מוכרים סודות - עם צפריר אור

צילום: שרון כהנא

את הקריירה של 15 שנה כמפיק התחיל צפריר אור בדרמות וסדרות טלוויזיה ('סיפורים קצרים על אהבה', 'שבתות וחגים'), ועבר בהדרגה להפקת פרסומות. הוא היה מפיק בית בחברות הפקות פרסומות (POV, אוג) והפיק פרומואים לערוצים הגדולים, הפקות אפנה וסטילס, ופרויקטים דיגיטל. הוא הפיק לחברות ישראליות שמצלמות בחו"ל, ולחברות מחו"ל שבאות לצלם בארץ. בנוסף הוא גם לימד קצת במכללת ספיר, היה עוזר במאי, ויזם סטארט אפ.

אם לא היית מפיק מה היית בוחר להיות ולמה?
חוקר פסיכולוגיה חברתית, יזם חברתי, או כלכלן תיאורטי - כל מה שקשור לשנות ולהשפיע על המונים, הלינק אולי לא ברור, אבל מבחינתי זה בדיוק אותו דחף כמו ליצור סרטים שהמונים יצפו בהם - בסופו של דבר זה עיצוב תודעה קולקטיבית, ותודעה היא האלמנט המשפיע ביותר על העולם של רובנו - יותר מחוקי הטבע.

מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום ואיך השגת אותה?
מנהל לוקישיין בדרמה "מלכה לב אדום" שביימו אתגר קרת ורן טל.
בדיוק השתחררתי מהצבא אחרי 4.5 שנים ביחידה מובחרת והתמכרות קשה לאנדרלין. הכול באזרחות היה נראה משעמם. החלטתי ששווה ללמוד קולנוע כי משהו בזה הזכיר לי את המתח והאתגר. הייתה עוד שנה עד לבחינות הקבלה לסם שפיגל, וחיפשתי לקבל ניסיון. הכרתי מישהו שהכיר מישהו שהיה סאונד-מן (דני שיטרית), לקחתי ממנו טלפונים של מפיקים ואמרתי להם שאני רוצה לעבוד, ומוכן להתחיל בחינם בשביל לקבל ניסיון. הגעתי לפגישה בבית של אתגר קרת שזה בפני עצמו היה מרגש כי אתגר היה אחד הסופרים הנערצים עלי. פגשתי את המפיק (גלעד שניידר, שלימים הקים את אוג), והוא שאל אותי מה אני יודע לעשות ואם עבדתי פעם בסרטים. אמרתי לו שלא אבל אני מסוגל לעשות הכל. כנראה עשיתי פרצוף אמין מספיק כי לקחו אותי לעבודה. במחשבה לאחור אולי קיבלו אותי בגלל שלא היה להם תקציב לשלם למישהו מקצועי, אבל עד היום גלעד מספר שמאותו רגע הוא ידע שאני אהיה מפיק מוצלח.

לא יודע בדיוק איך אבל בסוף הצילומים הרבה אנשים שעבדו על הסט החליטו שאני מקצועי והמליצו עלי למפיקים אחרים. תוך שנה מצאתי את עצמי כבר מנהל הפקה בתוכניות פריים טיים, עובד עם במאים בוגרי סם שפיגל, ולא ראיתי טעם ללכת ללמוד. עד היום כל מה שאני יודע למדתי בעבודה.

באיזה עבודה שלך את הכי מתגאה?
אני בעיקר גאה בפרויקטים שפיצחנו אתגר לוגיסטי או הפקתי מורכב, כאלה שהצופים לא תמיד מבינים ורואים. יש הרבה כאלה. אני יכול לציין את סובארו צ'יטה מלפני 10 שנים שהיה קפיצת מדרגה בהפקות אקשן בארץ והיה אתגר לוגיסטי רציני. צילמנו עם הבמאי אלי סברדלוב בספארי בדרום אפריקה במרחק שש שעות מעיר גדולה - צילמנו משלוש מצלמות מכלי רכב מיוחדים ומסוקים עם נהגי מרוצים וצ'יטות מאולפות.
אני גם מאוד גאה בפרומו לקרב סכינים של ערוץ 10 שביים אדם סנדרסון, בזכות הלוק האמין שהצלחנו לייצר והשילוב של כל האלמנטים האלה ביום צילום אחד.
אני מאוד אוהב קולנוע מרומז וקרוס ז'אנר נוסח ג'יי ג'יי אברמס. כמו שעשינו בפרומו לחצויה, שוב עם אדם סנדרסון כבמאי ושורטקאט/פלייגראונד בקריאייטיב.

