איך מצא עצמו רנן שור בתוך הסרט של עצמו?

צילום: ורדי כהנא

בשבוע הבא יחגוג בית הספר "סם שפיגל" 25 שנים של עשייה. לאורך השנים העמיד בית הספר במאים ואנשי קולנוע בולטים רבים. השנה האחרונה הייתה, ללא ספק, אחת המוצלחות של בית הספר, שבוגריו מילאו את אולמות הקולנוע וקיבלו פרסים רבים: טליה לביא עם "אפס ביחסי אנוש", "איה" של מיכל ברזיס ועודד בין נון, שהיה מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט הקצר, מיתה טובה של טל גרנית (בוגרת) ושרון מימון,  "יונה" של ניר ברגמן, "הנסיך הירוק", הדוקומנטרי של עומרי עוזרד ועוד. בראש המוסד הזה עומדת אושיית הקולנוע רנן שור, שגם ייסד את בית הספר. רנן שור הוא במאי ("בלוז לחופש הגדול" ו"הבודדים"), תסריטאי, עורך תסריטים ומורה. הוא היה בין יוזמי ומקימי הקרן לקולנוע, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, סינמטק הרצליה וסינמטק חולון, המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, החממה הבינלאומית לקולנוע בירושלים ועכשיו גם הקרן לפיצ'ר הראשון לבוגרי סם שפיגל. חשבנו שאין כמו ערב חגיגות ה 25 של בית הספר כדי לשמוע מרנן שור על החלום, המציאות, הפחדים, הרגעים העצובים והמרגשים, החטאים וההצלחות.

מהי התחושה שלך ערב חגיגות ה 25 למוסד שאותו הקמת? האם חוץ מחגיגת ההישגים יש גם חשש?

זה איזשהו רגע של שיא של בית ספר, זאת חגיגה ועם זאת, זה רגע שמעלה כל מיני שאלות לגבי העבר, ההווה והעתיד. החלטנו, ביחד עם הועד המנהל, לא להתעסק בנוסטלגיה וטפיחת שכם, אלא להשתמש בשנת ה 25 כמנוף יצירתי וכלכלי לקידומו של בית הספר ב 5-10 שנים הבאות.
החלטנו להתמקד בשני מישורים: האחד, לחזק את העבודה של בית הספר עם בוגריו מכל הזמנים. לא רק התלמיד כמרכז בית הספר, אלא לראות את תפקיד בי"ס גם בפעילות במרחב הזמן, למשל הקרן לפיצ'ר הראשון, שמיועדת להרכבים של בוגרי בית הספר או הכנס הבינלאומי של מנהלי בתי ספר לקולנוע בעולם, שיערך בירושלים, שבו נחשוב יחד איך בונים קהילה של בוגרים מבתי ספר שונים בעולם.
המישור השני הוא הקהל העתידי של בית הספר. כרגע אנחנו מתמקדים בירושלים ונכנסים למגמות הקולנוע בתיכונים.
לסיכום, אני מעריך ש 25-30% מבוגרי בית הספר יפעלו במסגרת הקרן לפיצ'ר הראשון, החממה הבינלאומית שלנו, פרויקטים שונים של בית הספר (כמו פרויקט המחווה לפרלוב) וגם כמורים וחונכים. אני לא חושב שיש לזה אח ורע בעולם.

בכתבת תחקיר שפרסמנו לאחרונה דנו בקשיי הפרנסה בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה ובסוגיית ההכשרה. בפועל יש מעט מאד עבודה על שוק גדול של אנשי מקצוע, שנפלטים מידי שנה ממוסדות שונים ללימודי קולנוע וטלוויזיה. ע"פ הערכתנו למדו בשנה שעברה 2000 סטודנטים לקולנוע ובבתי הספר התיכוניים למדו בשנה שעברה כ 4000 תלמידים במגמות קולנוע וטלוויזיה. מה דעתך?

