מוכרים סודות - עם אוני אלבר

צילום: שרלה אלבר

אוני אלבר, בן 44, גדל בקיבוץ עין גדי, ומגיל צעיר מאד מתעסק במוסיקה. כבר בגיל שנה הוא בנה לעצמו מערכות תופים מדליים וסירים, הסתובב עם טייפ ריקורדר ו"אסף" צלילים ברחבי הקיבוץ.

בין עבודותיו בתעשיה הוא זכה בפרס אופיר (עם דני שטרית, רונן נגל ולי זהר) על עיצוב פסקול ל"מי מפחד מהזאב הרע" של פפשודו וקשלס, "חיותה וברל" של עמיר מנור, "כלבת" (שוב, של הפפושלסים), "אנטארקטיקה" של יאיר הוכנר. הוא עבד כמקליט נוסף תחת ניצוחו של אשי מילוא האגדי ב"פולישוק" (עונות 1-2) של שמואל הספרי, ובין היתר תרם את כשרונו למעל 70 סרטים קצרים.

מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום, ואיך השגת אותה?

העבודה הראשונה שלי כמקליט הייתה בסרט המוקומנטרי הפיוטי של פיראס ח'ורי "שבעה ימים בדיר בולוס". לתעשייה הגעתי, כמו רבים אחרים – במקרה. חבר עבד בהפקה בה נדרש "מישהו בלונדיני" כניצב בתפקיד מלאך בגן עדן. החבר, שידע ששבוע קודם התפטרתי בזריקת מפתחות מעבודתי הנוראית כנהג הובלה בקו חלוקה של "תנובה", הציע לי לבוא להצטלם. "שעתיים עבודה בכיף" כהגדרתו. מיד כשהבינו בהפקה שיש לי רישיון ג' צורפתי אחר כבוד למשפחת עוזרי ההפקה. על הסט ראיתי איש עם אוזניות מסובב כפתורים – וליבי נדם. במשך 4 שנים כעוזר הפקה, מנהל מחנה ומנהל הפקה חקרתי ושאלתי מקליטים על הסט לגבי העבודה הזו, וכל הזדמנות שהייתה לי לעזור למחלקת סאונד (מהכנת קפה וקיפול כבלים עד הפעלת בום שני) הייתי לוקח, כדי ללמוד. אחד המקליטים העביר את השם שלי לפיראס חורי, אז סטודנט באוניברסיטה בדרכו לסרט הגמר שלו. הוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה לצאת לשטח כמקליט, ואחרי 5 ימים בכפר איעבלין בצפון, כשאנחנו בדרכנו חזרה למרכז, הטלפון מצלצל. עוד סטודנטית שמחפשת מקליט. חלק מהסטודנטים האלה המשיכו לתעשייה, וחלק מהם פנו אלי שוב לעבודה, הפעם מטעם משרדי ההפקה שלהם. כך גם גדל מאגר הלקוחות שלי.

באיזו עבודה שלך אתה הכי גאה?

זו שאלה קשה, ממגוון סיבות...
בכל יום כמעט יש את הרגעים האלה שהכל מתמקסס נפלא – ויש את הרגעים האלה ששום מיקרופון, טריק או מאמץ לא יסננו את חגיגות הקריוקי של השכנים באמצע הסצינה הכי רגישה ודרמטית של היום. לפעמים התנאים כל כך קשים שעצם העובדה שיצא משהו שמיש גורמת לי גאווה יותר מסאונד "הוליוודי" שהקלטתי באולפן או לוקיישן שקט ומבודד.
בנוסף, העבודה שלי היא יצירת כלי עבודה לעורך הסאונד, כך שהתוצר הסופי תלוי לא רק ביכולות שלי כמקליט, בתנאי השטח ומגבלות ההפקה, אלא גם ביכולות ובתקציב של צוות הפוסט.
אם נשקלל את כל התנאים ונסתכל על התוצר הסופי – אציין את "הזאב הרע" בו העבודה הקשה בשטח והעבודה המהממת של רונן נגל ולי זהר, כמו גם המוסיקה המהפנטת של פרנק אילפמן, השתלמו ובענק!
מצד שני, בסרט "חיותה וברל", שמבחינת סגנון הצילום (ואן שוטים ארוכים ומורכבים) ותנאי השטח היה אחד מהפחות אידאליים לעבודה (הלוקיישן של דירת הזוג, לדוגמא, היה תמיד פתוח לרחוב בשל הצורך לשלוט בתאורה מבחוץ ולצלם סצינות לילה במהלך היום ולהיפך). כשהבנו שאין מצב לשמור על סט סטרילי מבחינת אודיו פיניתי מיקרופון אחד להקליט את הרחוב כל הזמן, ורעשי הרקע הפכו לכלי עבודה משמעותי גם בעריכת הדיאלוגים וגם בבניית האווירה של הסרט, ותרמו בהוספת מימד רגשי לסצינות.

