מתים חיים מאד - ראיון עם יורם מילוא, צלם "המתים של יפו"

צילום: איתן ריקליס. בתמונה - יורם מילוא

השבוע עולה לאקרנים "המתים של יפו" סרטו החדש של הבמאי רם לוי, שהוא למעשה סרט הקולנוע הראשון של הבמאי הוותיק חתן פרס ישראל לתקשורת שביים עשרות דרמות וסדרות טלוויזיה.

אחד השותפים של לוי לעשייה הוא הצלם יורם מילוא. מאחר שקצרה היריעה מלפרט את כל הסרטים שצילם, נציין את  הסדרות "מרחב ירקון", "זינזאנה", ו"כתב פלילי" של חיים בוזגלו, "בטיפול" של חגי לוי (עונה 2), "המשרד" שביים איתן צור, את סרטי הקולנוע "אספלט צהוב" של דני ורטה, זוכה הפרס הראשון בפסטיבל חיפה 2001, "קאפו בירושלים" של אורי ברבש, שזכה בציון לשבח על ידי חבר השופטים בפסטיבל ירושלים 2015, ופרס חביב הקהל בפסטיבל בפולין, ומבין הסדרות והסרטים הדוקומנטריים נציין את "הצלבנים" בהפקת סרטי קסטל, "ימי בגין" של לוי זיני ואבישי פרץ , "אל תגעו לי בשואה" של אשר טללים, סרט שזכה במקום הראשון בפרס אופיר ב-1994, "השולחן של אפלפלד" סרטה של עדי יפת-פוקס שזכה בפרס הראשון בחוויה היהודית בפסטיבל ירושלים 2004, "ילדי היטלר" של חנוך זאבי, ולאחרונה "מוייסרים", סרטה של דלית קימור שזכה בפרס הראשון לשנת 2019 בפסטיבל סרטי ארצות הים התיכון במרסיי שבצרפת.

מה הרקע שלך?
נולדתי בירושלים, דור שני לשואה ותושב העיר עד היום. נסיבות החיים הביאו אותי בילדותי לגור בברלין מספר פעמים לפרקי זמן של מספר חודשים. הזרות שחשתי שם גרמה לי לצפות בטלוויזיה בהרבה סרטים ובתכניות שהוקרנו שם באותה עת. בצבא שירתתי בלהקה צבאית, עולם מיוחד בפני עצמו, והופעתי כמעט מדי ערב בפני חיילים. המוזיקה אז הייתה חלק דומיננטי בחיי. בנוסף, עבדתי תקופה מסויימת מאחורי הקלעים של התיאטרון, בהצגות ובמופעים, וחוויתי את המקצועות השונים המרכיבים אותו. אין ספק שגם לניסיון הזה יש תרומה לא מבוטלת למקצוע שלי. את ירושלים אני חווה כעיר מהפנטת ומרתקת על שלל מאפייניה המאוד מיוחדים. נראה לי שהרקע המורכב שלי, כשאני נע בין עולמות שונים, מהווה מקור בלתי נדלה ממנו אני שואב את ההבנה לסובלנות והכרת האחר בעוצמות מיוחדות, דברים שאני מביא איתי לימי הצילום בהם אני מעורב. קולנוע למדתי באולמות הקולנוע הרבים שבהם ביקרתי בשנות ילדותי ובגרותי. במיוחד אהבתי את קולנוע סמדר, שהיה קרוב מאוד לשכונת ילדותי, ובו צפיתי באינספור סרטים שהילכו עלי קסם, 2 סרטים בכרטיס אחד, ובעזרת עוגת ריבה ומיץ אשכוליות מהמזנון... למדתי ושקעתי בעולם הקולנוע לסוגיו השונים.

