"מוכרים סודות" עם מעצב התפאורה והתלבושות רוני תורן

צילום: מיכאל כץ.

רוני תורן התחיל בכלל כאיש תקשורת בגל"צ והגיש במשך שנים את תכנית הרדיו "ציפורי לילה" ואת "סופרים מספרים" ו"תעודה" בערוץ הראשון, אבל הלב שלו נמצא בתיאטרון ובאופרה. הוא עיצב תפאורות ותלבושות להפקות רבות, גם בארץ וגם בחו"ל, וזכה בפרסים רבים, האחרון שבהם פרס התיאטרון 2015 על עיצוב התפאורה של "בית ברנרדה אלבה" בתיאטרון באר שבע. רוני תורן לימד ומלמד במוסדות אקדמים רבים ולא שוכח מי נתן לו שם את ההזדמנות הראשונה. לכבוד החג, הוא הסכים למכור לנו כמה מסודותיו המקצועיים (ובחינם..).

מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום עיצוב התפאורה ואיך הגעת אליה?
בסיום השנה הרביעית של לימודי עיצוב הבמה באוניברסיטת תל אביב פנה אלי מי שהיה אז מורה וחונך שלי, אל סיני, מן האנשים המרכזיים בתיאטרון הישראלי. הוא גילה שלקח על עצמו שתי הפקות שיוצאות באותו יום, ושאל אם אהיה מעוניין להחליף אותו ולקבל על עצמי אחת מהן. זה היה מפתיע ומאוד מחמיא, גם הכרה רשמית וגם העברת לפיד. שנים אחר כך הפכתי בעצמי למורה באוניברסיטה והשתדלתי לזכור את אלי ואת המעשה האבירי שלו. לאורך כל השנים, כשלא הייתי פנוי (או מעוניין) השתדלתי להעביר עבודות ליוצרים צעירים- מתחילים. הרבה מעצבים זכו בהפקות מבלי שידעו אפילו שאני הפניתי או המלצתי עליהם – נדמה לי שכך צריכים להיות הדברים.

מה אתה מעדיף לעשות – עיצוב תפאורה או עיצוב תלבושות?
במשך שנים רבות מאוד עיצבתי גם תפאורה וגם תלבושות לעשרות הצגות. (נדמה לי שעיצבתי עד היום למעלה מ -1000 תלבושות), אבל בשלב מסוים ההפקות הפכו גדולות, מורכבות וצפופות מידי מכדי להצליח להשתלט על כל כך הרבה, ושמחתי לחלוק את העבודה עם מעצב/ת נוספים. יש, אמנם, יתרון באחדות סגנונית כשמעצבים חלל ובגדים, ואני מאוד שמח לחזור מידי פעם לעצב בגדים (העבודה עם השחקנים יותר קרובה), אבל בסופו של דבר, אם להיות ישר עם עצמי, אני כנראה מעצב חלל ובמה טוב יותר מאשר מעצב בגדים, ויש מסביב מעצבי בגדים מצוינים, ולכן בשנים האחרונות אני עוסק בעקר בניסוח השפה החזותית של הבמה. מעבר לכך – נעים וגם מסייע שיש בצוות עוד מעצב/ת שאיתם אפשר לחלוק. בשנים האחרונות אני עובד עם כמה מעצבות בגדים, והדינאמיקה בתהליך העבודה מאוד מחזקת.

