חגית גינזבורג - להיחשף ולהישאר בחיים

צילום: חגית גינזבורג

אני מכירה את חגית לא מעט זמן, אבל רק לאחרונה יצא לי ללכת לערב הסטנד אפ הנשי "נשי ותהני" שהיא ייסדה לפני שנה בדיוק. חגגתי שם את יום ההולדת ה(עדיף שלא אגיד אבל זה כמו התשובה לשאלת החיים היקום וכל השאר) שלי ואני וחברי נהנינו ביותר. 

כמי שעוקבת אחרי הקריירה העיתונאית של חגית, וצופה מהצד בקנאה בגדילת קהל המעריצים שלה, החלטתי להזמין אותה להרצות בכנס תעשיה ללא גבולות על העוצמה שבחשיפה ועל המעבר שלה מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה.

מה את עושה בימים אלה?
אני בת 34 (רחמנא ליצלן) רווקה פלוס כלב, גרה בגבעתיים. ביומיום אני עורכת המשנה של מגזין "מנטה" וכותבת קצת למגזינים נוספים בידיעות, בשאר הזמן אני משתדלת להיות סטנדאפיסטית. לפני כמעט שנה הקמתי את הרכב הסטנדאפיסטיות "נשי ותהני" שמורכב ממני ומארבע סטנדאפיסטיות נוספות. אנחנו מופיעות פעם בחודש במועדון הסטנדאפ פקטורי בת"א ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. חוצמזה, אני משתתפת בערבי סטנדאפ נוספים שאליהם מזמינים אותי אנשים לגמרי על דעת עצמם, לאחר שהתחננתי/סחרתי בטובות הנאה מיניות.

איך הגעת לעולם הכתיבה?
בכיתה ח' הייתה לי מורה ללשון שזיהתה את הכישרון שלי, עד אז הייתי עסוקה בפיתוח כישורים אחרים, כמו ציור ואכילת במבה למרחקים. כשהיא העירה לי שאני כותבת מצוין, נזכרתי ב"מעריב לנוער" שעליו הייתי מנויה משחר הימים פחות או יותר, והחלטתי שזה מה שאני רוצה. שלחתי להם שתי כתבות לדוגמה שבדיתי מדמיוני הפרוע והתקבלתי להיות כתבת נוער. כתבתי למעריב לנוער מגיל 14 עד 18 ואחרי הצבא התחלתי גם לערוך. מאז המקצוע הזה רודף אותי. כמו הרפס, אי אפשר להיפטר ממנו.

איך קיבלת את ההחלטה להתחיל להופיע על במה ולמה?
ב-2015 נסעתי לטיול בניו יורק ואחריו הרגשתי שאני חוזרת לתוך ריקנות תהומית ושאין שום דבר בחיים שלי שמרגש אותי. עבדתי אז כפרילנסרית במשך חמש שנים, בכל מיני עבודות כתיבה – היציבה שבהן הייתה כתיבה למעריב סופהשבוע, שהיה הבית שלי במשך שלוש שנים – והרגשתי תלושה ותקועה, בלי מקום לקום אליו בבוקר ובלי מטרה ממשית בחיים. הרבה שנים חלמתי לעשות סטנדאפ וידעתי שאני מצחיקה, אבל לא העזתי, בעיקר כי נורא חששתי ממה יגידו. עד אז, היה מספיק לי טוקבק ארסי אחד כדי לטלטל את עולמי. הפופולאריות היחסית של הסטטוסים שלי בפייסבוק והציוצים בטוויטר נתנה לי את האומץ לנסות להגיד אותם בלייב, מול קהל. נרשמתי לערב בשם "תעשה לי לייב" שיזם עידן ניידיץ' ושם עשיתי סטנדאפ לראשונה. התמכרתי לתחושה והמשכתי להתגלגל עם זה. זה התפתח די מהר למשהו קבוע, באופן שמפתיע אותי גם היום.

איך את מרגישה שהחשיפה האישית תורמת לקריירה שלך?
האמת היא שאני לא חושבת על זה במובנים של קריירה, אלא במובנים של צמיחה אישית. חשיפה תמיד הייתה חלק ממני – בכיתה ג' עמדתי מול כל הכיתה עם עותק של "על בנים ועל בנות" והסברתי להם איך באים ילדים לעולם, לתדהמתה של המורה (ככה גם השגתי את החבר הראשון שלי, wink). אף פעם לא היה לי את המסנן הזה, שיש לרוב בני האדם – להציב ביני לבין העולם איזה פילטר. אני פשוט כזו – לפעמים תוקף אותי איזה דחף מסתורי לכתוב משהו בפייסבוק וללחוץ על POST. ברוב הזמן אני לא מרגישה שזה מאוד חשוף או אישי, אני בעיקר מנסה להצחיק או לרגש, אבל אז אני שומעת תגובות כמו "איזו אמיצה את" ואני מבינה שבעיניי אחרים זה נתפס כחשיפה ואפילו קיצונית. אבל אני לא מפחדת מזה - רוב האנשים עושים פוטושופ לחיים שלהם ודואגים להציג חזות מושלמת ברשת – תמונות שלהם מחוף הים או ממסיבות או אחה"צ פוטוגני בפארק עם הילד המושלם שלהם, שדקה אחר כך מקיא עליהם את הארטיק שאכל. זה בולשיט מוחלט ואני לא מאמינה בזה.