את עבודתי כצלם התחלתי בערוץ 1, אולם כעבור זמן מה, כשחשתי שהצורך להמשיך ולהתקדם מבחינה מקצועית בוער בי, וכאשר הבנתי שדרכי חסומה שם מבחינה מקצועית, החלטתי לצאת לדרך עצמאית. בדיעבד אין ספק שהבחירה בדרך הזו הייתה אחת המוצלחות בחיי ובהחלט ניתן לומר כי "מעז יצא מתוק". מאז צילמתי אינספור סרטי קולנוע, סרטים דוקומנטריים, סדרות ודרמות לטלוויזיה, סרטי וידאו ארט, קליפים ועוד.

איך הגעת לפרויקט?
לפרויקט הגעתי תודות לאיתי תמיר מ"לילה סרטים", המפיק הראשי של הסרט "המתים של יפו". יש בינינו היכרות מקצועית ארוכת שנים והערכה הדדית מעבודתנו המשותפת בפרויקטים שונים בעבר. איתי פנה אלי בהצעה לעבוד עם רם לוי על הסרט. בכבוד גדול נפגשתי עם רם לשיחה שהייתה מרגשת ומרתקת ונוצר בינינו קליק מיידי. את התסריט לסרט כתב גלעד עברון ז"ל שהיה חבר טוב של רם. הייתה להם כוונה לצלם את הסרט לפני 4 שנים אבל איתרע המזל ועברון נפטר אז בפתאומיות, ואירוע מצער זה קטע את המשך ההכנות להפקה לכמה שנים. חשתי את החשיבות של הסרט הספציפי הזה לרם, ואת התשוקה שלו ליצור אותו, ונרתמתי לעבודה איתו בשמחה גדולה.

כידוע, רם לוי הוא במאי ותיק, עתיר ניסיון והצלחות רבות. המפגש שלי איתו היה מרתק- החל מקדם ההפקה דרך ימי הצילום וכלה באולפני הפוסט פרודקשיין. רם הוא "מענטש", מקצוען, חבר ואיש שיחה נעים ביותר. במהלך העבודה הוא קשוב להערות ומתייחס אליהן במקצועיות בדרכו הנינוחה והמנומקת. רם ניחן ביכולת אבחנה דקה תוך שימת לב לפרטים קטנים כגדולים. זכות גדולה נפלה בחלקי להכירו, לעבוד איתו ולעבור חוויה מקצועית, אנושית ומרגשת משותפת. וכן, מכל מלמדי השכלתי, בוודאי מרם לוי! 

איזה רגע בסרט היה מסובך במיוחד לצילום?
עבודתנו המשותפת, של רם לוי ושלי, כללה עבודת הכנה מדוקדקת של שיחות עומק אודות התסריט, ניתוח הסצנות ובנייתן, וירידה לפרטים בכל הרמות. תהליך כזה מתיר כל אתגר והופך אותו מובן וכך הוא מועבר לכל אנשי הצוות. ומכאן הדרך הייתה סלולה לצילום ללא סיבוכים מיותרים. לדוגמא אתן את אחת הסצנות המורכבות בסרט הזה, סצנת ההפגנה. בתסריט כתובה סצנה שבה מפגינים צועדים בסמטאות יפו מנקודת התחלה מסוימת עד לנקודת הסיום, מרחק של 400 מטר בערך. המורכבות באה לידי ביטוי במספר המשתתפים בהפגנה, במיקומה הפיזי המתחלף בגלל מעבר המפגינים ממקום למקום ובמספר השוטים שנדרשים בשל סצנות המשנה הרבות שמניעות את העלילה לאורך המסלול. זמן הצילום שעמד לרשותנו היה מוגבל בשל אילוצים אובייקטיביים שונים. כדי להיכנס לאווירה, עבודת ההכנה החלה קודם כל בצפייה בתמונות של הפגנות אמיתיות מהתקופה המדוברת. בשלב הבא תזמנו את אורכה של הסצנה על מנת לקבוע אתר צילום שיכיל את הסצנה. חיפשנו רחוב שיהיה מספיק ארוך כך שיענה על כל הצרכים. מאחר שהסרט הינו תקופתי, היה גם צורך להימנע מזיהוי של אלמנטים בני זמננו עד כמה שאפשר.

