"חוצים גבולות" – טרי פויזן בקליפ שהוא גם משחק

צילום: טרי פויזן

הי לואיז, ציפור קטנה ומשוגעת לחשה לי שאתם עובדים על קליפ אינטראקטיבי משחקי בשם "Mad birds". איך נוצר החיבור המפתיע שלכם כלהקה לעולם משחקי וידאו?
כבר כמה שנים אנחנו אוהבים לחקור כל מיני מדיומים שונים. כך שאנו מתעסקים לא רק במוזיקה אלא אלא גם בכל מה שמגיע איתה: מפיקים קליפים, מתעסקים באופנה וארט. כשאנחנו מסיימים לכתוב שיר אנחנו ישר מדמיינים איך אפשר "להלביש" את השיר הזה. שיר יכול לצאת לעולם ב 1001 דרכים שונות. אנחנו מתייחסים אליו קצת כמו לילד שצריך לבחור לאיזה בית ספר לשלוח אותו. בשנים האחרונות נהיינו די טובים בזה, ודווקא בגלל שהפרוייקטים הם דלי תקציב זה מאלץ אותנו לחשוב בצורה מאוד יצירתית.

הקליפ האחרון בבימוי גל מוג'ה זכה להייפ די רציני ברשת. זה קליפ שחיבר בין 52 אנשים שצילמו הכל עם האייפונים שלהם. הקליפ מגיע לסצינת שיא שבה כל האייפונים מתחברים לצילום אחד של 360 מעלות. זה אפקט שעם ציוד סטנדרטי היה עולה המון. בנתיים כבר התקבלנו עם הקליפ ל Iphone Film Festival ואנחנו ממשיכים לרוץ איתו, וזו רק דוגמא אחת לפועלנו בשנה האחרונה.

ואיך הגעתם לפרויקט החדש שלכם, קליפ שהוא גם משחק?
לפני שנה וקצת פנו אלינו סוכנות קריאייטיב בשם "חוליגנס" ושאלו אותנו מה דעתנו ליצור קליפ אינטראקטיבי. אחד מהתחביבים שלי ושל אנה הוא לבנות מודלים קטנים, כמו שעשינו בעטיפה של האלבום שלנו משנת 2009. אנחנו תמיד מנסים למצוא שפות חדשות והמודלים הזעירים הללו הובילו אותנו לרעיון לפתח משחק וידאו עם "חומרים אמיתיים" ולא גרפים או דיגיטלים. בחרנו את השיר "Mad Birds" שהיה מאוד 'דיסקו' מבחינת הצלילים וההפקה שלנו ומייד ידענו שאנחנו רוצים שכל הקליפ יהיה מורכב מנצנצים, הגרסא החומרית של פיקסלים.

התחלנו לחקור - נכנסנו למחסן בדרום תל אביב ויצרנו את המודל למשחק שהיה עשוי כולו מפייטים. תלינו את עצמנו מהתיקרה כדי להראות כמו ציפורים. לאט לאט התברר לנו מה שאנחנו רוצים לעשות. הרעיון שפיתחנו היה שבמהלך הקליפ אנו מתעופפים מעל עולם הפייאטים שדימה את עולם חיי הלילה. כשקפסולות קסומות מעופפות אלינו, וכדי לשרוד את המשחק עלינו לקחת את הקפסולות האלה שיהפכו את המשחק להזוי יותר ויותר. אבל לא יותר מדי קפסולות, כי ממש כמו בחיי הלילה האמיתיים – יותר מדי קפסולות יגמרו עלינו ויסיימו את הלילה ואת המשחק. בן זייגר, תלמיד מוכשר משנקר, יצר עבורנו תלבושות מטורפות שהצטלמנו איתם על גרין. אז הגענו לשלב שצריך להפוך את זה למשחק ושם נתקענו. גילינו שיש בעיות טכניות. גילינו כל מיני קשיים טכניים לייצר משחק מצולם, והמחיר הכספי שזה דרש היה גבוה.

