סוף האהבה בסוף הקורונה - ראיון עם קרן בן רפאל

צילום: איריס נשר

יומיים לפני הקרנת סרטה "סוף האהבה" הבמאית קרן בן רפאל קיבלה הודעת ביטול בשל המצב הבטחוני. עם כניסת הפסקת האש לתוקף הוחזרה ההקרנה החגיגית ללוח ההקרנות בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי. הסרט היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל שתוכנן למרץ 2020 ובוטל בגלל הקורונה. הסרט היה אמור לצאת לאקרנים בצרפת באפריל 2019 אך נדחה בגלל הקורונה, ולבסוף יצא שם לאקרנים בין סגר לסגר, בספטמבר 2020.

הסרט מתאר את מערכת היחסים של יובל וז׳ולי. בני הזוג גרים בפריז עם בנם התינוק. כשיובל צריך לחזור לישראל כדי לחדש את הויזה שלו, הם מקפידים לשתף אחד את השניה בשגרת החיים והמשפחה באמצעות שיחות וידאו. שיחות שהולכות והופכות לאובססיביות, ומעמידות את היחסים למבחן.
הסרט, שנראה כאילו נוצר בעקבות תקופת הקורונה, כאילו מתאר מערכות יחסים וקשרים משפחתיים רבים  מהתקופה הזו, צולם שנה לפני והוצג לראשונה בפסטיבל ונציה 2019.
הסרט צולם בישראל ובצרפת ומשחקים בו ז׳ודית שמלה, אריה וולטהרטר לצד השחקנים הישראלים: אודיה קורן , ג׳וי ריגר, נתן דטנר וגיל וויס.

מה הרקע שלך?
למדתי ספרות צרפתית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וקולנוע ב- femis בפריז. מאז מזגזגת בין שתי המדינות. עשיתי סרטים קצרים בעיקר בצרפת, הסרט הארוך הראשון שלי ״אין בתולות בקריות״ צולם בישראל. אני נשואה לצלם איתו אני עובדת על כל הפרויקטים שלי, דמיאן דופרן (יבוא מצרפת:)  ויש לנו 3 ילדים (וכלב!)

איך חשבת על הרעיון לסרט?
לפני כמה שנים, דמיאן בעלי צילם בארץ ואני הייתי תקועה בצרפת (מסיבות בירוקרטיות)  עם ביתנו הבכורה שהיתה אז בת שנה. תיקשרנו בסקייפ. זה היה מדהים וגם די נורא: קירבה אדירה לכמה דקות, ואז, כשמנתקים, תחושת בדידות עצומה. מאוחר יותר הבנתי עד כמה זה מתאר זוגיות של היום: כל הזמן בווטסאפ, בסקייפ, בטלפון. הקנאה והתסכול שנולדים האפשרויות הטכניות. הרעיון גובש, הוקצן, והפך לסרט. לא ידעתי שכשהסרט יצא לקולנועים הוא יהדהד כל כך עם התקופה המשוגעת שכולנו עברנו בשנה האחרונה, של ריחוק חברתי וזומים.

איזה רגע בהפקת הסרט היה מסובך במיוחד?
הדבר הכי מסובך היה גם הדבר הכי מדהים בסרט הזה: להמציא סוג של שפה קולנועית שבנויה משוטים שמצולמים רק מתוך מצלמת הסקייפ. איך לעבוד עם השחקנים ככה? איך לצלם? לאן השחקן צריך להסתכל בדיוק? איך להפוך פריימים סטטיים וחסרי עניין לקולנועיים? זה היה ה-אתגר.

נכון שאנחנו אוהבים את כל הילדים שלנו, אבל לאיזו יצירה שלך את הכי מחוברת?
כרגע אני מאד מחוברת ליצירה הזו. אבל גם מאד מחוברת תמיד לסרט קצר שעשיתי בלימודים, וואן-שוט של זוג אקסים שנתקע בזמן סקס. חוץ מזה מחוברת מאד לג׳וי ריגר ויבגניה דודינה, אותן צילמתי בבתולות, ומאז הן בליבי.

מי הם מקורות ההשראה שלך?
מבחינת במאיות ובמאים, יש הרבה, וזה משתנה מפרויקט לפרויקט, בדרך כלל קשור למשהו ספציפי שאני מחפשת. אבל בעצם מקורות ההשראה שלי הם אנשים יותר מבמאים. כשאני נחשפת למישהו שהסיפור שלו עמוק ומעניין, זה מסקרן אותי ומוביל אותי לחקור פנימה, ומשם יכול להיוולד פרויקט חדש.