לאחר מציאת הרחוב המתאים ונקודות מעבר ספציפיות בו, פירקתי את הסצנה לשוטים מתוך ידיעה שהסצנה אמורה להיראות בתנועה מתמדת וללא עצירות עד הסוף הדרמטי וזאת כאשר עומדות לרשותי שתי מצלמות בלבד. בתיאום עם רם, חילקתי את הסצנה לשלושה מקטעים בשלושה לוקיישנים שונים לאורך אותו רחוב, כאשר החיבור ביניהם יוצר רצף אחד ארוך של הסצנה מתחילתה ועד סופה. וכך יצאנו לדרך. מבחינתי זה היה תענוג לראות איך הצילומים התנהלו בהצלחה רבה בדיוק כמתוכנן ואף מעבר לכך. כאמור, קולנוע זו עבודת צוות וכשהצוות, כפי שהיה בהפקה הזאת, מקצועי ומדהים (גם אם מצומצם) ונותן את כל מה שהוא יכול ואף מעבר לכך, אתה מגיע לתוצאות האופטימליות. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לעוזר הבמאי הראשון עמי ליבנה, לאנשי הארט בראשות אהוד גוטרמן, לתאורנים אלי ורועי תורג'מן, לפוקוס פולר אור וויינר, לצלם מצלמה שניה ניר בר, למקליט מיכאל גורביץ', למפיקים השותפים טוני וג'רייס קופטי, לאנשי ההפקה הנאמנים בראשות טארק המלך, וכמובן לשחקנים הנפלאים!

בתור אחד הצלמים העמוסים בישראל, נכון שאנחנו אוהבים את כל הילדים שלנו, אבל לאיזה יצירה שלך אתה הכי מחובר?
עבורי לבחור יצירה שאליה אני הכי מחובר זו משימה בלתי אפשרית מכיוון שיש רבות כאלה. כל סרט מביא איתו נושא אחר עם פילוסופיית חיים ייחודית וריגושים ספציפיים.
מרגשים אותי סיפורים מפתיעים שמביאים איתם חידושים והארות אנושיות מהולות בהרבה רגש. לסרט "המתים של יפו" התחברתי מאוד באופן מיוחד מאחר שמצוקותיהן של הדמויות השונות פרטו אצלי על נימים מאוד רגישים והסרט מעביר זאת בצורה מדויקת.

מי הם מקורות ההשראה שלך?
ההשראה שלי נובעת מתוך החיים עצמם ומתוך תהליך העשייה עצמו. קריאת התסריט כבר מכניסה אותי לאווירה וגלגלי הדמיון מתחילים לעבוד ללא הפסקה תוך שהם שואבים ממוחי הקודח את ניסיוני המקצועי, ניסיון חיי הרב ממפגשים עם אנשים שונים ממגוון תרבויות ומצבים, וכמובן מעולם הקולנוע שקרוב אלי עוד משנות ילדותי. הדבר הולך ומתפתח עם השיחות המקדימות עם הבמאי אודות הסרט וניתוחי עומק, תוך הפרייה הדדית. כל אלו משתלבים ביניהם ובאים לידי ביטוי בתוצאתם הסופית בזמן הצילומים.

ממי למדת הכי הרבה?
אני דוגל באמרה "מכל מלמדי השכלתי". למדתי ואני לומד כל הזמן.
ובזאת ברצוני לציין במיוחד את המפיק והבמאי האנגלי המבריק תום רוברטס שהתמזל מזלי לעבוד איתו בתחילת דרכי ועבודתנו המשותפת נמשכת גם כיום. היו לנו המון "שעות טיסה" בסרטים דוקומנטריים ובדרמות בארץ ובחו"ל, שעות שכללו ניתוחי סצנות, מצבים, הבנות ותובנות של אנשים, סיטואציות במקרו ובמיקרו תוך ניתוח מראש של כמעט כל סיטואציה אפשרית והשלכותיה . למדתי ממנו המון והכימיה בינינו יצרה הפריה הדדית מופלאה. כתוצאה מכך, לאחר שצילמתי איתו במשך שנה שלמה עבור ערוץ 4 האנגלי את הסדרה הדוקומנטרית Hollylands על תהליך אוסלו - 3 פרקים, התבקשתי על ידו לצלם באנגליה עבור ערוץ 4 הבריטי סדרה דוקומנטרית על העוני ברחבי אנגליה בשם " Tales from the Wasteland". וכך עברנו אשתי ושני בני לאנגליה למשך חצי שנה לחוויה מיוחדת ונדירה מסוגה. בנוסף לעבודתו כבמאי וכמפיק, תום עוסק היום במתן הרצאות וייעוץ ברחבי העולם בכל הכרוך בעשייה הדוקומנטרית מהרעיון ועד הקרנת הבכורה.

