מייקל מור: עשה ואל תעשה בסרטים דוקומנטרים

צילום: מייקל מור- ויקיפדיה

מיקל מור, במאי מוערך ומבוקר כמעט באותה המידה ("רוג'ר ואני" "באולינג לקולומביין" "פרנהייט 9/11") ניצל את ההזדמנות בועידת היוצרים הדוקומנטריים בפסטיבל הסרטים בטורונטו, לשטוח את משנתו וכרגיל, יש לו. הנה עיקרי הדברים:

1. אל תאמרו דוקומנטרי, אמרו: סרט קולנוע
אנחנו לא "דוקומנטריסטים", אנחנו קולנוענים. למה להגביל את עצמנו? אנשים אוהבים סרטים, הם הולכים לסרטים ואולי, אם תגיד לעצמך שאתה עושה "סרט" ולא "דוקומנטרי" אפילו יבואו לראות אותו... אנשים לא באים לראות סרט כדי להחכים או להבין בעיות גלובליות. הם באים להתבדר. הם רוצים, שכשהאורות כבים, שניקח אותם לאנשהו. בידור זו לא מילה גסה ומעבר לכך, הוא גם עוזר להעביר את המסר. למה לא לתת לקהל כפית סוכר כדי להמתיק את הגלולה? צחוק הוא שחרור, קתרזיס. אני לא רוצה שאנשים יעזבו את הקולנוע מדוכאים, אני רוצה שהם יעזבו כועסים. ייאוש זו תכונה פאסיבית, כעס זו תכונה אקטיבית. בפסטיבל בקאן, כשקיבלתי את הפרס על "פרנהייט 9.11" אמר לי הבמאי קוונטין טרנטינו, שהיה חבר בחבר השופטים, שהוא מעולם לא הצביע בבחירות ואפילו לא נרשם כבוחר, אבל אחרי שראה את הסרט שלי דבר ראשון שיעשה כשיחזור הביתה זה להירשם כדי לקבל תעודת בוחר. אמרתי לו שזה שווה לי יותר מהפרס עצמו ואם עוד מיליון איש שיראו את הסרט יעשו כמותו, אני מאושר. אומנות הקולנוע יותר חשובה מהמסר ואת זה קולנוענים דוקומנטריים רבים לא מבינים. אם אתה לא מבין את הקולנוע ולמה אנשים באים לראות קולנוע, אין שום סיכוי שהמסר יעבור.

2. אל תבלבלו לי את המוח עם דברים שאני כבר יודע
התייחסו לקהל שלכם בכבוד, הם יודעים די הרבה. ואלה שלא יודעים? תראו, באמריקה, מתוך 310 מיליון איש אני בטוח שיש לא מעט טיפשים. בואו נסכים שלפחות 100 מיליון איש הם טיפשים באמריקה. אני מסכים, זה לא מעט טיפשים שסובבים אותנו, אבל מצד שני יש 210 מיליון אחרים שיש להם שכל במידה כלשהי. תתמקדו בהם, ברוב, מהם יבוא השינוי המיוחל בלאו הכי. קחו אותם למקום שהם עוד לא ביקרו בו. אנשים רגילים שמאכילים אותם באותם סיפורים ובאותם דימויים והם הופכים קהיי חושים. כשעשיתי סרט על אבטלה הודעתי לכל הגורמים בסרט שאני לא מתכוון להכניס אף "שוט של אבטלה" בסרט. תראו משהו שלא מראים בדרך כלל, שאנשים יאמרו לעצמם "וואו, זו לא האמריקה שאני מכיר"

3. אל תעשו סרטים דוקומנטריים שמרגישים כמו תרופה
יש לי 2 פתקים על הלוח בחדר העבודה שלי: 1. כשיש לך ספק, חתוך אותי החוצה מהסרט  2. זכור: אנשים רוצים לעשות סקס אחרי הסרט. זה לא אומר שאי אפשר להביא בפניהם נושאים רציניים, אבל צריך לעשות זאת כך שבסוף הסרט הם יהיו מלאי מרץ ותשוקה (פוליטית כמובן)..

4. אל תפחדו להצביע על האשמים.

יש סרטים שמעלים בעיה אבל חוששים מתביעות , אז הם נמנעים מלנקוב בשם "הנבלים" האמיתיים. אני אומר לצוות שלי: אנחנו עושים את הסרט הזה כאילו זו תהיה העבודה האחרונה שלנו בתעשייה. אם אתה לא לוקח סיכון זה לא עובד ואף אחד לא מפחד ממך.

5. הפכו את הסרט לאישי.  הקהל רוצה לדעת מי מספר לו את הסיפור. אתם לא חייבים לשים את עצמכם מול המצלמה אבל זה חייב להיות אישי.

6. צלמו רק את מי שלא מסכים איתכם. כוונו את המצלמה למי שאחראי. זה מלמד כל כך הרבה וזה הרבה יותר מעניין.

7. היה הקהל של עצמך. אם אתה לא מתעצבן - הקהל לא יתעצבן, אם אתה לא בוכה - הקהל לא יבכה.

8. שלם טוב לסאונדמן- לקהל איכפת אם הסיפור הוא טוב ואם הם יכולים לשמוע אותו. הסאונד בסרט הוא קריטי וכך גם בסרטים דוקומנטריים, אל תתפשרו עליו.

לרשימת החוקים המלאה של מייקל מור