"אם לא תשווק, הסרט ישאר במגירה" - ראיון עם הילה מדליה

 

 

 

 

הילה מדליה מיישמת כיוצרת ומפיקת דוקומנטרי את השילוב המענין שבין ישראל וארצות הברית. יש הבדלים רבים בין יוצרים עצמאים ישראלים ואמריקאים בתחום סרטי התעודה. לא אתיחס כאן להבדלים בסגנון הסרטים, זה כבר נושא לפוסט אחר, אלא לגישה כלפי השיווק וההפצה.

 

בעוד הישראלים מסתמכים בעיקר על מנגנון קרנות הקולנוע ומכרזי הערוצים, היוצרים האמריקאים לוקחים סיכון ומתייחסים לסרט כאל השקעה כלכלית לכל דבר. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא שאין כמעט קרנות שניתן להסתמך עליהן ומכרזי ערוצים כמעט ולא קיימים. הסיבה השנייה היא שבארה"ב, היכולת לייצר הכנסה מסרט היא ריאלית (אם כי כרוכה בסיכון כמובן): גודלה של המדינה וקיומו של שוק אקדמי גדול שמוכן לשלם, הקרנות בבתי קולנוע שניתן לארגן לבד באלפי אולמות ועוד - כל אלה הופכים את הסיכון למחושב.

 

ההבדלים האלה גורמים לישראלים כמעט ולא לעסוק בשיווק, פרט למאמץ להרשים את הלקטורים, השמור לשלבי הכנת ההצעה. את הפנייה לציבור הרחב הישראלים משאירים כמעט תמיד למפיצים. האחרונים, לפחות בישראל, עסוקים בטיפוח יחסים עם תחנות טלויזיה וכך נשאר הקשר עם הציבור הרחב מיותם.

היוצרים האמריקאים לעומתם, עסוקים כבר משלב בניית ההצעה בקשר עם הקהל, באיתור קבוצות שהסרט עשוי לענין אותן, בדיווחים על שלבי ההפקה, בכתיבת בלוג על הסרט, בהעלאת חמרי גלם ויומן הפקה מצולם ועוד ועוד.

 

הילה כאמור, חיה בשני העוולמות, כמי שחיה ופועלת בשתי המדינות במקביל.

 

זה היתרון שלי. אני ישראלית, אז אני יודעת איך מתנהלים בארץ. מצד שני חייתי הרבה שנים בארה"ב למעשה כל החינוך הקולנועי שלי הוא משם. לא רציתי להיות יוצרת שמזוהה עם "הסכסוך" לכן הלכתי על ניו אורלינס , על מנת להתרחק משם. רציתי להיות רב-גונית.

אחד הפרויקטים שאני עובדת עליו עכשיו, אין לו נגיעה ישראלית במובן הזה שאין בו דוברי עברית. הכל בסין. גם 'הגילגול' של נתי ברץ, שהוא סרט ישראלי שהצליח בכל העולם - ויש עוד הרבה כאלה. הרגישות שלנו לסיפורים מקומיים היא יותר גדולה וזה מובן, אבל בישראל יש הרבה סיפורים בעלי פוטנציאל לעניין בינלאומי, ואם היוצר מבין את זה, סיכויי ההצלחה שלו לשווק את הסרט בחו"ל גדלים.

אתן לך דוגמה: מפיקים עכשיו סרט על הנשיא פרס. אני לא יודעת על מה הדגש, אבל הסרט יכול להיות בינלאומי מטורף. מצד שני הוא יכול גם לא לצאת מגבולות ישראל. אם המוקד יהיה על דברים מקומיים שעשה בישראל, זה לא מעניין אף אחד, אבל אם המוקד יהיה בנושא גלובלי יותר, הוא יצליח לפרוץ גבולות. בעצם, סרט על בן אדם אחד יכול להיעשות בשני כיוונים שונים. ההסתכלות של היוצר צריכה להיות על איך אתה משקף את זה החוצה. אני חושבת שזה נכון להרבה דברים. אם מסתכלים על כל מיני סרטים ישראלים שהצליחו, למשל גוגל בייבי, סיפור ישראלי. אם הסיפור היה מתמקד בשאלה מדוע בישראל לא מרשים תרומה ביצית וכו', זה היה הופך לסיפור מאוד מקומי. אבל ההתמקדות של הסיפור היא בעצם בגלובליזציה ואותו זוג מישראל יכל להיות גם מאירופה או ארה"ב ולכן הוא הפך לנושא מאוד בינלאומי.

