תשתיות, קשרים ותעוזה - הדוקומטרי הישראלי תפס ביטחון עצמי
צילום: סוזנה ינקו
סיני אבט הוא המנהל האמנותי של פסטיבל דוקאביב ומי שמלווה את היצירה הדוקומנטרית הישראלית כמעט 20 שנה. אבוט עבד וניהל את ערוץ 8 בתקופה בה התחום התיעודי החל לפרוח. הוא היה מעורב בסרטים רבים כמו "ואלס עם באשיר", "מועדון בית הקברות", "בילעין חביבתי", "מחסומים" וגם סדרות ששודרו בערוץ כמו "בולדוג" ו"החומרים מהם עשוייה אהבה". דוקאביב גליל, שנפתח ב 28 לאוקטובר במעלות תרשיחא, הוא האח הקטן של דוקאביב הבינלאומי שנערך במאי בתל אביב. השנה יצטרף עוד אח למשפחה, דוקאביב נגב, שיערך בעיר ירוחם בינואר. לרגל פתיחת פסטיבל דוקאביב גליל, שוחחנו עם סיני אבט על מצב הקולנוע התיעודי הישראלי והשינויים שעבר בשנים האחרונות.
מה סדר גודל הקהל שמגיע להקרנות של סרטים דוקומנטריים בארץ?
מלבד קהל הצופים בערוצי הדוקו בטלוויזיה, באולמות המספר גדל והולך. בפסטיבל דוקאביב לפני 10 שנים היו כ 18,000 צופים. בפסטיבל דוקאביב האחרון הגיעו לצפות בסרטים 45,000 צופים. ללא ספק זו הבמה הגדולה ביותר בארץ לסרטים דוקומטריים. גם בפסטיבלים של ירושלים וחיפה מגיעים צופים לסרטי התעודה.
מייקל מור, במאי דוקומנטרי מוערך וגם מבוקר נאם בועידת היוצרים הדוקומנטריים בטורונטו וטען שהבעיה העיקרית היא שהיוצרים הדוקומנטריים אינם רואים עצמם בראש ובראשונה כיוצרי קולנוע ושהם שמים את המסר במקום חשוב יותר מאשר את המדיום הקולנועי. הוא טוען שהמוטו שלו הוא שאנשים שבאים לצפות בסרט דוקומנטרי עדיין ירצו לעשות סקס אחרי הסרט. האם אתה מסכים איתו?
קודם כל, קטונתי. עם זאת, זה יפה בעיני שהיצירה הדוקומנטרית לא צריכה להתחשב, במידה מסויימת, בטעם הקהל וברצונו להתבדר ושהיא אינה פועלת בחוקים המוכרים של הרייטינג. מייקל מור הצליח להעביר נושאים מורכבים בדרך קלילה ומבדרת, שזה דבר מבורך ובו בזמן צריך שזה לא יהיה השיקול היחיד. אם רוצים להגיד משהו על המציאות, לא תמיד כיף לעשות אחרי זה סקס. אז מה, לא נאמר אותו? יש יצירות דוקומנטריות שנועדו לבדר ואישית זה פחות לטעמי.
האם אנחנו באמת מעצמה דוקומנטרית כפי שאנחנו מעצמת סרטים עלילתיים?
בהחלט. בהרבה מובנים אנחנו מעצמה דוקומנטרית. לאורך הרבה שנים סרטים ישראליים זוכים להכרה, תהודה, פרסים ומכירות בעולם. מצב התשתית הארגונית בישראל היא יוצאת דופן ומאד מאפשרת יצירה דוקומנטרית. יש פה שני ערוצים דוקומנטרים, קרנות, יש, לא מספיק, אבל יש תקציבים שמחולקים מידי שנה. היה טוב אם היו עוד תקציבים, אבל יחסית למדינות אחרות אנחנו במצב טוב, גם יחסית לחלק מהמדינות המתוקנות.
אתה מלווה את היצירה הדוקומנטרית בארץ בעשרים שנים האחרונות. מהם השינויים המרכזיים שעברה היצירה הזו?