אם את שואלת אותי אם צריך 14 בתי ספר לקולנוע בארץ? לא צריך. מצד אחד יש תפיסה לגיטימית של "אלף פרחים יפרחו". מצד שני מדובר במספר שאין כדוגמתו גם במדינות גדולות משלנו: בדנמרק יש בית ספר לקולנוע אחד. כנ"ל בשוודיה, ביוגוסלביה לשעבר ובכל המדינות הבלטיות. ברוסיה וספרד יש שני בתי ספר לקולנוע ובהודו יש 3 בתי ספר לקולנוע בלבד. כך גם בסין. הייתה כאן בועה שהתנפחה, כי היה סקסי שיהיו בתי ספר לקולנוע וכי הקולנוע הישראלי הצליח ב 10-15 שנים האחרונות. הבועה הזו מתנפצת ולבוגרי מרבית בתי הספר אין עבודה. ההרשמה למרבית בתי הספר התכווצה ויש בתי ספר שבקושי פתחו כיתה השנה.
אשר לסם שפיגל, לפי הנתונים שבידנו, 70% מבוגרי המסלול המלא (בימאים) עובדים בתעשייה בתפקידים מובילים. כך גם 40% מבוגרי מגמות התסריטאות וההפקה. ההרשמה לבית ספר יציבה בחמש שנים האחרונות והשנה הייתה עלייה של 30% בהרשמה, כלומר בהתמודדות על מקום בבית הספר.

האם יהיה לבוגרי בית הספר תואר אקדמי מוכר בשלב כלשהו?
החטא העיקרי והמהותי של בית הספר אל מול בוגריו הוא בזה שלא הצלחנו לפצח את הרגולציה הנוקשה ולהביא את המועצה להשכלה גבוהה להכיר בתואר ראשון לאליטה, שעובדת בפרך ושינתה את פני הקולנוע בישראל. אנחנו ממשיכים לפעול במרץ לשינוי המצב.

25 השנים האחרונות היו משמעותיות מאד לקולנוע הישראלי, שמספק לכולנו רגעים רבים של גאווה. האם יש רגע מסויים שנשאר איתך, שבו התרגשת במיוחד?

היו המון רגעים, אבל אספר על שניים מהם: הראשון קשור לבימאית טליה לביא, שכולם היום כבר מכירים. בשנתה הרביעית טליה ביקשה להיפגש איתי וסיפרה שיש סטודנט בכיתתה שאינו יכול לעמוד בשכר הלימוד. היא סיפרה לי שהכיתה נרתמה והצליחה לגייס עבורו 4000 ₪ וביקשה שבית הספר ינסה לעזור. אמרתי לה שעל כל שקל שהסטודנטים גייסו, בית הספר יעשה מאצ', כלומר סה"כ 8000 ₪, שאז היה כמעט שכר לימוד שנתי. טליה הופתעה ואמרה: 'מה, ככה?' ואני אמרתי: 'כן, ככה.' זה היה רגע של אושר ניהולי.
הרגע השני הוא כאשר דנו באסטרטגיה של בית הספר לקראת שנת ה 25 עם הועד המנהל, אנשים שעובדים בבי"ס ללא תמורה. בתוך כל הדיונים נשאלתי: "רנן, מה החלום שלך?" צחקתי ואמרתי שהחלום שלי יקר - הקמת קרן לפיצ'ר הראשון לבוגרי בית הספר. כולם מאד התלהבו מהרעיון, אבל כמובן שהתפתח דיון מאיפה אפשר להביא את הכסף והאם זה בכלל אחראי מצידנו. יו"ר הועד המנהל, דב בהרב, שאל אותי: "כמה זמן אנחנו צריכים מהרגע שנכריז על הקרן ועד שצריך לתת את הצ'ק בפועל?" עניתי שמדובר על  כ 18 חודשים. ואז אמר דב: "אם אנחנו, בשנת ה 25 של בית הספר לא נצליח לגייס 50,000 ₪ תוך 18 חודשים, נכשלנו כועד מנהל." ההחלטה התקבלה.  התחושה שלי הייתה של אושר-  הגוף שהחליט את ההחלטה הזו הוא הגוף שמפקח עלי. הרגשתי שיש לי גב לחלום.

