מוכרים סודות - עם נתאי נצר

התחלתי לצלם סטילס בגיל 8 עם מצלמת 126 מ״מ שקיבלתי במתנה. את מצלמת הרפלקס ראשונה שלי קיבלתי לבר מצוה. עבדתי במעבדות צבע והייתי מפתח ידנית את העבודות של הצלמים הטובים בארץ. הצילום אז היה בגדר הובי, בכלל חשבתי שאהיה איש מחשבים. 

עזבתי לחו״ל לכמה שנים, חייתי 3 שנים בברזיל וחזרתי, וחבר שאל אותי למה שלא תלך ללמוד קולנוע, אתה יודע לצלם, אוהב סרטים. היה משהו בדבריו. התחלתי ללמוד בקאמרה אובסקורה ובסוף השנה הראשונה תמר ירון (הבעלים המסורים של ג׳אמפ קאט כיום) הכירה לי את אמנון זלאייט שציוות אותי כעוזר תאורן לגלי רשף, והתחלתי לעבוד, אלו היו ימים שהיה מלא כסף ומלא עבודה.

משם התקדמתי לצילום. בהתחלה צילמתי כתבות eng לערוץ הילדים ובהמשך סדרות דוקומנטריות לטלוויזיה וכמובן וידאוקליפים שהיו אז בשיא פריחתם. 

דרך הקליפים הגעתי לפירסומות ופרומואים וכיום אני מצלם פרסומות, פרומואים, פיצ'רים וסדרות טלוויזיה.

הסדרה האחרונה שצילמתי היא "בני ערובה " שמשודרת עכשיו בערוץ 10.

אם לא הייתי צלם הייתי גריל מן במסעדה היפנית ״אונמי״. אני אוהב שאנשים נהנים מהאוכל שאני מכין, אני אוהב את העשן ואת ההתעסקות הזו, וגם מאד אוהב בשר.

ביום הולדתי ה 30 חליתי בסרטן, ותוך כדי טיפולים המשכתי לעבוד כתאורן. הכרתי את אשתי הראשונה שהיתה במאית והיא הכניסה אותי לראשונה למקצוע. צילמתי לערוץ הילדים, הייתי הראשון שצילם במצלמת DVcam, זו היתה פעם הראשונה שקיבלתי כסף כצלם. הכתבות של ערוץ הילדים היו השואוריל הראשון שלי!

בני ערובה זה הישג הקריירה שלי עד כה. זה היה מאד מאתגר, בלוח זמנים בלתי אפשרי ובתקציב בלתי אפשרי. לראות את התוצאה יחסית להשקעה הכספית בה זה משהו שאני מאד גאה בו. 

אין לי משהו ספציפי - בכל עבודה שאני עושה אני מבין מה יכולתי לעשות אחרת אחרי שאני צופה בה. חיייבים ללמוד מעבודה לעבודה, מי שלא לומד, אין לו טעם להיות במקצוע הזה

לא הייתי אומר משפיעים עלי אבל יש צלמים שאני אוהב את העבודות שלהם: אסף סודרי (שצילם בין היתר את "עטאש צימאון") ובועז יהונתן.

יאנוש קמינסקי (הצלם של ד"וח מיוחד ועוד סרטים של שפילברג), גורדון ויליס (שצילם את הסנדק), מייקל צ'פמן (שצילם את השור זועם של סקורסזה), דריוס חונדג'י (דליקססטן, הנוסע השמיני, שבעה חטאים). הם כולם אשפי אור, כשאני רואה עבודה שלהם - אני רואה חתימה אישית.

 

אני לא חושב שיש לי מודל להצלחה, יש לי את האני פנימי שלי -״לראות, ללמוד, לקרוא, להתרגש״ זה המנוע שלי.

כמה טיפים שבכל זאת נראים לי חשובים:

1. יש עבודות למען הפרנסה והמדד היחיד הוא כמה כסף וכמה אתה לחוץ בבנק. אם צריך כסף, צריך לקחת את מה שמציעים לך.  

2. יש עבודות ארוכות שאתה לוקח או לא לוקח, עבודה ארוכה שאתה לא מתחבר אליה, אין סיכוי שזה יגמר בטוב, עדיף שלא תיקח.

