מארה"ב לישראל וחזרה - זיו ברקוביץ', צלם הסרט "כאן ועכשיו" בראיון

צילום: זיו ברקוביץ על סט הצילומים

הצלם זיו ברקוביץ' זכה בפרס הצילום בפסטיבל חיפה 2017 על הסרט "מוצא אל הים", צילם בשנים האחרונות את "קולות רקע" של יבגני רומן שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון וטרם הופץ, "בוקר טוב ילד" של שרון בר זיו שצולם כמעט כולו בחלל אחד, "נמל בית" שגם צולם באשדוד, "הכל שבור ורוקד", "ישמח חתני", "בורג", "ערבאני", "לא בתל אביב" ופרויקטים רבים בארצות הברית כגון העונה השלישית של "אבסנטיה" והסרט "Simple Wedding" בהפקתה של ריטה ווילסון (אשתו של טום הנקס) שצפוי לצאת בקרוב לבתי הקולנוע.

מה הרקע שלך?
עליתי לארץ עם הוריי בשנת 1990 מברית המועצות, נולדתי וגדלתי בקזחסטן ואחר כך כשהגענו לארץ גדלתי בכפר סבא. למדתי קולנוע בסם שפיגל שם התמקצעתי בצילום, ולשמחתי יצא לי גם להכיר הרבה חברים שהפכו לקולגות וגם ניתנה לי כבר אז ההזדמנות לצלם סרטים קצרים שחלקם אף זכו בפרסים בינלאומיים כולל פרס ראשון בפסטיבל קאן.

איך הגעת לפרויקט?
איתי תמיר מלילה סרטים, המפיק של הסרט, הכיר ביני לבין רומן הבמאי ואלכס התסריטאי השותף והם סיפרו לי על הפרויקט בפגישתנו הראשונה בבית קפה בשכונת פלורנטין. אני אהבתי מאוד את התשוקה שלהם, היה בהם רעב לעשות את הסרט הזה, כשאתה מרגיש שיצירה של מישהו שכתב אותה גם כל כך חשובה לו אתה נשאב מיידית לעולם שלו. אותי עניין להתעסק בזה. עניין אותי לקחת חלק בזה.

בתור אחד הצלמים העמוסים בישראל, נכון שאנחנו אוהבים את כל הילדים שלנו, אבל לאיזה יצירה שלך אתה הכי מחובר? איזו יצירה הכי דיברה אליך?
הלוואי שיכולתי לבחור אבל זה פשוט בלתי אפשרי. כל סרט הוא סיפור אחר, וכך גם העבודה מאחורי הקלעים. כל סרט שעשיתי או סדרה הייתה חוויה יוצאות דופן וייחודית לתקופה שבה זה נעשה. לפעמים התעסקות בנושא מסוים בסרט מקבילה למצב כזה או אחר בחיים האישיים ומאפשרת פתאום לראות דברים בצורה אחרת. למשל כשצילמתי את ״כאן ועכשיו״ חזרתי למחוזות הילדות שלי, אני אמנם דובר רוסית בבית אבל חבריי שגדלו איתי לא, וכך יצא שסלנג רוסי בעיקר הייתי לומד משיח עם האחים שלי. הצילומים פתאום אפשרו לי להתחבר לצד הזה באישיות שלי, שהוא שילוב של הרוסי-והישראלי, וצילמתי משהו שיש לו חיבור מאוד חזק לחוויה שהיתה לי כעולה בילדותי.

מי הם מקורות ההשראה שלך?

מקורות השראה בשבילי מתקיימים בשני עולמות, האחד מתרכז בעולם האמנות: אני מושפע מאוד מציור של אמנים כמו רמברנדט או וורמיר, ואיכון שילה, אני מושפע מספר טוב שיכול להיות קולנועי מאוד כמו ההיסטוריה הסודית של דונה טארט, ומצלמים כמו ג׳ף וול או לארי סולטן. כמובן שמתוך עולם האמנות הדומיננטי מכולם הוא הקולנוע. הוא מרכז ההשפעה שלי וכשאני רואה סרט שמרגש אותי זה לא עוזב אותי ימים. לפעמים כדי לקבל השראה אני חוזר לסרטים שכבר ראיתי ונזכר בעלילה, ברגש ובהשפעה שהייתה לזה עלי. לאחרונה יצא לי לצפות שוב ב"קרמר נגד קרמר" או "12 קופים" ולחוות מחדש את התשוקה לקולנוע שממלאת אותך עם רצון ליצור יצירה גדולה.
העולם השני הוא פשוט התבוננות בקיים. זה יכול להיות בכל מקום, בין אם בבית קפה, שדה תעופה, או אפילו אם אני עומד בתור לאנשהו ברגע משמים לחלוטין, אני תמיד מוצא רגע להסתכל על האור שנופל על האנשים שסביבי, תמיד ישנו חלון איפשהו או ישנה מנורה כלשהי וכמות הצבעים המשחקים והאור שזז סביבנו יוצרים דברים מעוררי השראה.