ממי למדת הכי הרבה?
למדתי הרבה מבמאים שליוו אותנו לפרקים בלימודים בצרפת, ובאנשי מקצוע בארץ שליוו אותי בכל מיני תקופות. למשל הבמאית סופי פילייר, המפיקה והבמאית נעמי שחורי. אבל למדתי גם הרבה מהעשייה. ויותר מהכל, מהתגובות של הקהל. אני אוהבת ליצור קולנוע שמדבר עם הצופים, ובשני הסרטים הארוכים שלי יש סוף פתוח שיוצר סוג של דיאלוג אחרי שהסרט נגמר. זה מאוד מפעיל אותי, ולפעמים תגובות של קהל מלמדות אותי דברים שלא התכוונתי אליהם, בתקווה שבפעם הבאה הכוונות תמיד יהיו יותר מחודדות.

אם לא היית יוצרת קולנוע, מה היית?
וואו. אין לי מושג. למדתי עריכה כבר בגיל 16 ובאמת שלא עבדתי בשום דבר שהוא לא אודיו-ויזואלי. הייתי שמחה להיות סופרת, אבל אם הייתי יכולה לשנות את עצמי הייתי בוחרת במקצוע שממש עוזר לאנשים, אולי רפואה.

מהי היצירה הראשונה שלך שהתפרסמה?
הסרט הקצר הראשון שלי ששודר בטלוויזיה (בצרפת) הוא סרט הגמר שלי, כמעט נורמלי, שצולם בארץ, ומשחקת בו אודיה קורן שמשחקת גם בסרט הנוכחי. הסרט הארוך הראשון שלי שיצא לקולנוע הוא ״אין בתולות בקריות״. אבל גם לפני כל זה, ביימתי פרקים בסדרות דוקומנטריות, הראשון ביניהם היה לסדרה ״זום״, שם ביימתי סרט על שירותים. הייתי אז בת 21.

מה ההבדל המהותי בין ישראל לצרפת (או חו"ל בכלל) מבחינת העבודה שלך כבמאית?
הצוות. הבדל ענק באיך עובדים, במידת ההשקעה של הצוות בפרויקט. יש אנשים מדהימים בארץ, אבל בצרפת יש שיטה שמאפשרת לעובדים בכל תעשיות האמנות להשקיע מעצמם הרבה יותר, מכיוון שהם מקבלים כסף גם כשאינם עובדים. ההבדל הוא אדיר. כשצילמנו את בתולות, הייתי בהלם מאיך שכולם צועקים כל הזמן. שכחתי מה זה האנרגיה בארץ. בצרפת, יש שקט על הסט. מחכים לשמוע מה הבמאית תגיד… לא כולם נותנים את דעתם כל הזמן!  לטובה ולרעה…

קולנוע נחשב למקצוע גברי, איך יותר נשים יכולות להשתלב בתחום? איך העבודה בו מסתדרת עם אמהות?
אני חושבת שכל יוצרת צריכה להלחם בכדי לעשות את הסרטים שלה, ועוד יותר בתור אמא: זה מקצוע שממש לא מתחשב באמהות, בעיקר לא בעלילתי. מצפים מאיתנו לעבוד בעצם חודש רצוף בלי לראות את הילדים. אפשר לשנות את זה. לדבר על זה כמה שיותר בתור התחלה, ולנסות לעצב חווית צילומים אחרת. אולי לא חייבים לצלם את כל הסרט בבת אחת? אולי אפשר לייצר ימי צילום קצרים יותר? בסרט ״סוף האהבה״, צילמנו שבועיים בצרפת וחודש וחצי אחר כך, צילמנו שבוע בארץ. בהרבה מובנים זה הקל. ולמשל יום אחד שהבן שלי היה חולה, הבאתי אותו לצילומים איתנו, והוא פשוט הצטלם לסרט גם…
אבל אין ספק שבתור אמא, ובתור יוצרת שעובדת עם בעלה כצלם, לא הייתי יכולה לעשות כלום בלי אמא שלי ואמא של בעלי, אחת כאן ואחת בצרפת, שנותנות לנו גיבוי מלא כשאנחנו צריכים. 

לצפייה בטריילר https://youtu.be/ikE-ORPaXMg