הדבר היחיד שזה עושה, זה לגרום לעוקבים שלהם להרגיש רע לגבי עצמם. אין שום דבר רע בלהראות את הכיעור שלך לעולם ולדבר על הכאב שלך, על הבדידות או על כל רגש אנושי אחר. אני כותבת ברשת כשמשהו מגרד לי מתחת לעור - איזה צורך להרגיש נאהבת לשנייה או מצחיקה או פשוט לקבל הכרה. זה הפך אותי לאמיצה גם בכל מה שנוגע לקריירה שלי, כמובן. לא מזמן פרסמתי כתבה במגזין גו סטייל שבה הופיעו תמונות שלי בביקיני. אני מאמינה באמת כפי שהיא וגם כשיש נשמות טובות שמצקצקות מאחורי גבי – מספיקה לי הודעה מאיזו ילדונת בת 19 שסובלת מהפרעות אכילה וכותבת לי שגרמתי לה להרגיש פחות לבד, או רווקה בגילי שכותבת לי פשוט "תודה". זה לימד אותי גם להתעלם ממה שאחרים חושבים – לפעמים זה מחלחל לי לתודעה, שההיא אמרה ככה או שההוא חושב ככה, ואז אני מסלקת את המחשבות האלה בידיעה שהם לא קובעים בשבילי כלום. לאחרונה קלטתי שאם אני מרגישה חסרת ביטחון מכל מיני סיבות (אחת כזו צצה פעם ברבע שעה) ואני מעלה סטטוס שמקבל הרבה לייקים, אני אשכרה מרגישה טוב יותר. זה פתטי ומגניב בו זמנית.

האם הפרסונה הציבורית שאת מתחזקת היא באמת את?
אני לא מרגישה שיש לי "פרסונה ציבורית", מי אני בכלל? יש אנשים עם עשרות אלפי עוקבים ברשת ואני בוטנים לעומתם. אבל אני מניחה שכן יש איזו פרסונת רשת - עד כמה היא אני? היא חלק מסוים ממני, היא לא המכלול. הרבה אנשים קוראים את הסטטוסים שלי ומאבחנים אותי כרווקה ממורמרת ואז פוגשים אותי ומופתעים לגלות שאני דווקא אישה די ידידותית לסביבה – פעם זה היה מאוד מרגיז אותי, אבל היום אני מבינה שככה נוח לאנשים, לדחוס אותך לאיזו תבנית ולהקטין אותך לממדים הצרים שלהם. המלה "ממורמרת" עושה לי ויבראציות של עצבים בגוף, ואני נזהרת לא להשתמש בה בעצמי. בחיים האמיתיים אני לא באמת כזו ממורמרת וגם לא כל כך מוטרדת מהעובדה שאני עדיין רווקה, אלא די נהנית מהחיים שלי. 90 אחוז מבני האדם הם סוג של שלדון קופר רק בלי החלק של הגאונות - לא מבינים סרקזם ולא מצליחים לראות את התמונה הגדולה, והפנמתי מזמן שאין טעם להילחם בזה ולנסות להוכיח שאני לא מה שהם חושבים שאני. אני אומרת בסטנדאפ שאנשים בטוחים שכל מה שאני עושה כל היום זה לחפש בעל וזה ממש לא נכון, לפעמים אני גם מחפשת חנייה.

איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?
אשמע כמו קלישאה איומה עכשיו, אבל אני ממש מקווה לכתוב עד אז סדרה משלי (זה כבר נמצא בתהליכים), אולי גם ספר ומקווה לעלות עד עם מופע לבד. מאמינה שיהיה לי ילד אחד לפחות, עם זוגיות או בלי. הכי חשוב שאשאר רזה (למתקשים: זה היה סרקזם). 

א/נשים שנותנים לך השראה?
וואו, יש המון. אני ממש טובה בלמצוא כל מיני איידולים. איימי שומר, כמובן. אנחנו BFF’s, היא פשוט לא יודעת את זה עדיין. ובכלל נשים מצחיקות – טינה פיי, איימי פולהר, מינדי קלינג, אבי ג'ייקובסון ואילנה גלזר שיצרו את "ברוד סיטי". אני מתה על לנה דונהאם, היוצרת של "גירלז" – גאונה בכל קנה מידה; אני סוגדת לשונדה ריימס, האישה שיצרה את "האנטומיה של גריי" ועוד כ-3898 סדרות שמשודרות במקביל; יש יוצרת בריטית בשם ריי ארל שיצרה את "יומן השומן", אחת הסדרות הכי קסומות שראיתי. ומוכרחים גם גבר אחד ברשימה אז לואי סי קיי, כי איך אפשר שלא? הרשימה עוד ארוכה.

עם איזה כלי יצאו מההרצאה שלך בכנס?
אני מקווה שההרצאה שלי תגרום לאנשים לחשוש קצת פחות מלדבר אמת ברשת, מה שיוביל אותם לגלות את החסד העצום שיש בזה. 

חגית תדבר בכנס תעשיה ללא גבולות 3 שמתקיים ב 29.6