חוגגים יום הולדת בגיהנום
צילום: יובל אצילי
האתר "המקום הכי חם בגיהנום", מגזין עיתונאי עצמאי בנושאים חברתיים חוגג שנה של עשייה. את האתר, שכבר הספיק לקבל את פרס דיגיט, פרס חדש לעיתונות דיגיטלית בישראל, יסדו אירית דולב ועינת פישביין. בין הכותבים הבולטים באתר: עוזי וייל, צפריר בשן, ליזה רוזובסקי, ניב כחלילי, רונית צח וחיים הר-זהב ועוד עיתונאים מנוסים שעוברים לפלטפורמה הדיגיטלית על מנת לקבל את חופש מלא לעסוק בנושאים שמעניינים אותם, בלי לחצי מערכת ולחצים חיצוניים אחרים.
עינת פישביין, היא מהעיתונאיות החברתיות החשובות שיש לנו, כתבה כמעט בכל עיתון מרכזי (כלת פרס סוקולוב ב 2002) ואף ביימה את הסרט התיעודי "שני יוסי" שעסק במחוסרי דיור, ערכה סדרה על זכויות אדם בערוץ 8 וערכה והגישה כתבות ב"יומן" של ערוץ 1, "עובדה" של ערוץ 2 ובחדשות 10.
אירית דולב, שהיא גם העורכת הראשית של האתר, היא יוצרת, עורכת ובמאית של סדרות וסרטים דוקומנטריים. דולב החלה את דרכה כמפיקה בחברת החדשות של ערוץ 2 ונמנתה על מקימיה, ערכה וביימה תכניות וסדרות שונות בטלויזיה ובינהם את "נספח תרבות" עם דב אלפון בערוץ 2, את "הנבחרת", סדרת דוקומנטרית ביסדוקו, יצרה את "החשפן, התנין ואשת השר", סדרה על אגדות אורבניות בערוץ 8 ואת ה"הקוף והאישה", סדרה על הבדלים בין נשים וגברים בערוץ 10 עם רון קופמן וענת גורן. בנוסף שימשה בעבר כעורכת הראשית של "מה בוער" עם רזי ברקאי וכתבה כתבות מגזין עבור מוסף הארץ. בימים אלו מביימת שני סרטים דוקומנטריים חדשים יחד עם בן זוגה, הבמאי אלון מרום.
לכבוד יום ההולדת של "הגיהנום" אירית דולב עונה לאתר התעשייה על כמה שאלות אישיות, אבל גם חברתיות ומקצועיות, שהרי "המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטראליות. "
איך הגיע הרעיון של המקום הכי חם?
לא היה רעיון כזה. היתה דרך שבמהלכה הוא הלך והתרקם ותפס ציביון.
למעשה, הרעיון הראשוני היה הקמה של בלוג שבו עינת פישביין, שותפתי, שמבלי לעורר את חמת צניעותה אגיד שהיא העיתונאית שהטביעה הכי הרבה חותם על הכיסוי התקשורתי בתחום החברה, בדיוק פרשה מידיעות אחרונות וחשבה על במה שבה תוכל לכתוב בחירות מוחלטת את שאהבה נפשה. בתוקף חברה טובה התגייסתי לחשוב איתה ולייעץ לה. ואז הכל התדרדר. נכנסו מחשבות על משהו יותר רחב שיאפשר גישה שונה לקוראים להתבונן ולבחון את המציאות כאן. התחלנו לחפש עוד כותבים, עוד יוצרים והעלינו עוד ועוד רעיונות וככל שצללנו בזה כנראה שעף לנו איזה סכך בדרך...וככה מההתלהבות בשילוב של חוסר אחריות שאופייני לשתינו, הרעיון התעצם והפך למה שהוא היום.
במלאת לאתר שנה, איך את מרגישה שהוא השתנה במהלך השנה ועד כמה זה רחוק או קרוב למה שחשבת שיהיה?
אני מרגישה שהאתר מאוד השתנה. ויותר מזה אני מרגישה שאנחנו כבר השתנינו. אמנם הדיאןאיי של האתר מאוד מובחן וברור והוא מתנהל מתוך נאמנות מוחלטת לתפיסת העולם שלנו. לב העשיה שלנו שמעמידה את הפרט, את האזרחים והאזרחיות שחיים כאן, במרכז הסיפור ובודקת את ההתמודדויות והשחיקה שלהם מול המערכות השונות, מול הממסד ומול המדיניות, לא הולכת להשתנות. השינוי שכן מתרחש כל הזמן הוא בדרכים שאנחנו מספרים את הסיפורים, בהרחבות שלהם, בסגנון, באופי הקולות שאנחנו מביאים והשינוי גם קורה מעצמו כי אנחנו מאוד מאוד נגישים לקהל העוקבים שלנו, יש לנו קשר צפוף עם הקוראים והקוראות שלנו וזה אלמנט שלא יכול לקרות באף מדיום אחר.
