פוגי פותח את פסטיבל הסרטים הישראלים בלוס אנג'לס, הפעם מפה.

צילום: מיכל מיצברי

אפילו מאיר פניגשטיין, פוגי, המתופף המיתולוגי של "כוורת", לא עמד בהתרגשות ובגל הנוסטלגיה ההמוני שעוררו הופעות האיחוד של "כוורת" בשנה שעברה. כבר שנה וחצי שהוא, אשתו וילדיו גרים בארץ אחרי שנים רבות בארה"ב. הוא עדיין על קו תל אביב- לוס אנג'לס, מרים כבכל שנה את ה IFF LA  (Israeli Film Festival). השנה יוענק בפסטיבל פרס החזון  למפיק ארנון מילצ'ן ("12 שנים של עבדות", "אשה יפה", "מלחמת רוז ברוז" והסרט "Gone Girl"ו- "Birdman" שפתח את פסטיבל ונציה השנה). מייס נויפלד, המפיק שאחראי לסרטי ג'ק ריאן ול"נקודת שיוויון" עם דנזל וושינגטון, יקבל את פרס מפעל חיים. פסטיבל הסרטים הישראלי הוא הבמה הגדולה ביותר לסרטים ישראליים בארה"ב, ולקראת פתיחתו ביום חמישי הקרוב תפסנו את פוגי לשיחה קצרה.

 
זהו הפסטיבל ה 28 שלך, מה הכי מרגש אותך באירוע הזה?
"שאלה קשה.. כשאני מרגיש שהפסטיבל מתרומם. הפסטיבל הופק מהארץ וקורה בלוס אנג'לס. לפני חודש וחצי עוד אי אפשר היה לראות את האור בקצה המנהרה - ישבתי בתל אביב, במלחמה, מחכה לטיל שיגיע. זה הסיח את דעתי מלהפיק פסטיבל ב LA, אבל יש לנו השנה 28 סרטים נהדרים, כמספר השנים של הפסטיבל. אנחנו פותחים עם "את לי לילה", שעוד לא עלה בארץ. אנחנו מעניקים פרסי הוקרה לארנון מילצ'ן, שנמצא איתנו ועוזר לנו כבר הרבה מאד שנים וגם למייס נויפלד, שאמנם לא עזר לנו הרבה, אבל עזר לדנזל וושינגטון להגיע למספר אחת בארה"ב לפני שלושה שבועות (בסרט "נקודת שיוויון")."

אפרופו המלחמה, אתה מרגיש השנה שיש שינוי ביחס לפסטיבל בגלל צוק איתן?
"אני מרגיש, כן. לא יחס שונה או עויין אלא קצת תחושה שישראל לא פופולרית. יותר קשה לגייס אנשים בעולם בכלל ובהוליווד בפרט. שמעתי השנה בעיקר "לא", אבל בסך הכל אני מאד מרוצה ואני לא בא בטענות, מה שבא ברוך הבא. הרבה ישראלים ויהודים בהוליווד תומכים, כמו ברברה סטרייסנד ומייקל דאגלאס וישראלים כמו אבי לרנר. אין לי מושג איך זה ישפיע על הקהל. רוב הקהל הוא כן יהודי – ישראלי, אבל היום מגיעים גם הרבה אמריקאים לראות סרטים והסרטים שלנו שזכו בפרסים בעולם מעוררים התעניינות רבה."

במבט מהצד, איך השתננו בראי הקולנוע שלנו ב 28 שנים האחרונות?
"הקולנוע התפתח בצורה מאד משמעותית. לפני 20 שנה היה קצת לא נעים, הרגשה שזה קולנוע עולם שלישי. היו יציאות של סרטים יותר טובים, אבל בכללי הרגשת שהקולנוע שלנו לא מחדש שום דבר לאף אחד. היום זה קולנוע באיכות מאד גבוהה, אני מרגיש את זה מהתגובות של האמריקאים. היום אין נושאים שלא מטפלים בהם בקולנוע הישראלי -  כמעט שאין סרטים שנוגעים לסכסוך הישראלי-ערבי, הכיוון הוא יותר אישי, הנושאים מאד מגוונים. יש קולנוע מאד מעניין, יש לנו מדינה מעניינת ולכן הקולנוע הישראלי צובר תאוצה.  לקולנוע האוסטרלי, למשל, הייתה פריחה למשך 5 שנים ואז הוא נפל. בארץ יש כל הזמן קולנוענים צעירים ויצירתיות מדהימה."