אם לא היית צלם, מה היית?
קשה לי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר. אני חש שבורכתי בעיסוק שאני אוהב ומתפרנס ממנו וברור לי שהדבר אינו מובן מאליו. יחד עם זאת הייתי שמח, לעסוק יותר גם במוסיקה. עולם המוסיקה מהווה חלק בלתי נפרד ממני והוא ממלא אותי ומלווה אותי בכל צעד ושעל. אני מנגן להנאתי בגיטרה כתחביב, ובכל רגע של פנאי אני מאזין למוסיקה על כל גווניה. אני מאוד אוהב לצלם מוסיקה, ובין השאר צילמתי סרטים על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, צילמתי את דניאל ברנבוים מנגן דיביוסי באולם מפואר בעיר ריוס שבספרד, צילמתי סדרה על מוסיקה יהודית וישראלית עם הבמאי אשר טללים, צילמתי וביימתי סרט מסע מוסיקלי עם מקהלת גארי ברתיני בסיור הופעות בפראג ווינה, ועוד סרטי מוסיקה וקליפים רבים. אני יכול לומר שבזמן שאני מצלם אני חש את הקשר הבלתי נפרד בין מוסיקה לצילום, הן במקצב והן בתזמון. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בצילום דוקומנטרי. הצילום שמהווה את ליבת הקולנוע, נוגע בנימים הרגישים ביותר, לא פחות מעוצמת הנגיעה של המוסיקה.

מה היא היצירה הראשונה שלך שהתפרסמה?
בשנות עבודתי הראשונות צילמתי בעיקר עבור רשתות וחברות הפקה מחוץ לארץ. עבודתי המשמעותית הראשונה שהתפרסמה הייתה בהפקה מקומית של סט הפקות, עבור Berg Productions Dallas Texas , דרמה קולנועית בשם: "His last days" סיפור חייו של ישו. על צילום סרט זה זכיתי בפרס בארה"ב
 The CINDY AWARD for special achievement in cinematography
הסדרה " מרחב ירקון " של חיים בוזגלו היוותה את פריצת הדרך שלי לתודעה בארץ. הסדרה זכתה בפרס אופיר בסדרת הדרמה הטובה ביותר לשנת 1997.