בסופו של דבר יש לנו מסגרת וקונבנציות משלנו אבל אנחנו זזים ומפתחים אותן כל הזמן. יש עוד ים תכניות ושאיפות אז יבואו עלינו עוד שינויים. ובטח נעבור את התהליך והמעבר הזה מילדות לנעורים אז כנראה שצפויים גם פצעי בגרות ואז נראה מה נעשה...
איך אתן מחליטות מה נכנס ומה לא נכנס?
אין לנו "בייבל" כזה, עם חוקים נוקשים. אני לא מאמינה ב"עשה ואל תעשה" בתחום הזה. להיפך, התפיסה שלי היא שצריך להשאיר הרבה רווחים לבלתי צפוי ולהפתעות.
אנחנו מאוד מתייחסות וקשובות למה שהטקסט מעורר בנו ונדמה לי שיש לנו אינטואיציות לא רעות לגבי מה המומנטום הנכון לפרסום של חומרים מסויימים. הדבר היחיד שאנחנו לא עושות, ואם יהיו מי שירצו לגנות אותנו על זה אז בסדר, זה שאנחנו לא נעים עם הרוח.
אין לנו "מה שנחשב", "מה שמקובל", מה שמספרים לנו ש"אנשים אוהבים", אף פעם לא היתה ולא תהיה לנו מסעודה משדרות כי זו גישה מעוותת לפעול על פיה. בסופו של דבר גישה כזו מייתרת בעצם את התפיסה העריכתית ואת היסודות שלה.
הניסיון המתמיד שלנו הוא לשים אצבע לאן שהתקשורת לא אוהבת ללכת, איפה שלא שווה לה להשקיע צוות צילום אנחנו נעשה ככל יכולותינו ונלך לשם. לפעמים זה יוכיח את עצמו ככישלון אבל על פי רוב עד עכשיו, ראינו שפעלנו נכון.
אני יכולה להגיד בוודאות שחומרים שבעבר לא נכנסו עשוים להכנס בעתיד כי המציאות משתנה ואנחנו איתה וחשוב מאוד לקרוא כל הזמן את המפה ולחפש מה זה הדבר הייחודי שאנחנו כאתר יכולים לתת לו מענה. אז בשבוע שעבר לפני שיצאו שטרות החמישים שקל המעצבנים האלה פתאום חשבתי שאנחנו חייבים לייצר שטרות משלנו, עם איזה אמירה עוקצת, וכך היה. אחרי מחשבה עם המעצב עמית ברין הוא יצר שטרות עם הדפס של הצילום של בוגי, ביבי וגנץ מסתודדים, זכרון לקיץ האחרון ולמה שזה עשה ועוד יעשה לכסף שלנו. זה יצא בפורמאט של גזור ושמור וזאת דוגמא לעוד דרך שלנו לספר משהו.
להחזיק אתר כזה, עם כותבים כאלה, זה עסק לא זול. איך אתן מממנות את האתר?
זה לא עסק זול. זה עסק יקר. קמנו עם הרבה עזרה מצד גורמים שונים שתמכו בנו כל אחד בדרכו. אם זה בבניה ותכנות של האתר ואם זה בהענקת משרד לעבוד ולפעול מתוכו. עשינו שימוש בהשקעה עצמית שנתנה לנו אויר עד היום ולשונית התמיכה שלנו למרבה ההפתעה החלה להניב פירות די מהר וזה נמצא בעליה מתמדת ככל שהחומרים שלנו מחלחלים והופכים ליותר יותר ויראליים.
גם הפרסים שזכינו , ביניהם גם פרס דיגיט של גוגל והבינתחומי שהיה כספי עזר ולאחרונה קיבלנו מענק נאה שמאפשר לנו הוצאה לפועל של פרוייקט ייחודי של טורים וכתבות המביאות סיפורים ממגזרים שזוכים לכיסוי תקשורתי נמוך.
מעבר לכל זה כמובן שאנחנו עסוקות עד צוואר בבניית מודל כלכלי, יש רעיונות שאני מאוד אופטימית שהם ישאו פרי ואני מאמינה שמכוח העובדה שכבר יש לנו מחויבות לפרנסה של אנשים ובעיקר להבאת חומרים לקוראים שזה יוביל אותנו לגיוסים מוצלחים בעיקר בקרב בעלי עניין שתפיסת העולם של עיתונות חופשית וחפה מאינטרסים והתערבות, תואמת את שלהם.
בינתיים אנחנו כמובן עדיין מאוד זקוקים לתמיכת הציבור גם בהפצה של החומרים וגם בשימוש בכפתור התמיכה שלנו ואם כבר יש לי במה אז אני מזכירה בחוסר אלגנטיות שלשונית התמיכה נמצאת בתחתית כל כתבה או טור וכל סכום מתקבל באהדה.