איך הפך פוגי לאיש עסקים ומפיק מצליח? האם הוא תמיד ידע שהוא כזה?
"לא איש עסקים גדול ומצליח.. סה"כ פסטיבל סרטים. אני פשוט נהנה לעשות את זה. גיליתי את היכולת הזו כשלמדתי מוסיקה בברקלי בבוסטון. רציתי להיות קשור לישראל, משם עלה הרעיון לפסטיבל. ההתמדה, אני חושב, היא זו שהוכיחה את עצמה. האמונה, ההתמדה והקשר לישראל. לא עשיתי שום דבר אחר בארצות הברית מלבד הפסטיבל. זה מעין מפעל חיים, חוץ מ"כוורת" שגם זה סוג של מפעל חיים."

לפני שנה וחצי חזר מאיר לארץ עם אשתו ושני ילדיו הקטנים. לפניגשטיין בת נוספת, רייצ'ל, שעד לפני 17 שנים לא ידע על קיומה. היא יצרה איתו קשר כשהיתה בת 19. אמה של רייצ'ל, שאיתה היה לפניגשטיין רומן, לא הודיעה לו על הבת שנולדה. רייצ'ל היום חיה בארה"ב, היא רופאה, נשואה ויש לה בן. את סיפור הפיכתו לאב במפתיע מלווה הסרט הדוקומנטרי "הסיפור של פוגי".

"הילדים עכשיו איתי פה (בלוס אנג'לס) בחופש, גם הבת שלי (רייצ'ל) מגיעה להקרנת הסרט "הסיפור של פוגי". איש יחסי הציבור שלי ראה את הסרט ומאד התרגש. שאלתי אותו 'מה כל כך התרגשת?' הוא אמר: 'גיליתי בנאדם חדש'. רואים שם באמת צד שלי שלא הכירו, אבל אולי זה נכון על כל מי שעושים עליו סרט דוקומנטרי."

באיזו שפה אתה מדבר עם הילדים?
"בעברית. הם כבר ישראלים לכל דבר, אפילו מבטא אין להם. אין לי שום דבר אמריקאי יותר. הם אוהבים את כוורת, ישראלים לכל דבר. כולם בארץ מלבד הבת שלי והנכד."

החזרה לארץ הייתה מאד חלקה וטבעית, מספר מי שהקול שלו הכי מזוהה עם הלהקה הכי ישראלית שיש, "מה רע? אני עושה בדיוק אותו הדבר מפה. יושב פה ומפיק פסטיבל בלוס אנג'לס.  זה כיף, אבל גם מאמץ מאד גדול."

מה עושה לך את היום, סרט טוב או מוסיקה טובה?
"גם וגם, אבל לעשות מוסיקה, זה ללא כל ספק. לנגן זה עולם אחר. כשאני יושב על התופים, בשבילי זו חוויה מרגשת, אבל כנראה שעברנו את גיל הנגינה, מקצועית. רק עם כוורת, אם במקרה נתאחד שוב, אבל לא נראה לי שזה יקרה."

 
לסיום, יש איזשהו סרט או רגע בסרט שריגש אותך במיוחד השנה בפסטיבל?
"יש סרט דוקומנטרי שריגש אותי, של האחים הימן, "השדכנית", על אשה מבוגרת, משותקת מהצוואר מטה שעושה שידוכים לאנשים בעלי מוגבלות. האנרגיה שהיא משקיעה בזה כל כך מרגשת. יש המון סרטים, אחד יותר טוב מהשני, זה מה שעלה לי בראש ספונטנית."

לאתר הפסטיבל