בוודאי היו גם רגעי משבר. אילו זכורים לך במיוחד?

יש לי סיוט שיום אחד באמצע הלילה אני אקבל טלפון שקרה משהו לוואן שנסעו בו מספר סטודנטים. זה סיוט של 25 שנה. יש לנו נהלים ברורים בנושא, אבל אני תמיד חושש, הם עייפים והכבישים מסוכנים.
הפעם הראשונה שהבנתי שאנחנו בית ספר בישראל ובירושלים בפרט היה בשנת 1995. סטודנטית שלנו, גלית רוזן ז"ל, נהרגה בפיגוע הקו 5. בחורה עם כישרון יונה וולכי. פתאום הבנתי שאנחנו פותחים מצבת נופלים. מאז איבדנו הרבה מאד אנשים- מטדי קולק ועד ליה ון ליר, זה ממש גורם לי לבכות.
עוד רגע שחרוט בזכרוני במיוחד, גם הוא קשור במוות, היה בשנת 2012, בערב הגמר. ערב גמר הוא רגע של שיא בבית ספר. הכל היה מוכן ומתוסרט לאירוע, שנערך בסינמטק ירושלים. במהלך קבלת הקהל אני מקבל הודעה שבוגרת משנה קודמת, הילה שרם, התאבדה. הידיעה החלה להתפשט בקרב הסטודנטים, כולם הכירו אותה וחלק עבדו בהפקות שלה, והאירוע מתקיים כרגיל. מה עושים? פתאום אני מבין שאני נמצא בסרט שלי, "בלוז לחופש הגדול"- הרגע בו מגיעה השמועה שיוסי צוויליך מת וכולם יודעים והמנהלת שרוצה להעלות מופע סיום עכשיו זה אני. אני הממסד ותכף יכול אחד הסטודנטים להפסיק את האירוע ולהגיד: למה אף אחד לא אומר כלום?! הבנתי שכאן אני לא הבמאי, אני צריך לקבל את ההחלטה. לפני תום הערב עליתי לבמה והודעתי לקהל.

לאחרונה פרסמנו מאמר של יורם שפר, חוקר ומרצה לניו מדיה,  שטוען כי לימודי הקולנוע "קפאו על שמריהם", מכיוון שהם מכוונים את הסטודנטים ליצור סרטים באורך מלא ולהגיש אותם לפסטיבלים, כאשר היום הסיכוי לעשות סרט באורך מלא הוא קטן מאד. הטענה של שפר היא שצריך לעודד את הסטודנטים ליצור ליו-טיוב ולאינטרנט כי יש אתרים, כמו Short of the week , שממש בונים קריירות ויותר קשה להתקבל אליהם מאשר לפסטיבל קאן, לדבריו. מהי עמדתך?

בית הספר מבין שהטכנולוגיות משתנות וגם התיאולוגיות, אבל בית הספר שם לעצמו מטרה לחפש את השורש הסיפורי. זה "storytelling school". אנחנו מבינים שצריך להגיע לקהל. היום בית הספר פועל לא רק במסלול של סרט קצר או תיעודי אלא בתחומי סדרות הטלווזיה, פורמטים טלוויזיונים וניו מדיה. הפרויקט המעשי המרכזי של שנה ב', למשל, הוא פורמטים טלוויזיונים, שכוללים בתוכם גם סדרות אינטרנט ולומדה ומה לא. העיקר, מבחינתנו, הוא מהו רעיון טוב. אני קורא לזה "נקודת הוואלה" – הרגע שבו אתה שומע את הרעיון ואומר "וואלה".

עכשיו שהגשימו לך את חלום הקרן, מה החלום הבא?
זה החלום. התפקיד של בית הספר, מבחינתי, הוא להעמיד פלטפורמות נוספות כל הזמן לבוגרים  שלנו ולקולנוע הישראלי בכלל.

אתר בית הספר סם שפיגל