מוכרים סודות עם אילה בנגד

צילום: יח"צ

לעורכ/ת יש השפעה מכרעת על התוצר הסופי, זהו אחד התפקידים החשובים והמשמעותיים בתהליך יצירת הסרט או הסדרה. אילה בנגד אחראית, בין השאר, על עריכת פרקים בסדרות "ילדי ראש הממשלה", "סרוגים", "אלנבי", על עריכת הסרטים "בוקר טוב אדון פילדמן" (שעל עריכתו קיבלה פרס חג'ג') ו"יונה" (בו היא מועמדת לפרס אופיר), ובימים אלה היא עובדת על שני סרטים תיעודיים ("ברנר" ו"זלדה"). אז חשבנו ששווה לשמוע ממנה כמה סודות מקצועיים, לא?

מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום ואיך השגת אותה?
עבדתי בתחום בכל מיני תפקידים קטנים עוד לפני לימודי הקולנוע, אבל שתי העבודות הראשונות שבהן הצלחתי להשתחל לתפקידי עריכה היו כעוזרת עריכה (אז עוד קראו לזה דיגיטטורית) של עינת גלזר זרחין בפיצ'ר "החברים של יאנה" – עינת היתה מורה שלי ב"סם שפיגל" ואחרי הלימודים נתנה לי הזדמנות ראשונה לעבוד בתחום. את עבודת העריכה האמיתית הראשונה שלי נתנו לי המפיקים יונתן ארוך ודקלה ברקאי, בעונה השלישית של הסדרה המיתולוגית "הפוך". למרות שערכתי רק פרק אחד, זה אפשר לי דריסת רגל בחדר העריכה וגם התחיל חברות ושיתוף פעולה ארוך שנים עם יונתן ודקלה. קיבלתי מהם את ההזדמנות הזו אחרי שעבדתי אצלם בתפקיד המופרך של "תחקירנית תכנים" בשעשועון שהפיקו. אמנם זה קרה אחרי ששלחתי להם קורות חיים, אז את זה תמיד שווה לנסות, אבל אם לא הייתי נופלת על אנשים רחבי אופקים שמוכנים לתת הזדמנות לילדה חסרת ניסיון ועתירת אמביציות, סביר להניח שעד עכשיו הייתי מתפרנסת בדוחק ממלצרות ותרגום כתוביות לסרטי פורנו (זה אמיתי!)

באיזו עבודה שלך את הכי גאה?
ברור שאני אוהבת את כל העבודות שלי במידה שווה ואין לי ילדים מועדפים. אני נעלבת מעצם השאלה.
אבל באמת, לשמחתי, לא יצא לי לעשות שום דבר שממש לא אהבתי או לא הזדהיתי איתו.
ואם בכל זאת מכופפים לי את היד (ואני אכחיש את זה אח"כ), הבייביז שלי הם שני הפיצ'רים שלי עד כה, "בוקר טוב אדון פידלמן" שביים יוסי מדמוני  ו "יונה" שביים ניר ברגמן.
הסדרה "להוציא את הכלב" (בימוי: ניר ברגמן), "קצכן" - דרמה קטנה שראו אולי שני אנשים, עיבוד לספרו של יואל הופמן שביים גא"י מיכאל לפני שנים.
ומהזמן האחרון – פרק על קו העוני שערכתי בתכנית התחקירים "המערכת" שטלטל אותי מאוד ואני מקווה שעוד כמה צופים זועזעו כמוני, והסרטים הדוקומנטריים שאני עורכת עם הבמאי יאיר קדר (מי שאחראי על פרוייקט "העברים" היקר מפז): "מלך היהודים" על ביאליק ושני סרטים על המשוררת זלדה ועל י.ח. ברנר שעדיין נמצאים בעבודה.
יצא שהפכתי בשנתיים האחרונות לעורכת "סרטי משוררים" וזה מאוד מוצא חן בעיני. הפוזה של לערוך עם ספר שירה על השולחן בהחלט תורמת לתחושה האמנותית שלי וזה גם נשמע לא רע כשאני אומרת "כן, אני ערכתי את ביאליק"

באיזו עבודה שלך את הכי מתביישת?