אופרה או תיאטרון?
גם וגם. אופרה טובה היא גם תיאטרון. ביסודו של דבר אני בא מן המילים, גדלתי בבית שעסקו בו במילים, שנים עבדתי ברדיו עם מילים. מילים טעונות תמיד בתוכן. מוסיקה משוחררת מ"משמעות", ועל כן פתוחה וגמישה יותר. למוסיקה יש לא רק מימד אמוציונאלי רחב, אלא יכולת לבנות במהירות אטמוספרה, חלל, אור, וככזאת היא בונה ומשלימה את עבודת המעצב.
כמי שידוע ל"שמצה" בתעשייה כקפדן, מדויק ותובעני – עולם האופרה מאוד מתאים לי. הכול מדויק. אי אפשר לשיר מי במול אם כתוב פה. אין מקום לזיופים, לא לנגנים, לא לזמרים וגם לא לתפאורה. פועלי הבמה לא "ישכחו" להקים חלק מן התפאורה כי לא היה מקום במשאית (כפי שקורה בתיאטרון). זה מבצע מורכב, מסובך, כמעט אתלטי, רב משתתפים, יקר מאוד, מאתגר, מעייף, ולפעמים, כשזה מצליח – מפצה מאוד.
יחד עם כל הנאמר למעלה - לאחר תקופות בהן אני שקוע באופרות אני מתגעגע לטקסט טוב, לפשטות של שחקן, מילה, אור וקהל .

באיזו עבודה שלך אתה הכי גאה?
לאורך שנים של עבודה אתה מבין מתוך תגובות של קהל, אנשי מקצוע ותלמידים שלא בהכרח מה שנחשב בעיני אחרים כמוצלח, ראוי, נכון  - זהה לתפיסת העולם שלך. אני יודע שעבור הרבה אנשים "הילד חולם" שעיצבתי ב -1993 עם חנוך לוין נחשב כעבודה שאני אמור להיות בה גאה במיוחד. זו אכן הפקה ששמורה עבורה פינה חמה במיוחד, אבל עדיין היא נושאת בחובה סוג של "פצע" בגלל העדרם של חלק מן השותפים לה. אין לי ספק שעיצוב "טנהויזר" של ואגנר במינכן (1994- דיוויד אולדן במאי, זובין מהאטה מנצח וסוללת זמרים בינלאומית כמו רנה קולו, וולטראוד מאייר) יישאר רגע משמעותי לא פחות. עלינו אל הבמה עם סיום ההצגה להשתחוות והקהל הגרמני צעק בוז. הפרשנות  הבימתית (ובכלל זה גם דימויים בעיצוב הבמה) הרגיזה אותו – אבל ההפקה הפכה להצלחה, הונצחה ב DVD  והמשיכה לרוץ על אותה במה במשך למעלה מעשרים שנה. 

לא תמיד ההפקות שאני זוכר כמדרגות משמעותיות הן הפקות מוכרות בסביבה היומית שלי. עיצבתי לא מעט הפקות בחו"ל, שכאן בארץ אנשים בכלל לא שמעו עליהן. קרובה לליבי במיוחד הפקת "אמא קוראג", בטוקיו עם רות קנר וצוות שחקנים (יפניים) מן החלומות (חלקם שיחקו עוד בסרטים של קורסאווה). עיצוב הבמה הנראה לעין לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – אבל התהליך לקראת ההפקה, כמו גם העבודה עם האנשים במקום היו דבר שאני מאחל לכל אחד. תהליכי הכנה חשובים ומעניינים אותי לא פחות מן התוצאה הסופית שהקהל רואה. לפעמים אלה תהליכים ארוכים, מייגעים, אבל כמו שאומר הפתגם "בסוף היום אני הולך לישון קצת פחות טיפש"...

מי/מה נותן לך השראה?
כמעט הכל: אנשים, נוף, ריחות, מוסיקה...את תחילת הלימודים עשיתי בפריס – ושם נזדמן לי לראות מעבר לאוצרות של תרבות גם הפקות של יוצרים כמו פיטר ברוק, אריאן מנושקין, ג'ורג'ו סטריילר, ליובימוב, פטריס שרו – ומעצבים כמו יאניס קוקוס, ריקרדו פדוצי...  אני מניח שכל אלה, יחד עם מעצבים ישראליים כמו דוד שריר, רותי דר, אלי סיני מהווים את התשתית שעיצבה אותי והשפיעה עלי מקצועית. כיום אני ניזון בכל דרך אפשרית מאמנות פלסטית, צילום, גרפיקה, ארכיטקטורה, קולנע, מוסיקה .... כל דבר יכול להיות מקור לצמיחה. אני מוקף ספרים (מעבר לכל האתרים כמו ה –pinterest) ואוהב מאוד לדפדף שוב ושוב בספרים שאספתי. אבל מעבר לצורך בבטריות עשירות – אני לא חסיד של "הברקות"  או "הארה". במאי בריטי אמר לי פעם בקריצה: "נגמרה הרומנטיקה המיופייפת על האמן הסובל משחפת בעליית הגג שמחכה למוזה ....". אני חסיד גדול של ישיבה על הכסא ליד שולחן העבודה: עוד סקיצה, ועוד מודל, ועוד רישום, שוב ושוב... "על כס מלכות אינך ישב אלא על אחוריך".