באיזה עבודה שלך אתה הכי מתבייש (אם יש כזו)?
יש גם כאלה. זה קלישאתי אבל כל כך נכון - החוכמה היא ללמוד מהנפילות. אפשר לומר שלמדתי הרבה יותר מהטעויות. מבחינתי הכישלונות הם לא בתוצאה על המסך, אלא במערכות יחסים עם הצוות או הלקוחות. אין דבר יותר חשוב שאני יכול להדגיש יותר מאשר לשמור על קשרים טובים והוגנים. אנחנו תעשיה קטנה, ואנשים פטפטנים. 

מי הם חמשת המשפיעים בתחום שלך בארץ?
יש הרבה אנשים שלמדתי מהם. יש פה כל כך הרבה במאים, צלמים, אנשי ארט, ושאר אנשי מקצוע מוכשרים ברמות שהיה לי את הזכות לעבוד איתם. אני יכול לציין את שחר סגל (במאי הפרסומות, POV, שעבדתי איתו במשך שנתיים) - יש לו יכולת נדירה לרגש ב 45 שניות, העובדה שצופים מסוגלים לבכות מפרסומת של סלקום היא מדהימה בעיני.

יש לא מעט אנשי קריאטיב במשרדי פרסום ומחלקות פרומו שאני מאוד מעריך - זה לא מובן כמה כשרון צריך בשביל לעשות את העבודה הזו. מאוד קל להיות קריאטיבי כשאתה יוצר לעצמך, או עם חברים. אבל אנשי קריאטיב במקומות האלה צריכים לייצר רעיונות טובים חדשים כל יום, תוך כדי שהם מרצים עשרות לקוחות ומנהלים שלכל אחד דעה שונה, להתאים את זה לתקציב וללוח זמנים רצחני, ועדיין לשמור על מקוריות.

נגיד ששילמנו לך מיליארד דולר- בוא תמכור לנו 5 סודות בדרך להצלחה
1. עשיה קולנועית והפקתית בכלל נמצאת בפרטים הקטנים. בתור יוצר קולנוע, לא משנה אם אתה במאי, מפיק, או כל מקצוע אחר - ככל שתדע יותר יהיה לך יותר אפשרויות. אני לדוגמא כמפיק חייב לדעת איך לספר סיפור ברמה של תסריטאי, כמה FPS יש לכל מצלמה, איזה תאורה תחמיא לריטה, מאיזה חומרים אפשר לבנות רצפה עם השתקפויות, מה אפשר ליצור ב CGI, ומה זווית הצילום המקסימאלית בזרוע של טכנו קריין, וזו רק תחילת הרשימה. תפטרו מהתכונה הישראלית לאלתר ו"להסתדר". תלמדו, תשאלו, תתכננו הכול מראש - ואני לא מדבר רק על הפקה, גם במאי או כל יוצר אחר - תכנון, וירידה לפרטים הכי קטנים מראש הם המפתח הראשון והמרכזי. נתקלתי בלא מעט יוצרים שמאמינים שתכנון מוקפד בולם יצירתיות במהלך ההפקה, הניסיון שלי מראה אחרת - זה רק משחרר את הלחץ מטעויות, מנקה את הראש מכל הרעש שמסביב, ומגדיל את החופש היצירתי.

2. לדעת לשאול שאלות ולדעת להסביר- יותר מדי מאיתנו חוטאים בזה שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים אחד את השני. עשייה קולנועית היא עניין של תקשורת והעברת אינפורמציה. רק ככה אפשר ליצור צוות אורגני שיוצר משהו מדהים. יוצרים שלא יודעים להסביר את עצמם אולי יצליחו לעשות סרטים מוצלחים, אבל הדרך לשם תהיה רצופה בתקלות, באנשי צוות ושחקנים מתוסכלים, ובמפיקים שהפסידו כספים.

3. תשתמשו ברפרנסים- רפרנס שווה אלף ישיבות. תמונה, וידאו מוזיקה, סטורי בורד, וידאו-בורד - כמה שיותר לחלוק ולשתף. פתאום הארט יבין את האווירה, פתאום הצלם יבין איך להאיר, אפילו השחקנים ייגלו צבע חדש. רפרנס הוא לא חיקוי, הוא השראה, הוא סירה מרוץ שעוזרת לך לעבור לצד השני של הנהר.

