ולווט אנדרגראונד פורשת אחרי עשור של פעילות
צילום: דרור איסמן
"אינני יכולה לכתוב יותר. אחרי תשע שנים וארבעה חודשים של כתיבה יומיומית, לבד-לבד, של ולווט אנדרגראונד, הבלוג לביקורת תקשורת שהמצאתי כשהיה פה מדבר שממה, מיציתי את הנושא לחלוטין מבחינת רמת העניין שלי בו. כל יום היה קשה מקודמו, ולא מהיום. אני בתחושת מיצוי כבר הרבה יותר מדי זמן מכפי שהריתמוס הפנימי שלי מרשה לי. אבל אתם יודעים זאת: כתבתי על כך לא פעם, רמזתי, עייפתי, פיהקתי, ייללתי, התלוננתי, איימתי ומה לא..."
בפוסט הזה נתקל מי שנכנס בימים אלו לבלוג הותיק "ולווט אנדרגראונד" ,של העיתונאית והבימאית דבורית שרגל, בלוג שעוסק בביקורת על אמצעי התקשורת. הבלוג קיבל את הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ' ב 2012. תחילה נשמרה זהות הכותבת בסוד, מה שלא הפריע לבלוג לקבל את התואר "אשת השנה של הרשת הישראלית" של אתר NRG. חצי שנה לאחר פתיחת הבלוג, ב 2006, חשפה שרגל את זהותה. מאז העלתה שרגל לבלוג פוסטים יומיים, סקירת עיתונות סוף השבוע (מדור "אצבעות שחורות"), מדור דרושים ("לחם עבודה") ועוד. במרוצת הזמן צבר הבלוג קוראים נאמנים רבים ואף זכה בשנים מסויימות לתמיכה כלכלית מבנק הפועלים ומאתר מאקו.
שוחחנו עם דבורית שרגל על החלטתה להפסיק לכתוב את הבלוג והתכניות לעתיד.
את כותבת שמיצית ושאין לך עוד עניין להמשיך ולעסוק בכתיבת הבלוג. האם את מסיימת את התקופה הזו בתחושה של סיפוק/תסכול/חשש/תקווה?
גם וגם וגם וגם.
כרגע אני לא יודעת ממה אתפרנס, וכבת למשפחת שרגל ולא אריסון, זה בהחלט מעורר דאגה. התקווה היא שבכל זאת אצליח להתפרנס מקולנוע דוקומנטרי, שהוא בבת עיני עכשיו.
הסיפוק הוא על שכבשתי את השממה ויצרתי יש מאין, ואשכרה עשיתי מלימון לימונדה, ואפילו השפעתי פה ושם על כמה אנשים, והתסכול הוא על שלא מספיק, ועל שאני לא צופה שום עתיד ורוד לפרינט, ואו להשבחת התקשורת כפי שהיא היום, גם לאור ההתפתחויות הפוליטיות, שגם כך אני משתדלת להתרחק מהן.
גם העין השביעית במאבק הישרדותי כרגע ועתידה לא ברור. את לא חוששת להשאיר את הכלבים ללא שומר?
למה, הם עשו ים כסף בשבוע ממיליוני קוראיהם ואין לי ספק שיצליחו לשרוד לאורך ימים. במקרה חירום אני מוכנה להעביר שם שיעורים איך חיים ממשכורת מינימום. ויש גם את מדור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ, מי נגד מי, במאקו. בקיצור, אל דאגה. לא שאני חושבת שביקורת תקשורת משפיעה על התקשורת, אולי יותר על צרכניה שהופכים חשדנים יותר, אבל בינתיים יש מי שרוצים לעסוק בכך ועדיין נהנים מזה, אני מקווה.
האם לדעתך לקהל הקוראים וצרכני התקשורת היום יש מספיק כלים, ניסיון וידע להיות ביקורתיים לגבי המידע שהם מקבלים?
אם הם קראו את הבלוג שלי, ועוד קצת מסביב, אז כן. אני חושבת שהיום תשמעי פחות ופחות "אבל כתוב בעיתון".
במה את הכי גאה?
במדור לחם עבודה, שמצא פרנסה ללא מעט אנשים, שוב, בכך שהמתווה והפורמט שיצרתי הביא אתרים אחרים לחקות אותו אחד לאחד, ובעוד כמה סקופים פה ושם. ובנוסף, על שהצלחתי לשרוד כל כך הרבה שנים למרות פייסבוק. בכל הקריירה שלי, זה התפקיד שעשיתי לאורך הכי הרבה זמן, לטעמי יותר מדי זמן.
על מה את מצטערת?
על שלא הצלחתי לפתח את הבלוג למשהו גדול יותר, וגם לא לאמץ מישהו/י שיוכל לעשות את העבודה איתי, ואז אולי מקדם השחיקה שלי היה נמוך יותר והבלוג היה יוצא נשכר.
מה היית רוצה שיקרה עם הבלוג?
הייתי רוצה שהוא ימשיך לשמש מקום מפגש למגיבי הבלוג כדי שיוכלו לדון בענייני דיומא כפי שהם אוהבים, אבל אני מתלבטת איך לעשות את זה. זה לא שמי מהם התנדב חלילה לנהל את העניין הזה.
לפני כשנה יצא הסרט הדוקומנטרי הראשון של דבורית שרגל "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" סרט שעוקב אחרי חיפושיה של שרגל למציאת גיבורי ילדותה, ילדים שצולמו בשחור- לבן שסיפוריהם ותמונותיהם הופיעו בסדרת ספרים עוד בשנות החמישים. המסע למציאתם ארך 4 שנים ומאז ממשיכה דבורית את המסע, יחד עם הסרט.
כתבת בפוסט הפרידה שאת משקיעה את רוב מרצך בסרט שלך, בו את מחפשת משהו מהעבר שלך. מתגעגעת לימים אחרים?
לא מתגעגעת לימים אחרים.
הסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", העוסק בחיפוש אחר גיבורי ילדות, גיבורים מצולמים מספרי ילדים, מוצג ברחבי הארץ זה החודש השישי, ואני מסתובבת איתו בהרבה מאוד מקומות.
מדי חודש אני מפרסמת את לוח ההקרנות של הסרט, מאחר שזהו סרט עצמאי לעילא, כל הפרסומים האלו נעשים בבלוג שלי ובפייסבוק, באמצעים מצומצמים לחלוטין, שהם אני, עצמי וגם אני.
מה היעד הבא?
אני מקווה שאצליח להשלים עוד כמה סרטים דוקומנטריים בימי חלדי.
למועדי ההקרנות הבאות של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?"