    
אתה נשאר בתחום בתיאטרון ולא פונה לטלוויזיה ולקולנוע. מדוע?
את השרות הצבאי של עשיתי בגלי צהל – גם תכניות דוקומנטריות וגם תכניות מוזיקה (הגשתי את "ציפורי לילה" למעלה מעשר שנים) היה אולי טבעי להמשיך בתקשורת, ואכן, בשנות ה-80 וה-90 הייתי מעורב בעשייה טלוויזיונית. כתבתי תסריטים והגשתי תכניות בלימודית ("סופרים מספרים"), בערוץ הראשון ("תעודה"), והמשכתי בהגשה ברדיו. אבל ידעתי שאלה עיסוקי "בינתיים", בדרך אל התיאטרון. ממש לאחר סיום לימודי התיאטרון בארץ הוזמנתי לעצב סרט ישראלי (מוכר ומצליח) אבל פרשתי אחרי כמה שבועות: הלכתי לאיבוד בין הצלם, המפיקים, הברטרים, ועוזרי הבמאי. הפכתי לספק של אביזרים. לא מצאתי מקום לתרום. אולי החוויה ההיא הרחיקה אותי מעשייה קולנועית. אני מאוד אוהב קולנוע ומעריך מאוד עיצוב קולנוע טוב. ככלל אני מאמין שכדאי אמנם להתנסות – אבל צריך לגלות במה אתה טוב ולהישאר שם. יוצרים צעירים כיום מצליחים לעשות גם וגם וגם – זה נפלא, אבל לא בהכרח מתאים לכולם.

כאיש תקשורת, רדיו וטלוויזיה, מה לקחת איתך לעבודת העיצוב?
גם את הקשב למילה, למקצב, גם את היכולת לזהות מבנים בתוך טקסט (כמו בעריכה טובה), אבל במיוחד את ה LONG SHOT. בקולנוע הבמאי והעורך בוחרים עבורך את נקודת המבט, מתי אתה, הצופה, רואה תמונה ב  Close-Up ומתי ב Long-Shot. בתיאטרון הקהל מחליט בכל רגע על מה להסתכל ואיך למקד את הראייה, כך שעיצוב הבמה צריך להיות כל הזמן גם וגם.

אם לא היית מעצב תפאורה ותלבושות, באיזה מקצוע היית בוחר?
במקרה שלי לא הייתה אופציה אחרת. בניתי מודלים כילד בן 7. היה ברור שיש רק כיוון אחד. לאורך השנים היו לא מעט נקודות שבירה, גם כלכליות וגם מקצועיות, ועל כך הרבה שנים גם לימדתי – כמעט בכל בית ספר אפשרי. אני אוהב מאוד את הקשר עם יוצרים צעירים. הוראה היא עניין לא פשוט – אבל בהחלט מרתק.                                       
כיום, אחרי עשייה של שנים באופרה ובתיאטרון, כשאני רואה את העשייה הדוקומנטרית המצוינת שמתקיימת מסביב יש לפעמים הרהורי "חרטה"  על שלא  נשארתי שם. אם היה בא קוסם ומאפשר לי לעבוד על סרט דוקמנטרי –  ייתכן ולא הייתי מייד מסרב..

