"לא ברור אם את שמחה או עצובה, גאה או מתביישת"

 

הסרט "שש פעמים" כבר הספיק לצבור באזז בקרב תעשיית ארצנו, ועכשיו הוא יוצא סוף סוף לבתי הקולנוע - אחרי סבב פסטיבלים מוצלח במיוחד (סאן סבסטיאן, טרייבקה, גוטנברג, אדינבורו, הוף, סלוניקי ואחרים).

 

״שש פעמים״ מספר את סיפורה של גילי, בחורה חסרת ביטחון בגיל העשרה שמגיעה לבית ספר חדש ומנסה לכבוש את מקומה בדרך פרובוקטיבית. בכל שכבה יש גילי, בתיכון הכרנו אותה כ- "שרמוטה" של השיכבה, זו שתמיד נמצאת עם הבנים, זאת שתמיד עושים ממנה צחוק. הסרט כתוב ומצולם כשש מערכות, כאשר בכל מערכה גילי (שמגולמת על ידי סיוון לוי, ״ג׳ו ובל״) מגיעה לפגוש בנים מהשיכבה שלה. ממפגש של שני אנשים זה הופך למפגשים קבוצתיים של גילי והבנים. בכל מערכה הבנים מבקשים מגילי יותר, בכל מערכה, גילי מסכימה לקצת יותר, והאם אפשר להאשים אותה? הרי היא רק רוצה מה שכל נערה בגילה רוצה, למצוא חן, להשתייך, להרגיש אהובה. 

תסריטאית הסרט היא רונה סגל (32), ילידת רמת גן, בוגרת תואר שני בחוג לקולנוע ולטלויזיה של אוניברסיטת תל אביב. את הבמאי יונתן גורפינקל היא הכירה על הסט של ״מסכים״ סדרה שהופקה עבור חברת יס (yes) אליה כתבה. בעקבות כימיה טובה, השניים החליטו לחבור לפיצ׳ר הראשון של שניהם.

התחלנו לגלגל נושאים עד שהגענו לאונס בתיכון. אני לא יודעת למה נעצרנו על הנושא הזה ולא אחר. אבל עדיף לפעמים גם לא לדעת כי אז יש לך את הדרייב להמשיך ולחקור. הגשנו סינופסיס ראשוני לקרן הקולנוע הישראלי. את הסינופסיס כתבתי כמו עדות בכמה קולות שלֿ נערים על עצמם. גילי, הבנות מהשכבה, עומרי (הבחור שגילי מאוהבת בו). לאחר ההגשה קיבלנו פיתוח, התחלנו לעבוד ואחרי כ- 4 שנים השגנו את הכסף לצאת להפקה. 

מהחיים ומהזכרונות שלי על איך זה הרגיש להיות טינאייג'רית. התקופה המוזרה הזו שאת לא יודעת אם את שמחה או עצובה, גאה או מתביישת, או מה את אמורה להרגיש בכלל. כמובן שבמקביל יונתן ואני ניסינו לראות כל סרט שיכול לפתוח לנו את הראש, החל ב Kids וסרטיו של לארי קלארק וכלה ב״אור״ של קרן ידעיה, או סרטים של אנדראה ארנולד ("Red Road", ״Fish Tank").

מההתחלה ידענו שלתסריט יהיה מבנה מאד מינמליסטי - שישה מפגשים של גילי עם הבנים. פשוט 'לתעד' את הפגישות האלה, למעט ככל האפשר בלפני ואחרי, ולהתרכז בזמן הווה. זה סרט שקצת מתחזה לדוקומנטרי. 

הנושא של הסרט כל כך רגיש, שהיה צריך להיזהר מפיוטיות סתמית. זו גם הסיבה שאין מוזיקה מקורית בסרט. דברים שהיו עובדים בסרט אחר, יכולים ב'שש פעמים' להצטייר בקלות כאובר-דרמטיות מיותרת. בסרט הזה למדנו שהצמצום שירת את המכלול, ככל שהצטצמתי בסצנות ככה היה יותר קל להתעסק במה שיש, ולא במה שחסר. 

ארבע שנים של כתיבה, ואחרי זה עוד כמה דראפטים אחרי שגויס הכסף, התחילו האודישנים והתחילו חזרות. זה תהליך, ועבדתי על עוד כל מיני דברים במקביל. 

