מוכרים סודות עם אורנה בן דור

צילום: יח"צ

אורנה, ספרי לנו על עצמך בכמה מילים:

אין דבר  אהוב עלי יותר מלביים סרטים דוקומנטריים. יש בעשיה דוקומנטרית יכולת להבין את העולם דרך עיניים חוקרות ושואלות שלא לוקחות שום דבר כמובן מאליו.

קולנוע דוקומנטרי נותן פרשנות למציאות דרך דילמות אנושיות שחשובות ליוצר. אני מרגישה שכל סרט שעשיתי לימד אותי על החיים ועל עצמי יותר מכל חוויה אחרת בחיי.
סרט אישי מאפשר ליוצר לגעת בפצעים הכי עמוקים שלו על ידי המצלמה שנותנת כוח לחקור ולבדוק את המקומות הכי כמוסים בנפש. כך עשיתי את סרטי "אמא תגידי" על היחסים במשפחה שלי כפי שלא יכולתי לטפל בהם בשום דרך אחרת.

סרט בעל אג'נדה חברתית או פוליטית מאפשר ליוצר להאיר פינות אפלות, לקעקע דעות קדומות, נותן פה למי שאין לו דרך לזעוק את כאבו דרך המצלמה. הקשר בין הקולנוע למציאות בקולנוע דוקומנטרי מאפשר יצירה שיש בה פיוט ואמנות ואמירה ברורה על העולם שסביבנו.

מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום הטלויזיה?
 
התחלתי  כתחקירנית בסדרה על מכשפים ומגידי עתידות שביים דני סיטון.
אבל הסרט הראשון שביימתי לטלוויזיה, הציג 5 נשים במציאות הישראלית של שנות ה-80, שהיתה שובניסית להחריד. קראו לו "סיפורה של כל אשה".

איך השגת אותה?
 
נכנסתי אחרי לימודי באוניברסיטה למי שערך באותה תקופה את התכנית מבט שני , חיים יבין, והצעתי לו את הנושא בהמון התלהבות ואמונה, והוא השתכנע להפתעתי.

באיזה עבודה שלך את הכי גאה?
 
לא יכולה לבחור סרט אחד.אינני יכולה לבחור אחד מבין שלל הסרטים והיוזמות שלי בתחום היצירה הדוקומנטרית.
"בגלל המלחמה ההיא" הוא סרט ששינה את חיי.

הסדרה "אשם במותו" היה יצירה שהביקורת על הצבא היתה חשובה ורלוונטית לי ולחברה הישראלית כולה.אני יכולה לומר בוודאות שפסקי דין בצה"ל שונו אחרי שידורה. בסידרה זו המצאתי שפה ויזואלית ייחודית של שילוב בין סטילס , תנועה ועשייה ביקורתית דרך סיפור אישי.

"אמא תגידי" היה נסיון לעשות סרט אישי  מחומרים מדממים וכואבים שהיה עבורי תרפיה עצמתית, ואשר שפת הקולנוע שלו היתה מנוסחת באופן מהוקצע ומנוגד לכאוס הרגשי שניסיתי להעביר בסרט.
קשה לי שלא להזכיר "את "הכאב גדול מנשוא", את "אמא לא הרגתי את הבת שלך" את "סקס ישראלי" ועוד ועוד...

בשנת 1995 הקמתי את הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה - למדתי על הרעב העצום של יוצרים ישראלים לעשיה דוקומנטרית. הרגשתי את החלוציות והראשוניות בעשית שיני בתחום שעד אז היה מוזנח ונטול משאבים,לענף המצליח ביותר של הקולנוע הישראלי.
 

את מי את מעריצה (או - מי מעניק לך השראה)?
 
-ארי פולמן הוא הבימאי שגם הקולנוע  שלו וגם באופן שבו הוא חי את האמנות שלו , נוסך עלי השראה והערכה עמוקה. הוא הצליח ליצר צורת סיפור יחודית שמשתמשת בכל האמצעים הקולנועיים שעמדו לרשותו וההכלאה בינהם היתה צעד אמיץ ומסוכן. כשזה מצליח זה מצליח בענק.
-הרבה שנים עבדתי עם עמי טיר , בתחילה כעורך ואחר כך כבמאי שותף. למדתי ממנו את כל מה שאני יודעת היום על יצריה דוקומנטרית בחדר עריכה. יחד נסינו לספר סיפור באופן חדש אחר ומרגש. הוא דמות מרכזית בעשיה הקולנועית שלי.