עבדת בכל העולם, מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי ומוצלח בארץ?
במישור הרחב, בדרגים המנהלתיים והפוליטיים (משרד התרבות, למשל) יכולה הייתה לעזור הבנה שתרבות ואמנות אינם מותרות, ותמיכה כלכלית אמיתית בעשייה אמנותית מכל סוג היא השקעה לטווח רחוק בעיצובם עולמם של ילדים, אנשים, חברה. אבל לא רק תמיכה כלכלית – גיבוי והבעת אמון. השיח הרווח לאחרונה בתקשורת וברשתות כאילו העברת כספים למוסדות תרבות הוא "בזבוז" – מכשיר פשיטת רגל מסוכנת.            
באותה הזדמנות – נדמה לי שהיה מסייע לכולם להכיר בעובדה שבתרבות ובאמנות לא ממציאים את הגלגל מחדש, אלא בונים שכבה מעל שכבה, ובעקר משמרים את השכבות הקודמות. 

במישור המעשי – היה עוזר אם לתחום ניהול מוסדות תרבות (ולכל שאר המחלקות) יגיעו אנשים מקצועיים, שלא מזהים בעשייה רק שיווק ומכירה, אלא מעודדים מצוינות, מקוריות, העזה, חדשנות... ובעקר אוהבים את מה שהם עושים. תיאטרון לא עושים בשביל ה"מכה". ניהול, אגב, הוא אמנות בפני עצמה – ופגשתי לא מעט מנהלים. מנהל טוב יודע לא רק להשיג תקציבים או לשווק – אלא לראות את היוצרים, לתת להם גב ותמיכה. אין מספיק כאלה. ואם כבר מבקשים – לא יזיק אם יתפתח ("אפילו" בעיתונות) שיח מקצועי,אמיתי, ורציני (שאינו מסתפק  בחלוקת ציונים, מילות חנופה, סופרלטיבים ופרסים) ויכול לתרום לעשייה.

ולסיום – כמה המלצות/טיפים למי שחולמים לעסוק במקצוע

שאלו פעם את התפאורן האמריקני בוריס אהרונסון (שעיצב את "כנר על הגג" ו"קברט", "מותו של סוכן" בבכורות העולמיות בניו יורק) מהן ההפקות המוצלחות ביותר שלו בברודווי. הוא ענה: "אלה שסירבתי להן". בעולם העשייה מקבלים הצעות, הזדמנויות ומניסיון: אין בעיה לקחת הכול – אבל צריך לדעת גם לסרב. לבחור מה נכון לך. מה יאפשר לך להוציא את המיטב. מותר וצריך לפעמים לא להגיד לא. באותה מידה צריך גם להבין ולדעת למה אומרים כן – בגלל הכסף? בגלל הבמאי? בגלל המחזה? בגלל האביב?..

ואם להיות יותר מקצועי :
א. עיצוב במה (ואני מעז לומר גם קולנוע) לא קשור בהכרח לציור, איור, או ל"טעם טוב" בבחירת רהיטים, אלא בחשיבה לוגית, כמעט מתמטית, שמערבת היבטים מעשיים של פעולה, תנועה, קצב, זמן ומרחב, שהופכים בעזרת קו, צבע, חומר ואור לחלל בתוכו יכול להתקיים אירוע בימתי.
ב. אני מאמין בעקרון של הארכיטקט מיז ואן דה רוהה " פחות זה יותר".
ג. לאנשים בתחילת הדרך אני מציע לגלות עניין בהרבה תחומים, לא להסתפק במה שנוח, מיידי ומובן מאליו, ולקחת לדרך צידה עשירה של מוסיקה, ארכיטקטורה, קולנע, פיסול, צילום....וכמובן לצאת לעולם הגדול ולקטוף מן השפע המוצע. בקיצור להיות סקרנים.
ד. תיאטרון (קולנוע, טלוויזיה) לא עושים לבד. אני חב את הישגי (בלי מליצה) למאות בעלי מלאכה, אנשי במה, מנהלי ייצור, שלא לדבר על שחקנים, במאים, ומעצבים שותפים, שמבלעדי תרומתם הכול היה נשאר על הנייר.

 לאתר הפייסבוק של רוני תורן

לעבודות נוספות כאן  וכאן