אני חושב שבהתפתחות הגדולה. גם באותה תשתית אירגונית שהזכרתי קודם, גופים ונהלים שהתייצבו והפכו לשיטתיים ועקביים. לפני 20 שנה היה הרבה יותר קשה למצוא תקציבים ומשבצות שידור. זה עדיין קשה ודורש טיפול, אבל מאד השתפר. ההתפתחות הגדולה היא גם בתעשייה הישראלית שצמחה, השתכללה ופיתחה קשרים בחו"ל שמאפשרים גישה של יוצרים ומפיקים לכל במה בינלאומית נחשבת (פסטיבלים, ערוצי טלוויזיה). הנוכחות הישראלית היא בולטת הרבה מעבר ליחס של גודלנו בעולם. אם פעם היינו תעשייה מתפתחת שזקוקה לתמיכה היום אנחנו בראש המחנה.
אני גם חושב שהתעשייה הישראלית מעניינת, בין היתר בגלל שהסרטים הישראליים מאד מעיזים ונועזים, פורצי דרך. יש יותר ביטחון עצמי היום. הדרך של הסיפור מעניינת כשלעצמה, בלי קשר לקונפליקט או לסיפור עצמו. למשל "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' שסיפר סיפור מאד משפטי ולכאורה לא קולנועי בצורה מאד מרשימה וחזקה. גם "שתיקת הארכיונים" הוא כזה.
מה לגבי הנושאים של הסרטים?
היצירה הדוקומנטרית בארץ מאד מגוונת מבחינת נושאים. הסרטים שזוכים לתהודה בעולם הם כן אלה שעוסקים במה שמעניין את העולם- כמו הסכסוך או השואה. היום יש פחות עיסוק בנושאים האלה לעומת העיסוק בהם לפני 15 שנים. היום יש סרטים חברתיים יותר ואישיים יותר. האני יותר במרכז.
איך אתה רואה את התחום בעתיד? היום לכל אחד יש מצלמה וכולנו עסוקים בתיעוד. הגבולות של הז'אנר מאד מטשטשים.
זה המקום הכי מרתק- המקום בו הגבולות מטשטשים ונוצרים דברים חדשים. זה המקום שבו קורים הדברים שאליהם התכוון מייקל מור. הדרך של עשיית הסרטים היא פחות צפויה מראש וזה מרתק וזוכה באהדת הקהל ברחבי העולם. פחות חשובות לי ההגדרות. גם אם קשה להגדיר, זה לא עושה את הסרט פחות מעניין וטוב וחשוב. לא על זה הייתי שובר את הראש. צריך להתבונן בסרטים עצמם – היצירה, האמירה האמנותית, היכולת לרגש, החזון, ללמוד מהם משהו חדש.
הפסטיבל מתקיים בעיר מעלות. האם באמת יש קולנוע דוקומנטרי גלילי ומהו?
הפסטיבל במעלות מתקיים למען שתי מטרות. האחת היא שירות לצופי הקולנוע בגליל ויש קהל הולך וגדל שצמא לקולנוע דוקומנרי ולתרבות בכלל. זה מאד מרשים ובולט כשמגיעים מתל אביב השבעה והדשנה. מהצד השני יש את הקולנוע והיוזמות שקורות בגליל, גם של חובבים וגם של אנשי מקצוע. יש ויכוחים רבים סביב מהו קולנוע גלילי – יצירה על הגליל או סביב הגליל? האם מישהו שעבר מתל אביב לגליל הוא גלילי? אני לא יודע לענות על זה. אני חושב שיש יצירות טובות ומעניינות והיצירות חשובות יותר מהמיקום של היוצר. לא בטוח שכולם יסכימו איתי.
לסיום- המלצה. מה אסור לפספס בדוקאביב הקרוב?
המפגשים בהם יוצרים מציגים עבודה בתהליך. אלו אירועים שמעוררים המון תשומת לב ומניסיון, אלו אירועים מקסימים. זו הזדמנות נהדרת לדיאלוג בין יוצרים לקהל. היוצרים מגיעים עם עבודות חצי מבושלות, בשלבי יצירה שונים, לפעמים אפילו רק עם רעיון וחולקים בנדיבות רבה עם הקהל. נוצרים דברים בלתי צפויים, זה מרתק, אני מאד ממליץ.
אולי זה יעניין אותך...
הצלם זיו ברקוביץ והבמאי פנחס וויה על עבודת הצילום בסרט “לא יום ולא לילה”
עצמאית בשטח: אנה פתחוב מתחרה בענקים
ראיון עומק עם התסריטאית נועה ארנברג
ראיון עם התסריטאי עמרי שנהר
על קו תל אביב ברלין: הצלם עומר אלוני אחד על אחד
ראיון עם הבמאי אלעד מוקדס על סרטו החדש
ראיון עם מאיה פישר, מפיקת הסרט 'עולה לראש'