האם יצא לך לצלם בחו"ל או פרויקטים בינלאומיים?
כן, בהחלט. סרטי קולנוע, סדרות וסרטים דוקומנטריים. גם כאן קצרה היריעה מלמנות את כולם, ואציין רק כמה מהם:
את "מטאליק בלוז" של דני ורטה בגרמניה, דוקודרמה על נלסון מנדלה (Words of Mandela) בבימויו של תום רוברטס עבור ITV בלונדון, "ילדי היטלר" ו"יומנו של נאצי" בגרמניה ובפולין, של הבמאי והמפיק חנוך זאבי, "ריפוי בהרג" ו"הרכבות יצאו ריקות" צילמתי ברחבי אירופה - שני סרטים של הבמאי והמפיק ניצן אבירם ז"ל. בארצות הברית את "הקומדיאנטים" של  הבמאי ארנון גולדפינגר, זוכה פרס האקדמיה הישראלית לסרט דוקומנטרי 2001 , ועבור נשיונל ג'יאוגרפיק צילמתי בירדן  את הסרט "Quest For Solomon's Mines" .
בארץ צילמתי לא מעט סרטים עבור חו"ל , בין השאר את "Promises" שהגיע לחמשת הסרטים האחרונים במועמדות לאוסקר 2002, בקטגורית הסרט הדוקומנטרי.
צילמתי הרבה סרטים עבור ערוצי השידור האנגלים: Channel 4, BBC, LWTעם במאים שונים.
מתוכם אזכיר 3 סרטים - עם הבמאי תום רוברטס צילמתי את הסרטים:
 Witness: Inside The Mind Of The Suicide Bomber"", A War of the Narrative" ",
 ועבור LWT צילמתי דוקודרמה בבימויו של ג'ראלד פוקס והמראיין מלווין בראג, המבוססת על ספרו של עמוס עוז "אותו הים" ובהשתתפותו, במסגרת הסדרה " The South Bank Show".

אנחנו בעונת הפרסים והמועמדויות לאוסקר, מה ההבדל המהותי בין ישראל לארצות הברית (או חו"ל בכלל) מבחינת העבודה של צלם?
בסרטי קולנוע עלילתי ההבדל המהותי הוא כמותי בכל אלמנט הפקתי. בראש ובראשונה הבדל תקציבי אשר ממנו נגזרים פיתוח הרעיון הוויזואלי והגשמתו, ממנו נגזר משאב הזמן והשפעתו על ההכנות לצילומים, איתור לוקיישנים לצילום, סיורים, ישיבות הכנה, בניית לו"ז הצילומים, איכות הציוד וכמותו, וכמובן שגם מספר אנשי הצוות על הסט הוא פועל יוצא של התקציב. אך גם כאן צריך להפריד בין הקולנוע שמגיע מהוליווד לבין הקולנוע העצמאי שמתנהל בכל רחבי היבשת.
יחד עם זאת, ניתן לומר בגאווה, כי למרות כל המגבלות, יוצרי הקולנוע  בישראל יוצרים סרטים מרשימים שאינם נופלים מהסרטים בארצות הברית מבחינות רבות ואף עולים עליהם, וזאת בזכות אנשי מקצוע מעולים וצלמים מבריקים שמוציאים לפועל את התוכן הבלתי נדלה, תוכן שאין כמותו בעולם שנשאב מהפסיפס האנושי הישראלי על כל גווניו, זהויותיו ומורכבותו.
לעומת הקולנוע העלילתי, ניתן לומר שההבדלים בין העשייה של סרטים דוקומנטריים בארץ לעשייה הדוקומנטרית בחו"ל פחות מהותיים מכיוון שהדרישות ההפקתיות יכולות להיות הרבה יותר צנועות ופחות גרנדיוזיות.

צילום נחשב למקצוע גברי, איך יותר נשים יכולות להשתלב כצלמות?
אני מאמין שאין מקצוע שנשים אינן יכולות להשתלב בו ומכיר באופן אישי מספר צלמות מאוד מוכשרות. באופן טבעי נשים יכולות להביא זוויות ראייה ורגישויות המיוחדות להן ואשמח מאוד לראות יותר נשים משתלבות בתעשייה. אישה שמעוניינת להתמקצע בתחום הצילום אינה צריכה לנהוג באופן שונה מגבר באותו תחום. התחום מרתק וכיום ניתן ללמוד אותו באופן פורמלי במגוון מקומות. חשוב לצבור שעות צפייה מרובות בסרטים, לצלם הרבה ככל האפשר - גם בהתנדבות בבחינת 'שלח לחמך', ליצור קשרים עם עובדים בתעשייה ולהתמיד. תכונות כמו חריצות, יחסי אנוש טובים, סבלנות ואסרטיביות מאוד נחוצות במקצוע שלנו, וכמובן, נכונות לעבודה בשעות לא שגרתיות על כל הכרוך בכך. אני מאחל לכל אחת מהן הצלחה.