סיוט , לא כיף, זה נושא כואב להתעסק בו. אי אפשר לעשות בו הנחות. אם רוצים להציג את הזוועה שקיימת בו, צריך להיות שם, להרגיש את זה. אני חושבת שחווית הכתיבה וחווית הצפיייה די דומות במקרה הזה. 

עשיתי תחקיר, אבל אני מרגישה שלא הייתי צריכה ללכת מאד רחוק בשביל לחפש סיטואציות שקיימות בזכרון האישי והקולקטיבי שלנו. בשביל לכתוב אותן היה צריך קודם כל להסתכל פנימה, והתחקיר היה יותר על מנת ללמוד את השפה היומיומית של הגיל הזה. נגיד בתקופתי לטרקטורון של הצפונים קראו "מיול", והיום מסתבר שלמותג הנחשב קוראים "טום קאר". כאלה דברים. שטויות, אבל שטויות משמעותיות בעולם שלהם.

הנושא הוא מבאס, והיה קשה לגייס את האנרגיות לפעמים. אבל בכלל לכתוב זה קשה. ישנם שני מקצועות שלכולנו נדמה שהם נורא קלים: משחק וכתיבה. משחק כי אנחנו כל הזמן משחקים, וכתיבה כי רובנו לומדים לכתוב בכיתה א', מקסימום ב'. אבל אלו שני מקצועות תובעניים שדורשים מחיר נפשי גבוה, יותר גבוה ממה שנראה בהתחלה.  

הפגישה של הבנות עם גילי באנדרטה, כשהן שואלות אותה אם היא באמת שכבה עם עומרי כמו שמספרים עליה.

השתדלנו מאוד לא להתפשר על אמינות. מה שלא עבר את הפילטר הכי מחמיר שלנו, נפל. כל 'ארגז הכלים' התסריטאי - התפתחות של דמויות, נקודות מפנה, תובנות, רובו נותר ללא שימוש. הייתי צריכה למצוא כלים חדשים, כדי לדחוף הרבה אינפורמציה והתרחשות לתוך סצנות שהן כמעט ריל-טיים. 

כמובן שיכולתי לתסרט את זה אחרת ו'להקל' על הדמות ועל עצמי. נגיד שאחד הבנים יתאהב בגילי פתאום. אבל בתיכון כמו שאני זוכרת אותו, זה לא היה קורה. אז זה לא קרה גם בתסריט הזה.

אני ויונתן עובדים מאד צמוד. הוא לא כותב בעצמו, ובטח שלא משכתב לי, אז באגף שלי יש לי שליטה מוחלטת. ומצד שני, הוא החזון, הוא המנוע, אחריו הולכים. יש הרבה חילוקי דעות אבל שיתוף הפעולה מאד הדוק. אנחנו אף פעם לא מוותרים אחד על השני, מה שמכריח אותנו להקשיב אחד לשני. 

לנה דאנם (Lena Dunham), היוצרת של ״בנות״ ו Tiny Furniture, עושה בעיניי את אחד הדברים חשובים ליצירה הקולנועית / טלוויזיונית בזמן האחרון - דברים שגרמו לי לחשוב, להזדהות, לקנא, להתעצבן, הכל. 

 

ביצירה ישראלית אני אוהבת בעיקר את מה שקורה באינטרנט. וניה היימן, רועי כפרי וניב מג'ר, איתי זבולון, ״משיח״, קותימן. כשראיתי את Through You ממש הרגשתי ברת מזל שאני בת התקופה הזו, וזאת לא הרגשה שיש לי בדרך כלל. 

לעשות עוד סרט עם יונתן. אנחנו עובדים יחד כל הזמן על דברים וגם קיבלנו פיתוח לסרט נוסף, אבל לדברים האלו לוקח זמן. 

ומה עם פרנסה? 

דווקא בזמן האחרון אני מצליחה להתפרנס מהכתיבה. אני גם עורכת תסריטים וכותבת לפעמים לפרסומות/ פרומואים. יש עבודה, אבל אין ספק שמה שלוקח הכי הרבה זמן זו העבודה על תסריט לקולנוע. אולי כי זה עבודה שלא נגמרת עד שהסרט יוצא.

 

האמת שאני לא מרגישה שיש לי יותר מדי עצות מקצועיות לתת...

אני חושבת שחשוב לבטוח באינסטינקטים שלך. או באלו של שותפיך ליצירה, אם הם השותפים הנכונים.