איזה יוצר ישראלי (לא משנה מאיזה תחום) אתה אוהב במיוחד?
זאת שאלה מורכבת כי אני מתחבר להרבה יוצרים ויוצרות מכל התחומים. מה שכן הייתי רוצה לומר זה שלפעמים חוויה קולנועית יכולה להגיע אלי דווקא מתוך האזנה למוזיקה שבה אני יכול לדמיין סצנה או רגע מאוד אנושי בחיים שאחר כך יכולים להתפרש אחרת בקונטקסט עלילתי על המסך. בחשיבה לאחור אפשר אולי לומר שההאזנה המרובה שלי כנער לברי סחרוף ומינימל קומפקט השפיעו עליי מבחינת יצירה.

אם לא היית צלם, מה היית?
אם לא הייתי צלם אז באופן מוחלט הייתי טייס. תעופה זאת התשוקה הבאה שלי, ואם אפשר היה להרחיב את השאלה אז אם לא טייס הייתי מנסה את מזלי בלהיות שף.

מה ההבדל המהותי בין ישראל לארצות הברית (או חו"ל) במובן המקצועי?
ההבדל המהותי הוא בקנה מידה של כל דבר ודבר בהפקה. בעיקרון מבחינת ציוד אלה אותם פנסים אותן עדשות ואותם מצלמות אבל הדבר היקר ביותר בעשיית סרטים זה זמן. לשמחתי יצא לי לצלם כמה סרטים בארצות הברית וגם סדרה אמריקאית בשם "אבסנטיה" שצולמה בבולגריה אבל בעצם היתה הפקה אמריקאית של אמזון וסוני פיקצ׳רס. הזמן שיש לך לצלם הוא ארוך יותר, כמו כן, כמות האנשים בכל מחלקה גדולה יותר ולכן אתה מצליח לפעמים להגיע להישגים משמעותיים שלא היו מתאפשרים בלחץ של זמן. ולמרות זאת אני חושב שבארץ כמות התוכן והנושאים שממלאים את המסכים שלנו זוכים במורכבות ישראלית של נושאים וזהויות שלא יורדים ולעתים אף עולים בהרבה על התכנים הזרים. דבר נוסף, בעבודתי בארה״ב הרבה פעמים כשהייתי בעמדת ה-DOP  ניתנת לי את האפשרות לעבוד עם כמה מצלמות במקביל ועם אנשים שמפעילים את המצלמות בהנחיית, כך שאני לא צריך לעבוד טכנית אלא יכול לתת את כל כולי להתרכז בתמונה.

מה היא היצירה הראשונה שלך שהתפרסמה?
הסרט שהראשון שצילמתי שקיבל תהודה היה הסרט ״לא בתל אביב״ של נוני גפן, סרט קטן שכיכבו בו רומי אבולעפיה ויערה פלציג. זהו סרט שצולם בשניים עשר יום במצלמת סוני וקלטות Beta. הסרט עצמו היה בשחור לבן וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל לוקרנו בתחרות הראשית.

ממי למדת הכי הרבה?
אני חייב לומר שהיו לי כמה וכמה אנשים שלמדתי מהם לאורך הדרך ועדיין אני מרגיש שאני ממשיך ללמוד המון מכל סט צילומים והאנשים שבו. אך לצורך העניין ישנו צלם שעבדתי בשבילו בסרט של נטלי פורטמן שצולם בארץ ״סיפור על אהבה וחושך״ את הסרט צילם סלוומיר אידז׳ק, הצלם של קישלובסקי שצילם סרטים כמו ״חייה הכפולים של ורוניק״, ״כחול״, ״בלאק הוא דאון״ ו״הארי פוטר״. אני הייתי האופרייטור של מצלמה A, והוא נתן לי כמה טיפים שעזרו לי לגבש דעה ועמדה גם בסט עצמו וגם כגישה לעשייה קולנועית בכלל. השיחות ביננו באותו פרויקט השפיעו עליי ועל הדרך בה אני מעצב פריים ותאורה וגם על האופן בו אני מייצר דיאלוג ביני לבין במאי/ת כשאנחנו ניגשים לפרויקט.

הבת שלי מצלמת תמונות ממש יפות בטלפון, איך היא יכולה להתחיל קריירה כצלמת?
קודם כל אני חושב שזה מדהים אם היא רוצה להיות צלמת כי לפי דעתי יש מחסור בנשים במקצוע. ההמלצה שלי היא פשוטה אם זה מה שהיא רוצה אז צריך קודם כל לעשות. זה יכול כל דבר, לצלם סרטונים קצרים או סרטי סטודנטים, ללמוד בבית ספר לקולנוע ופשוט ליצור, ללמוד ולהרחיב את העולם הפנימי בתחום הזה. לא רק כדי ללמוד איך לצלם אבל גם כדי לפגוש אנשים שבעתיד היא אולי תעבוד איתם ובעיקר לא לעצור, להמשיך כל הזמן לרצות לצלם, לדעת שלטעות זה חלק מהעניין כשמשהו לא מצליח. זהו תחום שמעורבים בו הרבה אנשים ולכן חשוב שיהיה לה את היכולת לדעת לעמוד על שלה ולקדם את הרעיונות תוך כדי דיאלוג כמובן. זהו מקצוע מאוד לא יציב ולא תמיד ברור מה ומתי יהיה הפרויקט הבא אז צריך הרבה סבלנות, הרבה אמונה ובעיקר הרבה אהבה לקולנוע.

לדף ה IMDB של זיו ברקוביץ'