אסון משמח

צילום: דוד גידלי

את דוד פגשתי בפעם הראשונה שביקרתי בלוס אנג'לס בחיפוש אחר הזדמנויות בימוי וכתיבה. פטפטנו קצת על בימוי סרטים בישראל לעומת ארה"ב, על התוכניות שלו לביים סרטים עטורי אפקטים ועל הרפתקאותיו בהוליווד. שנתיים לאחר מכן הבחור שוקד במרץ על סרט אסונות באורך מלא אותו הוא מביים.
 
הי דוד, קודם כל, ספר לי על עצמך

שמי דוד גידלי, בן 30, במקור מנתניה. כיום גר בלוס אנג'לס ובשלבי עריכה של סרט פיצ'ר (סרט באורך מלא) שביימתי במהלך פברואר-מרץ. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לביים סרטים, אבל חוץ ממני אף אחד בבית לא התלהב מקולנוע ולא היה לנו אפילו נגן וידאו, וכתוצאה נאלצתי לביים את הסרטים הראשונים שלי בדמיון, או באמצעות עט ונייר. לאחר שסיימתי את הצבא עברתי ללוס אנג'לס לאחר שהתקבלתי לבית הספר לקולנוע AFI ולמרות שרוקנתי לא מעט קופות חיסכון משפחתיים, הלימודים הקנו לי ויזת שהייה, ואחריה קיבלתי ויזת אומן לשלוש שנים.

למרות שלימודי הקולנוע התמקדו בבימוי בשיטה המסורתית של מצלמות ושחקנים, המשכתי במהלכם להשתפשף גם באנימציה ממוחשבת (במהלך השירות הצבאי עשיתי הדמיות רפואיות וצבאיות באמצעות אנימציה ממוחשבת), לפעמים כמקור הכנסה צדדי, ולפעמים ככלי עזר בבימוי פרוייקטים אישיים או כיתתיים. אחד מהם, "הרובע החילוני 3", סרט קצר שביימתי מחוץ למסגרת בתקופת AFI זכה בתחרות סרטונים שמתארים את ירושלים בעתיד שארגנה עיריית ירושלים בתחילת 2011, וגרף גל פרסומים בעיתונות וברשת. סרט הגמר שלי, "אירופה" (20 דק'), המשיך במסורת והכיל כמות מגוחכת של אפקטים ממוחשבים, וגם הוא הופיע במספר פסטיבלים כולל "קומיקון סאן-דיאגו 2012.

ואיך הגעת לביים את הסרט הארוך?

באמצע דצמבר האחרון לאחר סיום הלימודים ישבתי לבירה עם תסריטאי שהיה גם חברי לכיתה. לפתע "נדלקה לו נורה" והוא סיפר לי שאני עלול להתאים כבמאי לסרט הבא שחברה שלו התכוננה להפיק. הוא הציע שאשלח לה דוגמאות מסרטים קצרים שביימתי, ולמחרת הודיעו לי שהתקבלתי. 3. מדובר על סרט אסונות באורך 90 דקות, בעל השם הזמני:  The Big One – 10.0; העלילה עוקבת אחר מספר דמויות בלוס-אנג'לס שנקלעות לרצף רעידות אדמה שנוצרו בעקבות קידוחי גז טבעי, הקבוצה מנסה להציל את תושבי העיר מ"הרעידה הגדולה" שהולכת וקרבה. מככבים בו הנרי איאן קוזיק (דזמונד מהסדרה "אבודים"), ג'פרי ג'ונס (המנהל מ"שמתי ברז למורה"), ועוד כמה פרצופים מוכרים יותר או פחות. אני לגמרי לא בקיא במסלול ההפצה של הסרט ואיפה או מתי הוא אמור לצאת, אני בתחילת שלבי העריכה ומתכנן את הלו"ז כך שהסרט יהיה גמור בתחילת הקיץ.

אז מה הם רגעי השפל והשיא שחווית במהלך הבימוי?

לגבי החוויה - אקדים ואומר שהציפיות שלי היו מעוגנות מאד במציאות שבה סרטים כאלה מיוצרים פה בלוס אנג'לס: מציאות שבה הבמאי משרת את התסריט ולא להיפך, והמפיקים מלהקים שחקנים לפי ה"ערך הפיננסי" שלהם בעיני הצרכנים בלי בכלל להתייעץ עם הבמאי. מציאות שבה התקציב לא קרוב בכלל להגשים את התסריט, מספר ימי הצילום קטן בהרבה ממה שצריך, והצוות כולו מורכב מאנשי מקצוע צעירים שמחכים להזדמנות לפרוץ לתוך התעשיית הסרטים הלגיטימית, זאת שיש בה איגודי עובדים וכו'.