אני נעלבת מעצם השאלה וכ"ו. אבל כמו שאמרתי, באמת היה לי מזל גדול והתאפשר לי עד היום לעבוד על פרויקטים שבאמת מדברים אליי.
קרה לי פעם או פעמיים שהציעו לי פרויקט שהרגשתי שאני ממש לא מזדהה איתו ברמה אידיאולוגית או האמנותית, והחלטתי להקריב את שיקולי הפרנסה ולוותר. גם כי אני לא מאלו שחושבים שעקרונות זו מילה גסה וגם כי אני חושבת שלא יכולתי לעשות עבודה מספיק טובה במקרה כזה. אני משתדלת להיות מודעת למגבלות שלי, לטוב ולרע. יש דברים שאני לא רוצה לעשות ויש כאלו שאני פשוט יכולה לעשות מספיק טוב, ולא אמרתי את המילה "ריאליטי" אפילו פעם אחת.

מי/מה נותן לך השראה?

כל מה שאני צופה בו, החל מסדרות זבל שאני בוהה בהן בטלוויזיה ב – 2 בלילה וכלה בסרטי מופת, יכול פתאום לצוץ ברגע משבר בעריכה ולתת לי רעיון. אבל, בסופו של דבר, היוצרים שאיתם אני עובדת הם מקורות ההשראה. הם מביאים את העולם ואת מקורות ההשראה שלהם, וככל שהם תובעניים יותר, פרפקציוניסטים יותר ונודניקים יותר, ככה אני לומדת יותר ומתפתחת. ככה שכל פרוייקט בעצם הופך למקור השראה לפרויקטים הבאים. זה שאני עורכת גם עלילתי, גם דוקומנטרי, גם טלוויזיה וגם קולנוע עוזר לי לשמור על הרעננות והפתיחות. אחרת, כמו בכל מקצוע אחר, השגרה היתה הורגת מזמן את ההנאה והיצירתיות.

איזו עצה את מצטערת שלא נתנו לך בתחילת הדרך?
מאיפה להתחיל...
אני חושבת שהעצה הכי חשובה לכל מי שמנסה לפלס את דרכו בתחום, היא שבסופו של דבר מה שמנצח זו העקשנות. ראיתי במהלך השנים לא מעט אנשים טובים ומוכשרים ממני שהתייאשו וויתרו. אני חושבת שמי שמספיק רוצה את זה (ומדובר בתחום לא קל למי שלא שם לב), צריך להחזיק מעמד ולשרוד איכשהו את התקופות הקשות, ופשוט להישאר בסביבה. גם אם זה אומר להתפשר אמנותית וכלכלית, או לקחת עבודות זמניות במקביל. אני חושבת שעברו בערך חמש שנים מיום סיום לימודיי ועד שבאמת התפרנסתי מעריכה, ועברתי הרבה מאוד עבודות מפוקפקות תוך כדי, אבל כנראה שבמקרה הזה משתלם ללכת עם הראש בקיר.

עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?
המון אנשים, עם רובם אין סיכוי שזה יקרה לעולם – או שהם מתו או שהם רחוקים מדי, פיזית ומעמדית. באופן כללי, הייתי מאוד שמחה לעבוד עם יותר במאיות. אני מאוד אוהבת את הבמאים שאני עובדת איתם, חלקם חברים טובים, ובסופו של דבר מה שחשוב זה הבן אדם, לא המגדר, ובכל זאת... לאור הריבוי המשמח של במאיות של סרטים שיוצאים השנה, יש יותר סיכוי שזה יקרה בקרוב.

מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי ומוצלח בארץ?