אז עכשיו כשהארנק שלכם היה ריק, מה עשיתם כדי להמשיך?
החלטנו לא לוותר, בנתיים נפרדו דרכנו בצורה נעימה מה"חוליגנים" ועברנו לעבוד עם חברת פוסט פרודקשן ישראלית בשם "Dream Catcher". הקמנו פרוייקט של גיוס המונים באינדי גוגו שחשף אותנו במפתיע למקומות כמו המגזין הצרפתי ELLE וכל מיני בלוגים של משחקי וידאו. גייסנו 5000 דולר. אבל הבעיה הייתה שעדין רצינו שלפחות חלק מהמשחק לא יהיה סתם אנימציית מחשב, וכך הגענו לקונספט הנוכחי – וידאו קליפ עם פזמונים אינטראקטיבים. ככל שתצבור יותר קפסולות קסומות במשחק - כך הוידאו שיגיע אחרי הפיזמון האינטראקטיבי יהיה יותר הזוי ומשוגע. אם לקחת יותר מדי אתה נפסל ואם לקחת פחות מדי הוידאו יהיה משעמם.
 

איך אתם ממנים את ההפקה?
עכשיו אנחנו במגעים לשיתופי פעולה יצירתיים. המותג יקבל חשיפה בתוך הקליפ. החברות מקבלות בילבורד עשוי מפאייטים שישתלב בצורה אורגנית בקליפ. זה לא יהיה תוכן שיווקי במובן הקלאסי. המשחק יהיה בחינם והמותגים ישתלבו בו בצורה טבעית, לא בצורה מציקה פרסומית. אנחנו לא נתפשר על הצד האמנותי של המשחק שהשקענו בו כבר כל כך הרבה.

מהי חלוקת התפקידים אצלכם בהפקת הקליפ-משחק?
ברונו גרייף אחראי על ההפקה המוזיקלית, תמיד מפתיע עם איזה סינטיסייזר אדיר ונדיר. אני מובילה את האספקט הטכנולוגי ומגייסת את האנשים ואנה לנדסמן אחראית על הארט ולאחרונה נכנסה גם להפקה המוזיקלית יחד עם ברונו.

יש דמיון או שוני מהותי בין עולם משחקי הוידאו לעולם המוזיקה?
אנשים יצירתיים הם יצירתיים בכל מדיה. אני מוצאת הרבה בין דמיון בין פרוייקטים מוזיקלים לסטארט אפים. בעולם ההייטק יש אנשים סופר יצירתיים שמעניין אותם יותר ליצור דברים, לא רק ביזנס. בשני המקרים מה שחשוב בעיניי הוא שיתוף הפעולה עם אנשים מוכשרים. לפעמים אנשים לוקחים אותך למקומות מפתיעים שלא חשבת עליהם. שיתופי הפעולה האלה מובילים את "טרי פויזן" למדיות ועולמות תוכן שלא העזנו לדמיין, כמו הכנס SXSW שאנו עומדים להשתתף בו בעוד כשלושה שבועות.

מה המטרה הסופית? לאן את חושבת שהפרוייקט הזה עשוי להוביל אותכם בעתיד?
אין לי מושג, אני יכולה לשבת ולהגיד אלף דברים שיכולים לקרות. אבל אין לי מושג, אני רק רוצה לעשות את זה זה עכשיו, כי אנחנו באמצע תהליך. מתוך המשחק הזה אולי יצא פרוייקט הרבה יותר גדול. אני שונאת "לשחק שח" ולחשוב על עשרת המהלכים הבאים, אני אוהבת להיות בתוך הדבר היצירתי הזה עצמו בלי להסתכל יותר מדי קדימה – כי במילא דבר מוביל לדבר ואתה לא יכול לדעת איפה תסיים. למשל השיר SMACK SNACK, ממש לא רציתי שהוא יהיה באלבום – חשבתי שהוא ילדותי ופתאום הוא הפך ללהיט. בעיני מה שחשוב זה להתלהב מדברים חשוב להתלהב מכל דבר, גם אם זה לא יעבוד. אנשים מפחדים שיתאכזבו, אבל אם אתה לא מתלהב אז אתה לא תשקיע בזה.