז בשלב שני להיות מועמדים בקטגוריות האלו, היה בלתי נתפס. גם הזמינו אותי לדבר בפאנל בגרמניה. קשה לי אפילו לנסח במילים, כמה מרגש אותי ההזדמנות דרך היצירה לעשות הסברה. לגרום לאנשים שלפני זה לא ידעו מה באמת קורה פה, ואיך אנחנו חיים, לתת פנים ונשמה לאנשים כאן, דרך הסדרה, ואם הן יצחקו על הדרך, אז בכלל מדהים. אם הם יבינו? אדע כשאחזור משם. הפסטיבל בסוף מאי. אבל עצם זה שבחרו אותנו, נראה לי שכן הם יבינו ואפילו יתחברו, כי בסוף יש כאן סיפור אנושי, הרצון לאהוב, הרצון בזוגיות, ועוד מלא רצונות קטנים, שלא משנה איפה אתה חי, אתה מבין אותם, ויכול רק לדמיין מה זה לנסות לחיות, בזמן שמישהו מנסה לקחת לך את החיים כל רגע.

מה תרצי להגיד לחברי האקדמיה, אם הם קוראים?
אני מזמינה אותם לראות את הסדרה, שיצאה מדם ליבי, שעבדתי עליה קשה במשך שנים. אולי זה חלום תמים, נאיבי, אבל אני ממש רוצה לעמוד על הפודיום ולהגיד את הנאום שהתבשל אצלי בראש עוד כשהייתי סטודנטית בספיר, ביום שהפציצו אותנו ונהרג סטודנט. כבר אז, אמרתי שזה סיפור שחייב להישמע, סיפור ששנים רבות, לא הרבה רצו לשמוע, והיה רק נחלת הדרום, ועכשיו זאת טרגדיה לאומית שכולנו חולקים. אני ממש רוצה שלכל העבודה הקשה הזאת יהיה קליימקס. מרגישה גם אחריות מול האנשים שיצאו איתי למסע הזה והבטחתי להם שנגיע הכי רחוק שאפשר. רוצה שהם יהיו גאים בי, גאים בעצמם, במה שעשינו כאן, וכמובן שזה כבוד ענקי אפילו להיות בחמישייה, אבל הזכייה יכולה להיות סוף מהאגדות, וקצת בא לי סוף מהאגדות, כי המציאות והיומיום כל כך קשים, ומכים בך כל כך חזק, שנותר רק לקוות לקצת רגעים של נחת וצחוק, ובשבילי לזכות זה הרגע הזה.

לינק לכל הפרקים