כסף. כמה מפתיע. אין מחסור בכשרון, ידע או יצירתיות. אבל אני רואה לצערי איך בשנים מאז שנכנסתי לתחום הסטנדרטים רק יורדים והולכים. מה שפעם היה נערך בעשר משמרות ויותר, נערך היום בחצי מהזמן במקרה הטוב, וזה מורגש. חלק מהבעיה היא שאנו היוצרים, מתוך הצורך האמיתי להמשיך וליצור, מסכימים כל הזמן לתנאים יותר ויותר מגוחכים.
כל כמה שנים מדברים מחדש על "החשכת המסך" וזה לעולם לא קורה. בינתיים, יוצרים יורקים דם במשך שנים כדי להביא למסך את הסדרה/ סרט/ דוקומנטרי, וגם כשהפרויקט מצליח, פתאום לעונה השנייה משום מה יש אפילו פחות תקציב מאשר לראשונה. אין ספק שחסרונו של  ערוץ ציבורי אמיתי שמשקיע את רוב התקציב בהפקות מקור איכותיות הוא חלק גדול מהבעיה. הזכיינים גם ככה שורדים בקושי ועושים שמיניות באוויר כדי להתמודד עם הסוגה העילית שתקועה להם בגרון. אני באמת מקווה שהרפורמה שהחלה עכשיו תשנה משהו ואולי כמו שקרה במקומות אחרים בעולם, הערוץ הציבורי המשוקם יציל את כולנו.

לו יכולת להחזיר את הזמן לאחור מה היית עושה אחרת?
בלי חרטות. לא מאמינה בזה. סביר להניח שהייתי עושה הכל אחרת וכנראה גם לא נכנסת לתחום. היום ממרום 41 שנותיי ובהיותי אמא, לפחות פעם ביום אני מצטערת שאני לא עוסקת במשהו קצת יותר יציב, יותר משתלם כלכלית ופחות תובעני. וגם פנסיה לא היתה מזיקה לי. מצד שני, אם באמת הייתי יודעת לעשות משהו כזה כנראה שכבר הייתי עוזבת מזמן.  אני זוכרת את עצמי כבר בגיל שמונה מכריזה בעיניים בורקות שאני הולכת לעשות סרטים, ככה שהסיפור הזה כנראה אבוד מראש.

אם לא היית עורכת באיזה מקצוע היית בוחרת ולמה?
אני מניחה שהייתי מצילה חיים, או הופכת למורה רוחנית. אני נורא רוצה להגיד בלשנות, כי זה תמיד עניין אותי וגם נשמע מאוד אינטלקטואלי ואפילו התקבלתי לחוג לפסיכולוגיה לפני שהחלטתי ללמוד קולנוע (ועד היום אבא שלי לא סולח לי על זה שוויתרתי על זה), אבל האמת המרה היא שלא הייתי שורדת באקדמיה אפילו סמסטר אחד. סביר להניח שהייתי נשארת בתחום העיצוב, זה מה שהכי קרוב אליי ומה שגדלתי עליו בבית, בזה ההורים שלי עסקו. ככה שאיך שלא יהיה, הם אשמים בבחירות שלי.

ולסיום עשה ואל תעשיה בתעשייה הישראלית
- לעולם אל תודו בכך שיש פרויקטים שאתם לא אוהבים/ לא גאים בהם/ לא חושבים שהם פאר היצירה. בטח לא בשום פרסום פומבי
- היזהרו מרכילות בפינת הקפה באולפני העריכה, אתם לא יודעים מי יושב בחדר ליד.
- תנו הזדמנות לאחרים. לא רק בגלל שמישהו נתן לכם הזדמנות וצריך לשמר את הקארמה,
אלא בגלל שאחרת באמת תפספסו הזדמנויות וכישרונות חד פעמיים
- תקשיבו לאינטואיציות שלכם – לגבי אנשים ולגבי פרויקטים. לא תמיד שיקולי ערך ותועלת הם נכונים. לפעמים פשוט לא שווה לסבול בשביל קרדיט נחשב ולחילופין, גם מי שנראה כמו אנדרדוג מוחלט יכול להיות שיתוף הפעולה הכי מוצלח שהיה לכם
- תקשיבו להיגיון שלכם -  לפעמים נורא מתחשק לעשות פרוייקט, אבל מה לעשות, לשבת חודשיים בבית בשביל לערוך דוקומנטרי ניסיוני בחצי התנדבות כשיכולתם לערוך עשרה פרקים של סדרה בתשלום מלא החל ממחר, זה לא תמיד הגיוני
- וסליחה על הקיטש: תהיו בני אדם. כן, נכון, צריך קשרים וצריך מרפקים וצריך רזומה אבל בסופו של דבר, העבודה הכי מהנה ופורייה היא תוצר של האנשים שעובדים איתם. ואמנות זה חשוב, אבל לא באמת עניין של חיים או מוות.