באיזו עבודה אתה הכי מתבייש (אם בכלל?)

בתחילת דרכי כמקליט קיבלתי הצעה "מהיום למחר", זו הייתה הפקת תכנית ראיונות עם סלבס לערוץ רכילות כזה או אחר.

מה היה כל כך נורא בהפקה הזו?

ההפקה הזו הציגה את עצמה כמשהו עצמאי לאינטרנט בזמן שהם ידעו שזה הולך לטלוויזיה, דרשו הנחות בכל שלב של המו"מ וגם אחרי סגירת חוזה (צוות הארט זרק להם את התפאורה חצי מורכת באולפן ופרש בצעקות מההפקה) והתייחסו אלינו כמו עבדים. שלא לדבר על המשכורת, שהייתה צנועה גם בשביל פרוייקט לאינטרנט, הביאו את הצלם ואותי לאולפן 5 שעות לפני תחילת הצילומים, להקים את התפאורה שהארט נטש (כולל חיבורי חשמל לאורות הפרקטיקל המנצנצים כמיטב המסורת הסלבריטאית, קידוחים, הדבקות והרכבת קוליסות ועוד עבודות שלגמרי לא במסגרת העבודה שלנו). רק אחרי שבטעות גרמנו לקצר והחשכנו את האולפן הם ניאותו להביא חשמלאי שיתקין את התאורה.
הרבה אחרי הזמן הגיעה ארוחת הצהריים (הם חשבו על מגש פיצה אחד לכולם, כולל הצוות מהמשרד, אנחנו התעקשנו על ארוחה מלאה), אבל היא הגיעה יחד עם "מרואיין שממש ממהר, אז נדחה את הארוחה בארבעים וחמש דקות בערך, טוב?". בשלב הזה עניתי בפשטות "לא. אם נדחה את הארוחה ב 45 דקות היא תהיה קרה, ואז תצטרכו להזמין אחת נוספת. חבל על התקציב שלכם. אני שובר לצהריים, אתם מוזמנים לצלם בלעדיי".
מיותר לציין שלסשן הבא הם כבר לא הזמינו אותי, ועוד יותר מיותר לציין שלו היו מזמינים הייתי מסרב, ולא בנימוס.

מי נותן לך השראה?
את ההשראה שלי אני אוסף משיחות עם קולגות ומקריאה של חומר מקצועי, מעבודה משותפת עם אנשי מקצוע, ומהסיטואציות המגוונות בהן אני נתקל בשטח.
מכיוון שהמקצוע שלנו מאד דינמי והתנאים משתנים כל פעם מחדש, אתה לומד להגיב מהר, לחשוב יצירתי ולמצוא את הפיתרון הטוב ביותר לתנאי השטח, לזמן העבודה ולציוד שיש לך באותה ההפקה.

ממי למדת הכי הרבה?

אחד האנשים שעזרו לי הכי הרבה בתחילת דרכי, וגם בהמשכה, הוא אשי מילוא, מקליט מצוין וסופר מקצועי, ללא ספק אחד מהטובים ביותר בארץ, אם לא הכי טוב.
ממנו למדתי על הציוד, את הבסיס הטכני, המון טכניקות וטריקים, והרבה מה"פוליטיקה של הסט". בנוסף הוא לימד אותי את אמנות הבום, שזה ממש לא "להחזיק את המקל" כמו שזה נראה מהצד. זו עבודה מורכבת שדורשת לא רק יכולת פיזית, אלא בעיקר יכולת קריאת שטח, הכרה מלאה של כל הטקסט המצטלם, יכולת "להרגיש" את השחקנים ולהגיב איתם בזמן אמת, הבנה בגדלי עדשות ותאורה, לדעת למצוא את המיקום הנכון בסט צפוף ומלא סטנדים כדי לכסות את כל מה שמצטלם, יכולות תנועה של רקדן פלמנקו ויכולות התגנבות של חתול בר.

