עננה שחורה

צילום: יוסי חטב

להגיד שזה היה צפוי, יהיה כל-כך צפוי. ובכל זאת, ארגוני נשים שונים נעמדו בתחילת השבוע הנוכחי על רגליהם/ן האחוריות ודרשו מהרשות השניה לאזן את מצבת המרואיינים הגברית, לטענתם, בערוצי הברודקאסט הלומי הקרב. עמוד ענן – OUT, מעתה אמרו 'עמוד עננה'.

ה'אכלו לי-שתו לי' התורן, בעיצומה של הלחימה בעזה, זכתה לכינוי 'תופעה פסולה' ולהלן ההאשמות והנימוקים: "התנהלות הרשות השניה, המאפשרת לזכייניות... להדיר נשים ולהשתיקן מהשיח הציבורי והציבורי סביב מבצע 'עמוד ענן', תוך פגיעה בוטה בזכותן לשוויון ולחופש ביטוי – הינה מנוגדת לכל דין... ויש בה כדי להעביר מסר פוגעני כלפי נשים... מלחמה ושלום הם עניין אנושי כללי בעל השלכות על כלל האוכלוסיה ולא עניין גברי או נשי".

המלינות מציעות אף נושאים ל'טיפול' כדי למלא זמן מסך, כמו בריאות, משפחה, ביטחון אישי ותעסוקתי ואחרים, בהקשר המלחמתי כמובן. "נשים משלמות מחיר כבד על מלחמה זו... ומאבדות את מקום עבודתן בשל אחריותן להישאר בבית עם ילדיהן... הרצף התעסוקתי שלהן נקטע עד כדי עוני מחריף בעקבות מלחמה".

מעבר לשימוש בטרמינולוגיה קיצונית-יח"צנית כדי לתאר מצב אבסולוטי שאין בו שום אחיזה במציאות ("עוני מחריף"?), העובדות אפעס לא בהכרח נכונות. די היה בזפזופ אקראי בימים האחרונים כדי לגלות את שרת התרבות לימור לבנת מתזזת בין ירושלים (ערוץ 1) לנווה-אילן (חדשות 2); להעביר לערוץ 10 ביום שני לפני הצהריים ולהחכים מאקדמאית בכירה בדרגת פרופסור מנתחת נגזרות של הלחימה מול ניב גלבוע; לראות את קרן מרציאנו (שלא הצליחה להשתלט על זכרי האלפא רוני דניאל ואחמד טיבי ביום ראשון השבוע), יונית לוי, גאולה אבן ותמר איש-שלום מנווטות בגבורה את מרתון השידורים המתיש ואת כתבות השטח שלא רואות מיטה כבר שבוע.

אז נכון שביטחוניסטים ומומחים למזרח התיכון יש יותר גברים מנשים. בדיוק כפי שטייסים ולוחמי חי"ר הם נשאי טסטוסטרון יותר מאשר אסטרוגן באופן מובהק. ונניח, רק נניח ששיעורם היה משתווה זה למגדר זה, האם בראש מעייניו של עורך טרוט עיניים ואחוז דד-ליין עומדת סוגיית הקיפוח הנשי כאילו מדובר בקו חרדי לבני-ברק? בואו נעצור הכל ונבטל את המרואיין שקבענו למהדורה, שיילך לערוץ המתחרה. למה? ככה. כי יש לו מה שלא צריך להיות לו בין הרגליים. נו באמת.

אנחנו חברה "גברית", שוביניסטית ומקדשת כוח? יכול להיות, אבל לפשפש בפנאטיות פמיניסטית בציציותיו (או בציצים) של כל מרואיין – זה לא המקום, לא הזמן ולא הדרך. אתן הרי לא רוצות שלא ייקחו אתכן ברצינות. ישנם תחומי עניין וסיקור שהולמים ומעניינים יותר גברים, ויש להיפך. הרי לא הייתן מעיזות להעלות בדעתכן לקרוא תגר על הדרת גברים בתוכנית הבוקר המלומדת של דנה רון, למשל.

גבר פחדן

ועוד הערה בעניין דומה. הבוקר (ד') במדור הדעות של הארץ שלפה רוית הכט ציפורני מניקור כלפי הגברים הישראלים. ליתר דיוק, כלפי פאסון הגבורה שהם משדרים כל אימת שנשמעת אזעקה. וכך כתבה הכט, בתמצות: "ואיפה הגברים? הגברים עומדים בחדר המדרגות, מקסימום במעלה גרם המדרגות למקלט. כמו בחתונה מסורתית, נחצה הקהל לשניים - הנשים בבטן המקלט, הגברים על המדרגות, רגל אחת במרחב המוגן ורגל אחת בחוץ, בשטח ההפקר, במקום שבו גברים כמוהם אמורים להיות. אה, ויש את אלו שמשחקים אותה בגדול ויוצאים לרחוב כדי לתעד את כל העסק באייפון. להם צופרי האזעקה לא מזיזים כלל. הם מעל הפחד המביש הזה, הטמא, הנשי... כל אלו הם קורבנות של חברה פטריארכלית קשוחה, המקדשת את הגבורה, ודוחה בגועל את "החולשה" ".

כאן, לשם שינוי, הביקורת במקומה ואפילו גרמה לי לרפלקס חיוך. צודקת, אין מה לומר. כמי שבז לסגנון המאצ'ו המאופק והסתרת החולשות האובססיבית, לא נותר לי אלא להציע לכן להיות שלמות עם מי שאתן, עמוק במקלט או מול מסכי הטלוויזיה, כי ההשוואה המעייפת והבלתי-פוסקת הזאת לגברים מוציאה אתכן נשים קטנות. ואתן לא.