3. דיאלוג עם הבמאי זה הדבר הכי חשוב. בתור צלם אתה כלי של הבמאי להגשים את החלומות שלו, אתה לא שם בשביל האגו ובשביל לייצר שוטים מרהיבים, אלא להגשים את חלומו של הבמאי.

4. צילום זה אור, כל השאר זה בולשיט, מה שמבדיל צלם אחד מאחר זה העבודה שלו עם האור.

5. עם התבגרותי במקצוע למדתי להבין שהדבר הכי חשוב הוא הסיפור והרעיון. אם זה עובד אז תסריט טוב עם סיפור שעובד יהיה סרט טוב גם אם הצילום בו בינוני. תסריט טוב עם סיפור שלא עובד אבל עם צילום מרהיב לא יהיה סרט טוב.

הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה, כי הוא נוגע הכי עמוק שאפשר. טקאשי מיאקה היפני (איצ'י דה קילר ועוד רבים), הבמאי הקוריאני המשוגע פארק וון צ׳וק (7 צעדים), סטנלי קובריק והאסתטיקה הקולנועית המושלמת, כולם במאים שאפשר לראות חתימה בעבודותיהם, כולם ם במאים שממציאים את הקולנוע כל הזמן מחדש.

קולנוע זה המקצוע אבל אני צרכן אמנות כפייתי וצורך אמנות פלסטית, אדריכלות, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, אדריכלות. האינטרנט השלים לי את החלום הכי גדול של גישה אינסופית לאינפורמציה. 

למדתי הכי הרבה מהתאורן גלי רשף - על איך לעבור עם אור, שזה הדבר הכי חשוב בצלם לדעתי. וגם מהמון סרטי דוקומנטרי ומייקינג אופ שצפיתי בהם.

למה בתקופות שאני לא עובד, זה עלול לערער לי את הבטחון למרות הנסיון המקצועי שלי, ההערכה וכל השאר?

תשובה : המקצוע שלי הוא מי שאני, אם אני לא יוצר, אני לא מסופק, חוסר סיפוק מערער אותי. 

חבל שלא לימדו אותי להקשיב יותר, להיות פחות יהיר (מה שקורה עם הנסיון) ויותר להבין שעבודה של צלם זה קודם כל להבין את רצונות הבמאי ולא להיכנס למימוש הפנטזיות האישיות שלו. 

הייתי רוצה לעבוד עם במאי הקליפים כריס קניגהם והבמאים שציינתי קודם, טקאשי מיאקה ומיכאל הנקה.

החלום הכי גדול שלי הוא לצלם מדע בדיוני כי אני מאד אוהב את הז׳אנר הזה,  אבל זה לא יקרה כי צריך להיות מעבר לים בשביל לממש את זה. 

תחום הצילום וההפקה בארץ הוא ברמה מספר מאוד גבוהה יחסית לעולם. הרמה טכנית, צוותים ואנשי מקצוע הם ברמה גבוהה לא פחות משום מקום ואפילו הפוך. אפשר לראות את זה גם בבחירה של הפקות זרות לצלם פה. הבעיה היחידה היא תקציבית. סרטים אמריקאים גדולים לדוגמא ״גרוויטי״ שיצא עכשיו, מצלמים פעמיים, בגלל שהפעם הראשונה נחשבת לטסט. כשיש זמן לעשות סרט, ללא דד ליין או בעיה תקציבית, יש אפשרות לחשוב מחוץ לקופסא. עוד דוגמא היא "בני ערובה" בגרסה האמריקאית המקבילה לסידרה שצילמנו פה, והופקה שם בתקציב פי 43 מאשר בארץ.

הייתי יותר מקשיב ופחות יהיר. הגישה שלך בתחילת הדרך משפיעה על המשך הדרך, עקב היהירות שלי  בתחילת הדרך, עלה לי שם של בן אדם בעייתי בעבודה. בנוסף, אני מאד פדנט ומתוכנן, וזה משהו שעלול להבהיל או לגרום לאנטגוניזם. פעם הייתי פחות גמיש, היום אני יודע יותר מתי לוותר ומתי להסתער.

 מצלמת 35 מ״מ שלצערי הולכת ונעלמת מהעולם, ואלקסה המעולה.