אשי גם נתן לי את הביטחון לצאת להפקה הראשונה שלי. אני חששתי שהידע שלי לא מספיק כדי להתמודד עם תקלות, במידה ויהיו, ו"מה יקרה אם אני אעשה פדיחה וזה יהרוס לסטודנט את הסרט?"
התגובה שלו הייתה: "הוא סטודנט, הוא בטח יהרוס לעצמו את הסרט. חוץ מזה, עצם העובדה שאתה רוצה לעשות את העבודה כבר נותנת לך יתרון כי אחרת הוא ייקח סטודנט שיודע פחות ועושה את זה בלי חשק, בתור טובה". האמירה הזו הרגיעה אותי ונתנה לי להבין שמספיק טוב זה לפעמים טוב מאד.

איזו עצה אתה מצטער שלא נתנו לך בתחילת הדרך?

האמת, זו עצה שנתנו לי אבל לא הפנמתי עד שלב מאוחר יותר: מקצועיות זה חשוב, סאונד זה חשוב, אבל הכי חשוב זה להיות בן אדם. זה נכון לכל תפקיד על הסט – אבל במיוחד במחלקת סאונד, כי זו המחלקה שהכי קל וזול לתקן את התקלות בה במהלך הפוסט, או כך מקובל לחשוב. אתה יכול להוציא את הסאונד הכי טוב שנשמע אי פעם בקולנוע, אבל אם זה בא על חשבון האווירה הטובה - אף אחד לא ירצה את המוצר שאתה מציע. הפקה זה סיר לחץ של 11 וחצי שעות יומיות במינימום, ולעיתים קרובות אף יותר, ואף אחד לא רוצה להיתקע חצי יום פלוס, במשך חודש וחצי-חודשיים, עם מישהו שמייצר אווירה לחוצה.

עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?

עם כל מי שמפיק פרויקט ויש לו תקציב לשלם מחירי איגוד :). יש בארץ המון אנשים מוכשרים, עם חלקם כבר עבדתי, עם חלקם הייתי שמח לעבוד, חלקם עדיין לא מוכרים מספיק כדי לציין כאן. מטבעי אני נמשך לפרויקטים יצירתיים ומעדיף לעבוד על סרטים וסדרות "איכות", ועדיף שהאיכות תבוא לידי ביטוי על הסט ולא רק בתסריט.
לצערי, אין מספיק הפקות כאלו בארץ וחלק מאלו שכן קורות מופקות עצמאית ולמרות ההנאה שביצירה – הן לא מתגמלות מספיק מבחינה כלכלית.
לכן אני שמח לכל הזדמנות לעבודה בכל פרויקט שמשלם מחיר הוגן ומכבד את חוקי האיגוד. גם אם זו תכנית סלבס לערוץ רכילות (;

מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי ומוצלח בארץ?

שאלה ישר לבטן הרכה של המקצוע... הרי ידוע ש"הסאונד תמיד מעכב את הצילומים". מכיוון שהמקליט יכול להרכיב אלחוטיים רק אחרי שאיפור והלבשה סיימו את עבודתם, ויכול לדעת איפה הבום יכול לעבוד ואיפה לא רק אחרי שהתאורה ממוקמת, אנחנו בד"כ האחרונים למצוא את מקומנו הסופי בשוט.
לכן לפעמים יש תחושה שאחרי שכולם, ביחד, גמרו לעבוד על הפריים המצטלם – בא הסאונד ו"מעכב  את הצילומים" בזמן שכולם כבר סיימו את עבודתם. הרוב המוחלט של הסטודנטים לקולנוע נכנסים לתחום מתוך רצון להיות תסריטאי, לביים, לצלם או לערוך. אף אחד לא הולך ללמוד קולנוע כי הוא רוצה להיות מקליט. לכן התחום הזה נשאר מאחור במהלך הלימודים, וממשיך להישאר מאחור במהלך העבודה בשטח. תוסיף לזה את העובדה שאנחנו, בישראל, רגילים לקרוא כתוביות ולכן פחות משתמשים בחוש השמיעה במהלך הצפייה (אפילו המושג "צפייה" מתייחס לעיניים. אנחנו הולכים "לראות" סרט, לא "לחוות" סרט).

