"תופסות מקום" בבית, בחברה, באודישנים לתפקידים

צילום: אילן בשור

שש נשים גדולות, עם שישה סיפורי חיים חזקים ומעוררי השראה מחליטות לעשות מעשה. ביוזמת השחקנית ומטפלת בפסיכודרמה  מיכל גרינוולד   הן מצטלמות בעירום מלא לתערוכת צילום של הצלם אילן בשור   ולסרטון לאינטרנט  "תופסות מקום",  בבימוי נועה אהרוני , זוכת פרס פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ובהפקת לליה לב ארי. הנשים שמצטלמות לתערוכה רואות בגופן השופע סמל ליופי נשי ולעוצמה, ומקוות לעורר מודעות שתעודד נשים, נערות וילדות אחרות, לחיות עם עצמן בשלמות ללא קשר לגדול, צורה או משקל.

מיכל גרוינוולד, בת 34 מתל אביב, כותבת לאתר התעשייה על ההערות שקיבלה מהילדים, מהמלהקות באודישנים ואפילו מאמא ועל הבולמיה שהתגברה עליה לאחר 14 שנים.

"תמיד הרגשתי  סוג ב', לא מספיק טובה, מוקפת בבנות בלונדיניות מרמת השרון שאני לא מגיעה לרמתן במראה ובצבע, מה שגרר אותי כנערה להפרעות אכילה. במשך 14 שנה סבלתי מבולמיה ומבעיות בדימוי הגוף, מהן השתקמתי רק בגיל 30. זו הסיבה שהיה לי כל כך חשוב לקדם את הפרויקט הזה. לא הרגשתי שמגיע לי בכלל לתפוס מקום.
תמיד הרגשתי שונה ולא שייכת - הייתי מלאה יותר – יש לי ישבן וציצי ויש לי קימורים. כל חיי שמעתי הערות בסגנון 'למה את הולכת עם קצר', 'תסתירי את הפולקע שלך'. התביישתי. הרגשתי שאני צריכה להתנצל ולצמצם את הנוכחות שלי. גם אימא שלי, שהיא אישה יקרה  והחברה שלי הכי טובה שלי, הייתה זורקת לעברי ש'זה פחות מחמיא' ושאני צריכה 'לטשטש'.. בתור מתבגרת סבלתי מבולימיה והיה לי דימוי גוף מאוד נמוך. ככל שהשנים עברו חשתי מכל מקום מסביב שהמסר הוא 'בואי נצמצם אותך בהיקפים במקום בפוטו שופ'.  גם כשחקנית תמיד קיבלתי את ההרגשה שאם רק אהיה רזה יותר התפקיד יהיה שלי.

 
שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאני רק שונאת את עצמי ומעללת בעצמי כל הזמן, משהו לא הסתדר לי וחיפשתי תשובות. התחלתי לשאול שאלות על התפקיד שלי כאישה בעולם ושאלות בכלל על הזכות הנשית לתפוס מקום. הבנתי שאם אני, כאישה, לא אתגאה במה שהטבע נתן לי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. לאט לאט התחלתי לקבל את העובדה שאני עגולה ולחיות עם עצמי יותר בשלום.
וכך, מתוך המון כאב ותחושה של צימצום של שנים, חשתי שאני רוצה לספר את הסיפור של עוד נשים מלאות. אני רוצה שעוד בנות יחיו בשלום עם עצמן וייהנו ממה שיש להן בלי לחוש אשמה על כל פרוסת עוגה שנכנסת להן לפה. מבחינתי כל אחד ואחת יכולים להזדהות עם הפרויקט הזה, כי אף אחד לא מושלם, לכל אחת ואחד מאיתנו יש משהו שמפריע לה או לו. שמתי לי למטרה להעצים נשים ולעודד אותן לתפוס מקום עם הנשיות שלהן ולהראות שזה נפלא להיות כפי שהן.

'לתפוס מקום' מכיל גם את המובן הגופני אבל בעיקר את המקום הרגשי. אם נצליח להעביר את המסר שנשיות ויופי קיימים בכל גודל ובכל צורה, להעצים נשים לחיות בשלום עם גופן, ובכך למנוע הפרעות אכילה ולהעז לממש את הפוטנציאל הגלום בהן, עשינו את שלנו.

כשהתחלתי עם הפרוייקט לא תיארתי לעצמי איזו היענות תהיה -  פנו אליי מאות נשים ולא עמדתי בקצב. אילן ואני בחרנו 10 נשים, מתוכן 6 השתתפו בסרטון.  גייסתי צוות מדהים ויקר, שכן הפרויקט התננדבותי, ויצאנו לדרך.
במהלך הצילומים התמודדתי, כמו יתר משתתפות בפרויקט, עם מחסומים וחששות לקבל את גופי, לחשוף אותו .  זו הייתה חוויה מעצימה ומרפאה, חוויה של היוולדות מחדש. רובנו יצאנו בתחושת 'היי' מהצילומים -  הייתה תחושה שאנחנו עושות כבוד לגוף הנשי באשר הוא. זאת הייתה אפילו חויה רוחנית במובן מסוים. היה שקט מופתי על הסט וכבוד וקבלה מכל הצוות  - פשוט חוויה מדהימה ומומלצת לכל אישה".

בין שאר המשתתפות בפרוייקט: לירז אסייג, 31, פ"ת, מלכת היופי לשעבר של "היפה והשמנה", לילך בירט, 31, בת-ים, שחקנית שמעלה בימים אלה הצגת יחיד בנושא דימוי הגוף וטל פיניקס, 24, עפולה, מאפרת. 

תערוכת הצילומים תציג מה 30 ליוני בגלריית קסטיאל  as is  של הצלם אילן בשור