מחוץ לביצה: מארגון הסט לארגון הבית

צילום: "אדונית הארונית"

נועה הרניק הייתה עוזרת במאי עסוקה מאד. בין הפרוייקטים שלה תמצאו את "זיכרון דברים" של עמוס גיתאי, "החברים של יאנה", "איים אבודים" של רשף לוי ואת "ילדי ראש הממשלה". לפני כשנתיים היא הקימה עסק, "אדונית הארונית",  ובמקום לארגן את הסט, היא מארגנת לאנשים את החיים. לקראת השנה החדשה שוחחנו איתה על ההתחלה החדשה והמחשבות על הביצה שהשאירה מאחור.

מה גרם לך לעזוב את התחום?
וואו. זאת תשובה מאד מורכבת אבל אנסה לענות עליה בכנות ובתימצות.
ראשית, העובדה שעבדתי כעשרים שנה באותו המקצוע, דבר שהביא לתחושת מיצוי. אחרי עשרים שנה כבר קשה להתרגש שוב מפרויקט, האתגר קטן, והתחלתי להרגיש אצלי עייפות שיכלית ורגשית.
דבר נוסף היתה ההבנה הקרה של כמה עובדות בסיסיות: אני עובדת כמו חמור. העבודה שלי לא תמיד זוכה להערכה לה היא ראויה. אני עדיין דלפונית כמו עכבר כנסיה. אני לא אדונית לזמן שלי. והכי גרוע – הבת הגדולה שלי מתגייסת בעוד שנתיים ואני כמעט ולא הייתי שם לראות אותה גדלה.
הדבר השלישי היתה ההבנה שכדאי שאדאג לעצמי לעת זקנה – כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, ואולי יבוא היום בו יהיה לי קשה לפזז ברחובות כבת שש עשרה.
הדבר הרביעי, הכי פחות רציונאלי, אבל בהחלט זה ששבר את גב הגמל הפרטי שלי, היתה שורה של מקרים בהם בעיקר מפיקים פשוט דפקו אותי. אין לזה הגדרה אחרת.
כמו המפיקה שסחבה אותי שלושה חודשים במיני הסברים שונים, שכולם נכונים, אגב, וכשאמרתי לה שזה בעייתי לי לא לעבוד שלושת רבעי שנה כי מחליפים את השחקן הראשי, אמרה לי את המשפט המופתי: "מה נראה לך יותר חשוב, את או השחקן הראשי של הסדרה". עניתי לה שכמובן שאני, ושחבל לי שהיא לא רואה את זה ככה. בתגובה מה שהיה לה לומר הוא שכנראה אני במקצוע הלא נכון. סיפורים כאלה יש לי בהמונים והבנתי, בגיל ארבעים וחמש,  שאין לי שום רצון להיות במקום שבו דופקים אותי.

איך הגיע הרעיון של "אדונית הארונית"?
כבר די הרבה שנים שאני משתדלת לשים את הנושא של מיחזור וקיימות במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי, ובין השאר אני אוהבת לאסוף מאנשים בגדים וצעצועים לילדים ולהעביר אותם הלאה. ולפעמים אנשים היו מבקשים ממני שאייעץ להם על סידור מחודש של הארון, ואז החדר, ואז הבית. החיים שלי התגלגלו כך שהוזמנתי לצאת למסע של "מלכת המדבר", שהוא מסע אתגרי לנשים, וכמו לרבות אחרות שהשתתפות במסעות האלו – שם קיבלתי את האומץ להתחיל את ההסבה שלי.

 ספרי על העסק החדש- מה את עושה בו?
אני מסדרת. מדף או ארון או חדר או דירה. אני גם עוזרת לארוז בתים לפני מעבר ולפרוק אותם אחר כך. תוך כדי אני גם פוגשת המון אנשים מעניינים ו (טפו טפו) בדרך כלל מאד נחמדים ומרשימים. לפעמים מבקשים ממני לבוא לפנות בתים שבעליהם לא איתנו היום, ואז אני ממש צוללת לתוך חיים של אנשים אחרים.

במה זה דומה (אם בכלל) לעבודתך הקודמת כעוזרת במאי ראשונה?
מעט מאד דברים דומים. מה שעולה על דעתי הוא הצורך בתכנון מוקדם והנסיון למצוא את היעילות בכל הבלגן. מה יהיה הכי נוח לבעלי הבית אחר כך. מה יעזור להם לשמור על הסדר.

איך השתנו חייך בעקבות ההחלטה לשנות את המקצוע?
אני קמה בשעות נורמליות. אני רואה את הילדים שלי ומכירה את המורים שלהם. אני עושה ספורט כי אני יכולה להתחייב לשעות קבועות. אני יכולה להחליט לדלל את השבוע שלי כי הוא עמוס מדי. אני הבוסית של עצמי ומקשיבה רק לאגו שלי. לא להאמין כמה מקום תפסו לי בנפש ובראש אגואים של אחרים. אני יכולה להחליט שאני לא רוצה לעבוד עם אדם מסוים. אני יכולה לחשוב קדימה ולראות אופק והתקדמות. אני משאירה אחרי אנשים שמחים ומרוצים שם אומרים לי את זה. זה נעים. 
 

מה הכי מאתגר בעבודה החדשה?
הכי מאתגר היא התחושה שאני הבוס של עצמי. אין אף אחד אחר שידאג לתקציב או למינהלה חוץ ממני. בהפקות תמיד יהיה מי שידאג לדברים המנהלתיים. כאן זאת אני.

האם ניתן להתפרנס מזה כפי שהתפרנסת בעבר?
אני מרוויחה פחות ממה שהרווחתי בעבר. אבל לשעה – אני מרוויחה יותר. מצד שני – אני לא משלמת לבייבי סיטרים, אני משלמת חשבונות בזמן, אני קונה בסופר הזול ולא בAMPM ביום שבת בבוקר. אני חושבת ומתכננת איך אוכל להגדיל את הפרנסה גם בתחום הזה וגם בתחומים משיקים לו. אני משקיעה הרבה בפגישות עם אנשים שיכולים לשתף פעולה איתי במחשבות על התפתחות אישית שגם משרתת את הסביבה.

האם את מתגעגעת לפעמים?
אני מתגעגעת רק לאנשי הצוות. אלה היו האחים שלי במידה מסוימת. אחים ובעלים ואחיות וחברות. אני גם מתגעגעת לסיגריה שאחרי ראפ של יום מטורף שהצליח ותיקתק. אבל זה בעיקר כי הפסקתי לעשן...

ספרי על רגע שמילא אותך בעבודתך, רגע שאמרת לעצמך שזה היה שווה
יש המוני רגעים כאלה, אבל אני חושבת שהתמונות הבאות יסבירו את זה טוב יותר.

עצה או מחשבה לגבי הסבת מקצוע בתעשייה..
להמשיך לעבוד תוך כדי בנית העסק החדש. אני עדיין עובדת בפרסומות – גם כי אני מאד אוהבת את העבודה של עוזר במאי, וגם כי אני אוהבת את האנשים. אני שמחה שעבדתי גם בסדרות ובפיצרים, אבל חושבת שהייתי צריכה להעיז ולעזוב עשר שנים מוקדם יותר.

לפייסבוק של "אדונית הארונית"