4. להיות הוגן. לא משנה כמה דפקו אותך, הלקוח לא שילם, הבריזו לך, ביטלו לך, או אתה בלחץ - חייבים לשמור על יחסים טובים. זו עבודת משותפת, וכמעט תמיד תצטרך את איש הצוות או הספק שוב פעם. יצירה שמתרחשת באווירה מתוחה, שאנשים מרגישים שמנצלים אותם - לרוב תהיה יצירה גרועה. וזה גם משפר את איכות השינה.

5. תלבשו בגדים נוחים לימי צילום, בעיקר נעלים. ותשימו את התיק שלכם ברכב מצלמה. רק ככה הוא לא יאבד.

מי נותן לך השראה?
בעולם הקולנוע - ג'יי ג'יי אברהמס. הוא סיפר באיזה ראיון שכשהוא התחיל לכתוב הוא קיבל מחבר מתנה - תיבה נעולה עם סימן שאלה גדול מצויר מבחוץ. עד היום היא יושבת במשרד שלו במקום בולט. כל יום הוא רואה אותה וחושב מה יש בפנים אבל הוא עדיין לא פתח אותה. מה שיוצר סיפור טוב מבחינתו זה לא הפתרון של התעלומה, אלא היכולת לשים עוד ועוד סימני שאלה.

זה מה שמסקרן אותנו כבני אדם, המוח שלנו מתעורר כשיש תעלומה, כשיש בעיה שצריך לפתור, אנחנו במיטבנו כשאנחנו לא יודעים אבל חייבים לעשות משהו בעניין. אני מאמין בזה כפילוסופיה לחיים ולא רק ביצירה קולנועית. לשאול שאלות ולחפש פתרונות חדשים זו גם תרופה מצוינת נגד דיכאון.

עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?
אני מאוד רוצה לעשות קמפיינים ופרויקטים שמפתחים תודעה, שחושפים ומשפיעים, להפיל אסימונים חדשים למוחות של אנשים. אני לא מכיר דרך מוצלחת יותר להפיץ רעיונות יותר מאשר סרטים. סיפור מרתק, הומור, ודרמה מחלחלים פנימה ונוגעים במקומות ששום מרצה, מאמר או ועדה בכנסת לא יצליחו לעשות. ברור לי שתעשיית הפרסום היא בחזית היכולת הזו. הייתי רוצה שהיכולות המדהימות האלה ילבשו צורה של עשייה שתורמת הרבה יותר לחברה שלנו, שתהפוך אותנו לתרבות שפויה יותר, ולא רק תתעסק במכירת מוצרים. מה שמדהים וטרגי בעת ובעונה אחת שכמעט כל מי שעובד בתעשייה הזו (פרסום, טלוויזיה, וקולנוע) מת לתקן משהו בעולם, אבל מוצא את עצמו משמר את המערכת.

מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי / מוצלח בארץ?
בארץ יש פער מאוד גדול בין המקצועיות והיצירתיות של היוצרים ואנשי המקצוע, לבין המנטליות הכלכלית של המגזר העסקי. אני יכול לדבר בעיקר על תעשיית הפרסום אבל רואים את זה בכל מקום. כשמנהל שיווק, או בעלים של משרד פרסום מתוגמל ונבחן על היכולת ל"צמצם עלויות", שזו מילה מנומסת ל"בואו נזיין את כל מי שאפשר כדי להוכיח ביצועים", מעדיפים באופן גורף לעבוד עם מפיקים חובבנים, עם יוצרים פחות כישרוניים, לעשות יצירות שבסופו של דבר יבלטו פחות וגם ימכרו פחות (שאני אומר ימכרו זה לאו דווקא מוצרים - זה גם מידת השפעה, מספר צופים, וחינוך אסטטי).

אני לא מדבר על חברות במצוקה כלכלית שעל סף פשיטת רגל, אני נתקל שוב ושוב בגישה כזו גם במקומות שיש תקציבים, ויש יכולת, והבחירות נעשות משיקולים כמעט כוחניים. יוצא לי לעבוד באופן שוטף עם מפרסמים וגופי שידור מארצות אחרות - ושם זה ברור שיוצרים איכותיים שווים כסף. להכפיל או לשלש עלות הפקה כדי ליצור משהו איכותי ובולט זו השקעה שמחזירה את עצמה מכל כך הרבה בחינות, ויש ארצות שמבינים את זה.

מה היא העצה הטובה ביותר שקיבלת?
אל תקשיב לעצמך. בכל מקרה תמציא סיפורים לא נכונים.

אם היית יכול להחזיר את הזמן לאחור, מה היית עושה אחרת?
מקשיב לעצמי יותר ומפתח חוש הומור.

לצפיה במגוון רחב מהעבודות של צפריר אור.