מוכרים סודות עם שרון אינגריד שטרק
צילום: יח"צ
אתם אולי מכירים אותה בעיקר כשחקנית, אבל שרון אינגריד שטרק רוקדת מאז שהיא נערה. היא בוגרת בית הספר לבלט בניו יורק, רקדה בלהקת בלט באמסטרדם והופיעה ברחבי העולם עם מופע התיאטרון מחול "אויסטר". את קריירת המשחק שלה התחילה בתיאטרון חיפה ומאז שיחקה בסדרות רבות. היום שרון היא יוצרת תיאטרון עצמאית ומעלה בתיאטרון תמונע את המותחן הפסיכולוגי הפרוע "פרדוקס" שהמחיזה וביימה.
מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום ואיך השגת אותה?
כשחקנית התחלתי בתיאטרון חיפה. רוני פינקוביץ' שניהל את התיאטרון בזמנו פנה אלי לאחר שצפה בהצגה שלנו בניסן נתיב- "השינה והאש" מאת מיקי גורביץ'. מאוחר יותר עברתי לתיאטרון החאן, כאשר מיקי גורביץ' קיבל את הנהלתו. חרף היכרותי הארוכה עם גורביץ', הוא לא ויתר לי על אודישן לתיאטרון.
בטלוויזיה התחלתי עם תוכנית מערכונים חתרנית ונהדרת בשם "מקום לדאגה"- של ימי ויסלר, שהייתה אהובה על הברנז'ה אך גססה ברייטינג. את ימי ויסלר ונועם ענבר (להקת הבילויים) הכרתי כסטודנטים לקולנוע שהזמינו אותי לשחק לצידם בסרטם המשעשע 'שרה גיבורת נילי'. חרף היכרותי הארוכה עם ימי, גם ל'מקום לדאגה' עשיתי אודישן.
באיזו עבודה שלך את הכי גאה?
כשחקנית, אני מאד גאה ב"אבודים באפריקה/ אסיה"- שתי עונות של מיני סדרה מצחיקה ושנונה. הבמאי יובל שפרמן מציב רף גבוה וגם יודע להוביל אותך לשם. הצילומים באפריקה היו חוויה טוטאלית ולכן מאד מספקת. התסריט והמציאות התערבבו בכל דרך אפשרית. בין היתר צילמנו בלוקיישן מוכה מגפה כשרק ההומור משמש לנו כפילטר.
כיוצרת, אני שמחה על "פרדוקס". זהו מחזה שכתבתי וביימתי, המציג בימים אלו בתיאטרון תמונע. מותחן פילוסופי וקומי בכיכובן של ניצן קרן ואפרת ארנון. מי שמכיר אותי אומר שההצגה היא כמו טיול בתוך הראש שלי.
באיזו עבודה את הכי מתביישת?
מי נותן לך השראה?
אבא שלי. רופא אופטימי ויצירתי שהשכיל להפוך משברים לשעת כושר. אני שואבת השראה מהאומץ שלו ללכת תמיד בדרך שנכונה לו, חרף קשיים ואל מול הלא נודע. כיום הוא בן 70, והוא בשיאו המקצועי, פורח ומסוקרן.
ממי למדת הכי הרבה?
נדמה לי שלמדתי בעיקר מעשייה ומטעויות, ומכיוון שאני ממשיכה לעשות ולטעות, אני במצב של למידה תמידית. יחד עם זאת אני בספק אם באמת לומדים משהו. נדמה לי שתחושת הלמידה היא אשליה זמנית. למידה גם קשורה בזיכרון, ואצלי הזיכרון לתווך קצר. הרבה פעמים אני מרגישה שבעצם אני לא יודעת כלום, שאין לי 'מקצוע'. אבל הידע נטמע בגוף, ולשחקן זה מה שחשוב.
היתרון הוא שאפשר לספר לי את אותה הבדיחה הרבה פעמים, ואני תמיד אצחק.
איזו עצה את מצטערת לא נתנו לך בתחילת הדרך?
ללמוד רפואה.
עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?
האחים כהן נראים לי אופציה טובה. השילוב בין הומור ללב- מותח וגרוטסקי, ולפתע מרגש. אני גם אשמח לעבוד עם טליה לביא.
מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי ומוצלח בארץ?
יש לי יחס דו ערכי למקצוענות. כרקדנית לשעבר, ופרפקציוניסטית בנטיותיי, אני שואפת למקצוענות כערך. מנגד, 'מקצוענות' במשחק, כתיבה או בימוי יכולה ליצר גם ניכור. חשוב לשמור על איזון, לצאת מאזור הנוחות ה"איכותי" ולקחת סיכונים.
בפועל, אני מאמינה בעוד ועוד עשייה, שזה אומר גם עוד ועוד כסף ליצירה מקומית. לאפשר לתסריטאים ומחזאים להתפתח, לקחת סיכונים ולכתוב גם דברים מסובכים יותר להפקה.
לו יכולת להחזיר את הזמן לאחור מה היית עושה אחרת?
בנעורי נסעתי ללמוד בלט בניו יורק, ומשם המשכתי לרקוד בהולנד. חזרתי ארצה כתוצאה מפציעה ולמדתי משחק כאן. אם הייתי חוזרת אחורה בזמן, הייתי לומדת משחק בניו יורק או בלונדון. אני מאד סקרנית לדעת מה לומדים שם.
אם לא היית במאית/מחזאית/שחקנית באיזה מקצוע היית בוחרת ולמה?
אנתרופולוגית (יש באמת מקצוע כזה?) משהו שלוקח אותך למקומות שונים בעולם.
ולסיום, עשה ואל תעשה התעשייה הישראלית
אין לי מושג. צריך גם סבלנות וגם לקחת יוזמה.