לגבי פיתרון לבעיה הזו – ב"ספיר" למשל, יש מגמת סאונד. היא אמנם לא קשורה למגמת קולנוע ולא מאפשרת לסטודנטים לקולנוע להתנסות בעבודת סאונד, אבל לפחות מספקת מקליטים עם הבנה בסיסית ורצון להצליח לאותם בימאים, מה שמאפשר להם ללמוד קצת יותר לעומק על דרישות המחלקה. לדעתי כל סטודנט לקולנוע צריך לעשות פרוייקט אחד בתור צ'יף של כל מחלקה לפני שהוא מקבל את התואר, מה שיאפשר לו כבמאי לתכנן נכון את ההפקה שלו כבר משלב התסריט, ולדעת לצפות מראש את המגבלות בלוקיישנים שהוא בוחר ובבניית השוטינג, ולהיערך לכך מראש בזמן תכנון הלו"ז.

לו יכולת להחזיר את הזמן לאחור מה היית עושה אחרת (אם בכלל)?

אני לא ממש חושב על דברים כאלה, כי זה לא אפשרי, וכי סביר להניח שהייתי עושה את אותם הדברים באותה הצורה בסופו של דבר. אבל אם ניכנס למוד פילוסופי – הייתי שמח לחזור לכמה רגעים לחוצים מאד בכמה וכמה סטים ולתת לעצמי לוותר על תוצר מושלם לטובת שמירה על מצב רוח נעים ורגוע. לפעמים אני נותן למקצוע שלי יותר מדי חשיבות, ופחות מדי חשיבות לשמירה על עצמי ועל שלוות הנפש שלי.

אם לא היית מקליט סאונד, באיזה מקצוע היית בוחר ולמה?

הייתי רוצה להגיד "חקלאות אורגנית" כי אני ממש אוהב את העבודה עם האדמה ומאד בא לי למצוא את עצמי בבית קטן ליד שדה קטן עם חלקת אדמה בה אני מגדל לעצמי ולסובבים מזון טעים ובריא. אבל סביר להניח שלו הייתי עוזב את התחום הזה הייתי מוצא משהו אחר בתעשייה, כי למרות כל הקשיים התאהבתי במקצוע הזה, בייחודיות של היצירה שבו, ובחלק מהאנשים שנמצאים בו. אולי הייתי נשאר בתחום הסאונד, התיקלוט או המוסיקה. אני לא מצליח לעזוב את ההתעסקות עם צלילים והקשבה, לא משנה מה אני עושה.

ולסיום, עשה ואל תעשה בתעשייה הישראלית

עשה
כל פרויקט שנראה לך מעניין, מתאים או משתלם. אתה אף פעם לא יודע מה בסופו של דבר יגיע לאן. אם תקפידו לחפש את הדברים שאתם יותר טובים בהם והפרויקטים שיותר מדברים אליכם – כך יגדל הסיכוי שתקבלו יותר הצעות בתחום הזה ספציפית, וכך יהיה לכם קל יותר לקום בבוקר לעבודה, ויעזור לכם ליהנות ממה שאתם עושים.

אל תעשה

אל תמכור את עצמך בזול.
חלק גדול מהתעשייה בנוי על גלי היצע וביקוש, ובתקופות הפחות עסוקות יותר קל להפקות וגופי שידור להוריד מחירים, לפגוע בתנאי ההעסקה ולכופף את אנשי הצוות בידיעה שאין לנו אופציית פרנסה חלופית. כל פעם שאתה מתפשר על פגיעה בזכויותיך או בתנאי ההעסקה שלך בשביל לקבל עבודה - אתה מוריד את הסיכוי של כל אנשי המקצוע לקבל הצעה מכבדת בפרויקט הבא, ובכך בעצם פוגע בעצמך במקצוע בו אתה רוצה לעסוק.

וגם - ואל תיקח דברים אישית
הלחץ על הסט גורם לפעמים להתפרצויות של הרגע ומי שסוחב את זה איתו מבאס לעצמו את כל היום.
מצד שני בסוף כל פרוייקט כולם מתחבקים ושמחים שעוד הפקה הסתיימה בהצלחה, והמפיקים והבמאי מלאים תודות לצוות וישמחו לעבוד אתכם שוב. לא תמיד זה קורה, ולא תמיד זה מבחירה שלהם. חבל סתם להרגיש מאוכזבים ש"אחרי כל ההשקעה שנתתם בשבילם" הם יוצאים עם מישהו אחר לפרויקט הבא שלהם.
לסיכום: תנו את המקסימום שאתם יכולים (לא פחות ולא מעבר) בכל עבודה שתעשו ותקפידו ליהנות מהעבודה, כי אחרת אין טעם.