כן, יש הרבה דרכים. דרך אחת היא של גיוס כספים דרך קהל. יש לי יחסי אהבה שנאה עם הפלטפורמה הזאת. מצד אחד היו לי מקרים שהמימון משם כיסה לי את כל ההפקה, אבל מצד שני, ישנה בעיה שכל סטודנט הולך לקיקסטארטר ומקבל 50 אלף דולר, ולכן השוק רווי בסרטים והתחרות קשה יותר. חשוב לזכור שגם עם קיקסטארטר, אם זה יהיה רק עם החברים שלך, לא תגיע לשום מקום.  צריך ללכת רחוק יותר, כי ספק אם תגייס 50 אלף דולר רק באמצעות חברים, לפחות לא בחוגים שאני מסתובבת.  אפשרי לקיים את עצמך בתור יוצר סרטים דרך הרשת. עשינו קמפיין לישראלי שמאוד חשש, אבל בסופו של דבר, קיקסטרטר עצמם החליטו להציב את הפרויקט בעמוד הבית שלהם. הכיוון הוא האינטרנט. יותר אנשים רואים סרטים ברשת ויוצרים סרטים בזכות הרשת. אין יוצר אחד שמרוצה מהמצב הקיים של מודל ההפצה המסורתי בו מפיץ אחד מחזיק בכל הזכויות.

המצב של הדוקמנטרי בעולם הוא קשה כפי שהוא קשה בארץ. דווקא במדינה כזו קטנה, יש יתרון שיש שני ערוצים שמשדרים דוקמנטרי 24 שעות ביממה והם צריכים תכנים. אמנם חלק גדול מהשידורים הם רכש, אבל באופן יחסי גופי השידור בארץ מפיקים הרבה סרטי דוקו. בארה"ב המצב יותר קשה. HBO למשל ירדו מ - 80-90 סרטים ל-40, ITVS גם קיצצו במסלול הבינלאומי בשליש. יש ירידה בכל העולם, יש בעיה קשה של תקציבים, ובאיזשהו מקום יותר קל לגייס כסף ב - CROWDSOURCE. התחרות יותר קשה זה נכון, אבל מצד שני יוצר יכול לומר לעצמו "יש פה הזדמנות מאוד גדולה ואיך אני מנצל אותה?" כש - HBO קנו את "למות בירושלים" הם הצמידו לי כמנטור את דני סיטון. בהתחלה נורא פחדתי, מה אני צריכה מנטור שיגיד לי מה לעשות? ובסופו של דבר זה היה אחד הדברים הכי מופלאים, הוא עזר לי רבות. ביום הראשון שבאתי לפגוש אותו, אני לא אשכח את זה, הוא אמר לי "את יודעת כשעושים סרטים, תמיד בבתי ספר לקולנוע מחלקים את זה לפרי פרודקשן, פרוקדשן ופוסט, אבל בעצם זה מחולק לשניים, making of the film and selling of the film.

גם אני מאוד אוהבת את העשייה, אבל השיווק שלה הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד, אם לא תשווק, הסרט ישאר במגירה ולא תעשה עוד סרטים.  על מנת שיוצרים יצליחו היום הם צריכים להיות קריאטיבים לא רק בבניית הנרטיב של הסרט אלא גם באופן השיווק שלו. אני חייבת לומר  - אנחנו צעירים, ואנשים צעירים ממני, זה עוד יותר קל להם  - העבודה באינטרנט. העבודה היא אמנם אינסופית: אתה יכול תמיד ללכת לעוד פורום ולפרסם עוד בלוג, אבל מצד שני זה לא יקר, זה שם. אתה יכול למקם את הפרויקטים שלך, אתה יכול לדחוף. הרבה פעמים אני מרגישה שאני חלק מקהילה כזאת, בה אנשים עוזרים זה לזה. אם אני רואה סרט שאני אוהבת אני ישר אדחוף אותו לכולם ובפעם הבאה, אותו בן אדם יעשה את זה בשבילי. אם אני רואה סרטים בקיקסטארטר, אני אתרום לפרויקט שאני אוהבת.

יש פה אנשים טובים שעוזרים, אבל לצערי בארץ אנחנו עדיין לא שם. מדובר בתרבות מקצועית אחרת, שבה ליגיטימי לעזור ליוצרים, גם בינם לבין עצמם, בעיקר אם אתה תומך במטרה אותה מקדם הסרט.

אני מאמינה שלבסוף, כמו כל דבר, זה יגיע הנה.

יש הרבה דברים בארץ אם זה בגלל הרגולטור, והמלחמה הזאת בין גופים שפוגעת בכולם. אני מאמינה שעזרה הדדית יכולה להועיל לכולנו.  יש משהו טוב במכרזים האלה, כי כל אחד יכול להגיש, אבל זה לא הערוץ היחידי שקיים. חשוב שיוצרים יקיימו את עצמם וילמדו כיצד לנהל קריירה עצמאית והרשת היא כלי מצוין לכך.