בימוי הסרט היה חוויה טובה אבל מאתגרת בטירוף. היה לנו תסריט טוב במיוחד ביחס לסרטים אחרים בסוג ההפצה שאליו הסרט יועד במקור, והמשקיעים של הסרט נתנו לי ולמפיקים יד חופשית לעצב את הסרט איך שרצינו. הצלם היה באותו ראש כמוני ועבד מהר ויעיל, והמפיקים אהבו את הסרט וחוללו ניסים על ימין ועל שמאל במהלך ההפקה. איכשהו השגנו להפקה ציוד שבחיים לא הייתי מאמין שיהיה לי בסרט הראשון שלי. האתגר העיקרי היה חוסר משאבים: חוסר תקציב, חוסר זמן הן במהלך ההפקה והן בהכנה לקראת הצילומים, וגם חוסר בכוח אדם.

לגבי רגעי שיא ורגעי שפל, זה מצחיק כי היה יום אחד שבו במהלך עשרים דקות עברתי מעין רכבת הרים רגשית שכמעט ניטרלה אותי לכל היום. היום התחיל די עגום: ביום הקודם גיליתי שהרכב שלי הלך לעולמו במוסך, ובאותו בוקר הוא נגרר ללוקיישן כדי להשתתף באחת הסצנות - ואני שבמהלך ארבעת השנים שנהגתי בו נקשרתי אליו, חוויתי את הגרירה שלו כמעין מסע הלוויה. בעודי מבכה את האובדן מתאם ההפקה פנה אלי והסיט את תשומת לבי לכך שבאמצע הלוקיישן שלנו, בדיוק בנקודה שבה תכננתי להוסיף באנימציה ממוחשבת מגדל קידוח (מאחר ולא קיבלנו אישור לצלם באתרי קידוח אמיתיים), עמד לו מגדל קידוח אמיתי ופעיל בגובה של כשבעים מטר. כעת, חשוב לציין שכשביקרנו בלוקיישן שבוע אחד קודם לכן, לא היה שום מגדל, והנציג מטעם הלוקיישן לא ידע שאנחנו מתכננים להוסיף מגדל באמצעות אנימציה. כנראה שממש במקרה חברת קידוח חכרה את אותו שטח אדמה שאנחנו שריינו לטובת הצילומים, כאתר קידוח נפט. זה היה מפתיע ונפלא - ועמד גם לחסוך לנו כסף באפקטים, וגם להעשיר את הסצנה באלפי מונים, עם עושר ויזואלי ואפילו סאונד של אתר קידוח. לא האמנתי איך התמזל מזלי. עבדתי בנמרצות ותכננתי את השוט הראשון, כשלפתע אותו מתאם הפקה הופיע ואמר שחברת הקידוח לא מוכנה שנצלם את המגדל. באותו רגע נפלתי מהרקיע השביעי והתרסקתי לתהום האבדון - בין רגע תוכנית הצילומים החלומית שלי נקרעה לגזרים ונאלצתי למצוא לוקיישן חלופי באותו מפעל, ולתכנן מחדש את כל הסצנות בהתאם, כך שלא יראו את מגדל הקידוח. בסופו של דבר מצאנו זוית שאפשרה לנו לצלם את המגדל בלי שהפועלים על המגדל ישימו לב, אבל עדיין זאת היתה פשרה כואבת.

מה צופן לך העתיד?

בטווח הרחוק אני מקווה לביים סרט על בסיס רעיון שפיתחתי בעצמי. יש מספר פרוייקטים שפיתחתי בשנתיים האחרונות יחד עם כמה תסריטאים ומפיקים מקומיים ואני מקווה שהקרדיט מהפיצ'ר הנוכחי יעזור להם להמריא - אבל אם השנים האחרונות מעידות על מה שצפוי בהמשך, פריצת הדרך הבאה תגיע ממקור לא צפוי. מה שאני יודע בוודאות, הוא שאני לא פוסל כלום ואני אברך כל הזדמנות ללמוד משהו חדש ולהשתפר כבמאי, וגם אם יעברו עשר שנים לפני שאביים סרט שהוא לחלוטין פרי דמיוני, אני אחכה בסבלנות ובסיפוק מהעבודה שאני יכול לביים סרטים ולחיות בכבוד.

לאתר של דוד גידלי