עשר שטויות שיוצרי קולנוע אומרים

צילום: ויקיפדיה

יש! הסרט שלי התקבל לפסטיבל
בואו נסתכל על הדברים בצורה מפוכחת. כבוד וליטוף לאגו? - יש. אזכורים בתקשורת? - יש (בדרך כלל במדורי תרבות). קהל? - יש (בעיקר משפחה, חברים ומשתתפים בסרט. קצת קהל רחב). פרס? אולי. הזמנה לפסטיבלים אחרים? - אולי וזה גם מקור להכנסה מסוימת ובטח שדרך לטייל בעולם. עיסקת הפצה? - ברוב המקרים לא.  צמיחתה של הקריירה שלכם? - רק אבן קטנה בדרך. כי פסטיבלים, כמו מבקרי קולנוע, הולכים ומאבדים מכוחם המכונן, אם אי פעם היה להם.

הסרט שלי בסאנדאנס! הפעם לא תבאס אותי
דווקא כן, מצטער. לכאורה גג העולם. ליטופי האגו וכו', אבל סטטיסטית, סיכוי קטן ביותר לעיסקת הפצה אלא אם אתם אמריקאים, שם האחוזים גבוהים יותר (40% בממוצע). הקולגות אולי ימלמלו כמה מילים לטובתך, אולי גם תעלה/י את סיכוייך לקבל מענק מקרן בפעם הבאה, אבל הי - בואו נשמור על פרופורציות.

הסרט שלי באינטרנט! עכשיו אף פסטיבל לא יקבל אותו!
שטויות שנאמני העולם הישן אוהבים לטפח. אני אומר זאת כבר הרבה זמן, אבל עכשיו זה מוכח: האתר Short of the Week בדק עשרות תקנונים של פסטיבלים מובילים ומצא ששני שלישים מהם מקבלים סרטים שנמצאים באינטרנט. הסיבה לכך לדעתי היא שאחרת היו נותרים ללא מועמדים.

הסרט שלי באינטרנט! עכשיו אף אחד לא יבוא להקרנות, לא יזמין אותי להרצאות ולא ירצה לדבר איתי לעולם
הפוך, גוטה. עכשיו כל צופה הופך להיות המפיץ של רצון טוב שלך. אם אהב את הסרט, הוא משתוקק לפגוש את האישה שעשתה אותו ולשמוע קצת על תהליך ההפקה ועל מה שנפל בחדר עריכה, לקבל רקע על הדמויות, על איך באו רעיונות, לשמוע את דעתך על הנושא בו מטפל הסרט והאם את אוהבת או שונאת כמוהו את הדמות הראשית.
חשבו על הדברים כך: האם להקה מוציאה דיסק רק אחרי שיצאה לסיבוב הופעות? האם סופר יוצא למפגשים לפני שהספר שלו בחנויות? לא ולא. אז מאיפה באה הגישה המגוחכת הזו, על פיה מחכים עד שאנשים יאבדו ענין ורק אז מעלים סרט לאינטרנט?

אני במאי. נקודה
אני לא מצלם, לא מקליט, לא מבצע תחקיר, לא עורך. כתיבת תסריט? אולי, לפעמים, ועם יעוץ. זו לכאורה אידאולוגיה, אבל מאחוריה בדרך כלל יש חוסר ביטחון רב ובעיקר חשש מטכנולוגיה ומנגיעה בדברים בידיים.
זה אולי עבד כמה עשרות שנים ויש מדינות עם תעשיות גדולות מספיק לספק פרנסה לאנשים שהם במאים נטו, אבל בעולמנו הדיגיטלי, אם אין לך את היכולת לבצע לפחות חלק מעבודות הסרט בעצמך, הסיכוי שלך להוציא לפועל את החלומות שלך קטן מאוד מאוד.
ואגב, הסעיף הזה מנוסח בלשון זכר כי לנשים כידוע אין בכלל בעיות כאלה.

אין לי סיכוי בקרנות ולכן לעולם לא אעשה סרט
ייתכן מאוד כי את או אתה מופלים לרעה בקרנות הקולנוע. זה לא נובע מרוע לב בהכרח או משחיתות מובנית. יש לזה אפילו סיבה: אנשים נוטים לבחור אנשים הדומים להם, אז אם אתם לא דומים ללקטורים בפרופיל האמנותי ופוליטי שלכם, הם נוטים לחשוב בשיא הכנות שאינכם טובים. זוהי תופעה שפסיכולוגים עלו עליה כבר לפני עשרות שנים. היא אחראית אגב לכך שכל הקריינים בגל"צ נשמעים אותו דבר כבר שנים.
אז את העולם לא נשנה וגם לא את טבע האדם, אבל בחיאת - יש עוד דרכים להוציא לפועל סרטים וגם להצליח.

להגדיר את קהל היעד שלי? כולם!
בכל פעם ששואלים יוצרי קולנוע מי קהל היעד שלהם, על מנת לסייע להם להפיץ את הסרט, הם משוכנעים שבכל העולם ובכל הגילאים מתים לראות סרטים מישראל. אחת הסיבות לטיפוח המיתוס ההזוי היא החיבה שרוחשים לסרטים ישראלים בפסטיבלי סרטים, אבל על ניתוקם של פסטיבלי סרטים מהעולם האמיתי דנו בהרחבה בסעיפים הראשונים.

הטלויזיה התדרדרה. כולם רוצים לראות רק זבל. נורא
באמת נורא, אבל מאז ומעולם אנשים נמשכו לזבל, אפילו לפני שהיתה טלויזיה, רק שלקח לטלויזיה כמה שנים לאזור אומץ ולאמץ את הנטיה האנושית הזו. משווים תכניות ריאליטי למופעי גלדיאטורים וזה די מדויק, אבל בואו נזכור שמופעי גלדיאטורים היו לפני 2000 שנה. מה זה אומר על טבע האדם?

נמאס מהפוסטים המדכאים שלך
מדכאים??? למה?? - עשו סרטים כאוות נפשכם, התפרנסו מדברים אחרים אם לא זכיתם במענקים מקרנות, גייסו כסף במימון המונים, אתרו את קהל היעד האמיתי שלכם (ותפסיקו להציק לדודה מרים. הסרט שלכם לא מענין אותה), מכרו את הסרטים ישירות לקהל שלכם ותיהנו מאהבה בלתי מתווכת מהקהל וגם מהכנסה ישירה מאותו קהל. לא אוהבים מכירות און ליין? ארגנו הקרנות באולמות. באמת, למה לסבול?

בואו להרצאה (חינמית כמובן) של יורם שפר ב 15.10.13

הפוסט פורסם ע"י חוקר המדיה יורם שפר ופורסם לראשונה בבלוג של אתר פילמדי