אסור להתעלם מכל מיני סרטים נגיד כמו 'הצלמניה' של תמר טל וברק היימן. הצלמניה עשו עבודה עיקשת באינטרנט. איך אנשים מגיעים? הם כל היום עובדים בזה, שום דבר לא קורה מעצמו. זה יכול לקרות שיש מזל וקנו לשידור אבל אין לזה המשכיות.

צריך תמיד להשאיר כסף לשיווק, הרבה פעמים אומרים לי "כן, את יודעת לשווק" אבל אני חושבת שאם הסרטים לא היו טובים, לא הייתי מצליחה לשווק אותם בהצלחה. אני לא מתביישת לומר בפה מלא שכן, אני את רוב הזמן מרכזת בגיוס כספים ואחרי זה בלשווק, בכל מקום אפשרי.

קודם כל חשוב לי לציין שהקרנות הן אמצעי מצוין, אבל אם לא קיבלת קרן זה לא אסון ויש היום המון אופציות אחרות.

חייבים לחשוב על השיווק מההתחלה. אם תצטרף אנשים וארגונים שיהיו חלק מהתהליך, הם ירגישו מחויבות לדחוף את הסרט יחד איתך.

לדוגמה "לכודים ברשת," הסרט הסיני שלנו, שעוסק במכורים לאינטרנט. אנחנו מחפשות חברות אינטרנט לשיתוף פעולה, או "רוקדים ביפו," עבורו אנחנו מחפשות שת"פ עם אירגוני שלום ודו קיום. לארגונים יש רשימות תפוצה, באמצעותן ניתן להגיע למאות אלפי אנשים ולעניין אותם בסרט. הארגונים האלה אמנם ידחפו את הסרט וזו עזרה רצינית, אבל כאן על היוצר להיכנס לתמונה, כאשר עליו לדאוג שיהיה מה לדחוף, שתהיה מטרה ברורה לשיווק הזה.

לדוגמא: הקרנות, מכירת DVD או הורדות באינטרנט. אם היוצר בונה את התשתית הזאת בצורה נכונה יש לזה יתרון מאוד גדול גם שזה בשליטה שלך וגם שההכנסות מגיעות ישירות אליך ולא למפיץ.

כשבאנו לעשות את הסרט, לא היה לנו כסף לכלום. אז מה עשינו? התחלנו לצלם, יצאנו לדרך עם מה שהיה. AFTER THE STORM מספר על שלושה שחקנים מברודווי שהולכים לעזור לקבוצה של ילדים בניו אורלינס. פנינו לעמותת BCEFA, שעובדת עם קהילת ברודווי. התקשרנו ליו"ר העמותה, כי שמענו שהוא עשה הרבה עבודה בניו אורלינס, הסברנו לו מה אנחנו עושות, הוא עזר לנו גם עם כסף וגם עם קידום הסרט. הסרט הוקרן במוזיאון לאמנות מודרנית בניורק - MoMa, והאולמות היו מפוצצים והמון שחקני ברודווי הגיעו. הם שמעו על זה בזכות אותה עמותה. חייבים להיות יצירתיים. בנוסף פנינו לעוד עמותה - MTI שקשורה במחזות זמר. כל מי שצריך להוציא רישיון למחזה עובר דרכם. כל בית ספר בארה"ב מעלה מחזמר, יצרנו איתם מפגשים רבים. התחברנו עם עמותה The Trevor Project, עמותה שלוחמת נגד התאבדות בני נוער בעיקר בקהילה הגאה. פנינו אליהם ולא רק שהם שלחו אימיילים, הם גם נתנו חסות להקרנות.

אני רואה ברשת הזדמנות להיות אמיצים וללכת בדרכים אחרות, לצאת מהשבלונה של "אם אני לא מוצא קרן אני אבוד, אם אני לא מוצא דיל הפצה הלך עלי." האינטרנט מאפשר לשווק ולהגיע לקהל שלך, גם כמובן עם יש קרן, גוף משדר, או כל מפיץ אחר. אנשים שואלים אותי תמיד מה אני עושה ואני חושבת שחשוב להסתכל על העשיה הקולנואית כיצירה אבל גם בתור עסק או מוצר. זה כמו שמוכר בחנות יגיד 'לא מענין אותי למכור, אני רק רוצה חנות.' זה לא הגיוני. כמובן שאם המוצר לא טוב, גם שיווק לא יעזור, הדברים חייבים ללכת אחד עם השני. יש הרבה יתרונות באינטרנט. זה לגמרי אפשרי לעשות את זה, בעוד שפעם זה לא היה אפשרי. אם הסרט שלך לא היה בטלוויזיה או בהפצה מסחרית בקולנוע, באמת שלא היית יכול להמשיך.