ממי למדת הכי הרבה?
 
למדתי מהעשיה שלי . עשיה היא הדרך היחידה ללמוד באמת איך לעשות  קולנוע.
 

איזה עצה את מצטערת שלא עצו לך בתחילת הדרך?
 
שאין דרך אחת לעשות סרטים. לכל אחד יש את הפטנט שלו ולוקח המון זמן ללמוד מה הפטנט שלך.
 

עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?
 
לא עם מי אלא איפה. הייתי רוצה לעשות סידרת תחקיר ענקית דוקומנטרית על ההסטוריה הנשית של העולם לבי.בי.סי, ופעם אחת בחיי לא להיות לחוצה מאמצעי ההפקה הדלים.

מה היתה ההפקה / יום הצילומים / וכו' הנורא ביותר שעברת ולמה?
 
ימי הצילום הנוראים ביותר שלי היו בסדרה "כשהכאב גדול מנשוא", כי העצב והכאב של גיבורי הסידרה היו מעבר למסוגלות האנושית להכיל כאב. זו היתה סידרה על התאבדויות, והורי הנערים שהתאבדו שתפו אותי בגהנום שלהם. זה היה כאב גדול מנשוא.
 

באיזה עבודה שלך את מתביישת (אם יש כזו)?
 
אין עבודה כזו.
 

נגיד שבימוי דוקומנטרי זה כור גרעיני בדרום הארץ, ונגיד שאת וענונו, ונגיד ששילמנו לך מיליארד דולר- תמכרי לנו בבקשה 5 סודות בדרך להצלחה.
 
יש רק סוד אחד והוא להישאר בתנועה כל הזמן, לא לעצור לרגע.

אם היית יכולה לבחור את "מרואיין החלומות" לעשות עליו סרט, מי זה היה, ולמה?
 
סימון דה בובאר היא האשה שעליה הייתי רוצה לעשות סרט, היא הייתה האישה הכי חזקה והכי חלשה בו זמנית.
 

מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי / מוצלח בארץ?
 
בכל העולם הדוקו המעניין, החשוב ופורץ הדרך נמצא בערוצים הציבוריים. בארץ הערוץ הציבורי לא ממלא את תפקידו. זה חבל כי הדוקומנטרי הישראלי הוא מהמשובחים בעולם וערוץ ציבורי מתפקד היה הופך אותו למוצלח עוד יותר.

אם היית יכולה להחזיר את הזמן לאחור, מה היית עושה אחרת (אם בכלל)?
 
הייתי מכריחה את עצמי ללמוד לצלם ויוצאת לעשות סרטים לבד או כמעט לבד.
 

אם לא היית במאית דוקומנטרית מה היית בוחרת להיות ולמה?
 
אין לי אופציה אחרת אפילו לא בדמיון.

מה היא העצה הטובה ביותר שקיבלת?
 
לשאול את עצמי בכל סרט מחדש " למה אני ולמה הסיפור הזה?". עצה של  דוד גרוסמן.
 

מי הם חמשת המשפיעים ביותר בתחום שלך ולמה?

המשפיעים בעשיה הקולנועית הם לא רק אנשים, הם כל מי ומה שמאפשר עשייה קולנועית  אינטימית:
1. אינגמר ברגמן שיצר קרבה בלתי אמצעית ולעיתים אפילו מפחידה בין היוצר לבין הגיבורים
2. תיאו אנגלופולוס על האומץ לא לספר סיפור אלא לייצר חוויה מטלטלת מכל בחינה
3. מי שהמציא את הוידאו ופתח את הדוקומנטרי לאינסוף (אין לי מושג מי הוא)
4. מצלמת הפי די הקטנה שמאפשרת אינטימיות בסיטואציה המצולמת
5. ארול מוריס שמצא דרך לספר סיפור באופן הכי סוביקטיבי ובאמצעים הכי אוביקטיביים
 
 
מהם כללי ה - עשה ואל תעשה בעולם הקולנוע הישראלי?
 

-עשה- תלמד להפוך את החסרון ליתרון וליצור מתוך הקשיים והחוסר באמצעים עם שפע הנושאים המרתקים של המציאת הישראלית.
-אל תעשה- אל תשווה את עצמך ליצור קולנוע בשום מקום אחר בעולם.