כרגע בתעשייה בכלל ובעיתונות בפרט יש תחושה של "אדם לאדם זאב". אין שיתוף של מידע, כל אחד חרד למקור פרנסתו. האם את חושבת שיש סיכוי שזה יכול להשתנות בפלטפורמה של האינטרנט?
באופן כללי, אפשר להגיד שלא רק בעיתונות אנחנו "אדם לאדם זאב" והקודים והמסרים שעוברים בסאבטקסט של החומרים והסיפורים שאנחנו מעלים חותרים מאוד לתפיסה של ערבות הדדית, לבניית מודלים מאורגנים למען החיזוק של הפרט. כל אלה כמובן מחלחלים גם לתפיסת העולם העיתונאית שלנו. "שטח פתוח", מדור שבו גורמים ואנשים המעוניינים להעלות סיפורים המיועדים לטיפול עיתונאי או דוקומנטרי על ידי כל מי שמעוניין בכך, חופשי ללא תמורה,הוא דוגמא מובהקת לקוד פתוח שאנחנו רוצות להנהיג אצלנו ואמן סלע בעיתונות בכלל. בעתיד, כשיתווסף תקציב ייעודי לנושא הזה המדור הזה יילך ויתעצם ואנחנו גם נספק שירות של ייעוץ מקצועי, ליווי ועריכה למי שיזדקק לו. הרעיון הזה חותר לגמרי תחת התיאור שהזכרת והוא תואם את רוח ותפיסת עולם חדשה שהאינטרנט יכול לעזור להוציא אל הפועל.
בנוסף אנחנו עובדים והוגים לא מעט שיתופי פעולה עם אתרים וכלי תקשורת אחרים וגם זה עוד בחיתוליו אבל מה שצריך להיות ברור זה שטובת הסיפורים שאנחנו מביאים והגיבורים שלהם הם שמובילים ומניעים אותנו, ובמידה ושיתופי פעולה עם כלי תקשורת אחרים יעשו להם טוב וימנפו אותם אז הצלחנו.
אחרי כל השנים שאת בתקשורת, איך נמנעים מקהות חושים?
זזים. תשמעי, אם יש קהות, זו הרגשה מאוד חזקה , מזהים אותה וחייבים לזוז, לא משנה אם זה מהסיפור או מהעשיה או מאופי הטיפול. אני נזהרת שהאמירה הזו לא תתפס כמטיפנית כי היא לא. זאת חוכמה גדולה להגיד דבר כזה כי הרי יש כאן מצב של לא מעט עיתונאים שכבר שקועים בו. איזשהו מוות קליני שנובע משלל נסיבות ומציאות תקשורתית איומה שלעתים מסרסת, אונסת ומתישה והיא זאת שמביאה את החושים של העיתונאי והעיתונאית לקהות. זה לא קורה מעצמו. ואני מתקשה לראות איך אפשר לפעול במצב מצוקתי כזה לאורך זמן אבל אני גם חושבת שאם לא מנסים לפעול העניין מתהפך וסוגר עליך. לכן ה"לזוז" הוא בגבולות היכולת והגזרה שבה אנחנו פועלים. אני מרגישה ברת מזל שכבר עשרים שנה אני מצליחה לשרוד, מילה שאין דרך להמנע ממנה, ולעשות את מה שאני אוהבת, מתכניות תרבות ועד סדרות דוקומנטריות. היו בחיי פרויקט או שניים שעשיתי רק מתוך מטרה להתפרנס ולא היתה שם אהבה גדולה, זה היה בשבילי מוות.
מה הכי מרגיז אותך?
וואי, מאיפה מתחילים עם שאלה כזאת... יש הרבה אבל הכי הרבה, אני עצמי. יש לי תעודת הצטיינות בתחומי ההאשמה עצמית והתוכחה. את לא רוצה להכנס לשם .
מה מעודד אותך?
יאללה, תוציאי אותי הכי דבק. ברור שהילדים מהממי העל שלי!
איך היית רוצה לראות את האתר כשימלאו לו שנתיים?
אני נשבעת שדף לא יכול להכיל את משאלות הלב שלי לגבי הדבר הזה.
אם לתמצת אז אני רוצה אותו קודם כל חי ובועט לפחות כמו שהוא עכשיו, עם כתבות ופרויקטים שכבר עכשיו מנוסחים אבל אין כסף לממש אותם, עם מיקסום של היכולות שהמדיום הזה מציע ועם הבאה לידי ביטוי של שימוש בכלים נוספים כמו וידאו כדי לשקף סופסוף את אהבתי השניה בעשיה, שהיא בימוי טלויזיה ודוקו.
בעיקר אני רוצה שנגיע לקהל שעוד לא הגענו אליו.
ות'כלס, בעוד שנתיים אני רוצה שיגידו שדבר כזה עוד לא היה. יאללה הלכה הצניעות.