מוכרים סודות עם העורך דב שטויר

צילום: יח"צ

הפעם אני מארחת בתעשיה את דב שטויר - העורך הוותיק, המוערך והמדוייק. אני זכיתי לעבוד איתו בהפקת חו"ל קטנה ואף למדתי אצלו באוניברסיטת תל אביב בקורס המרתק על תיאוריות בעריכת סרטים.

דב, תספר לנו על עצמך בכמה מילים....:

אני עושה סרטים מגיל 14, לאחר שבגיל 11 בביקור בארה"ב  גררו אותי הורי נגד רצוני (אני העדפתי לחזור לעוד יום בדיסנילנד)  לביקור ב"יוניברסל סטודיוס". מהביקור יצאתי נפעם והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. התחלתי לעשות סרטים בסופר 8 יחד עם חברים וגם במסגרת החוג לקולנוע לנוער שארגן המכון הישראלי לקולנוע בשיתוף עם סינמטק חיפה (שנוהל אז ע"י יוסי אורן).

עד גיל 16 סברתי שברצוני להיות במאי, אבל עם הזמן גיליתי שאני נהנה הרבה יותר מישיבה מול החומרים המצולמים מאשר מהתרוצצות על הסט. לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב הגעתי כבר מתוך ידיעה שאני רוצה להתמחות בעריכה.

על רגל אחת, עריכה היא למעשה מיון, סידור וליטוש החומרים המצולמים והבאתם לידי מצב של סרט מוגמר.
המיון כולל מעבר על חומרי הגלם וברירת מה שייכנס מול מה שיישאר בחוץ.
הסידור כולל את יצירת המבנה הדרמטי של הסרט.
הליטוש הוא יצירת הקצב והזרימה בסרט.

הדבר נכון הן לגבי קולנוע עלילתי והן לגבי קולנוע תעודי, אך כמובן הגישות שונות כאשר עובדים על פרויקט מתוסרט לעומת פרויקט ללא תסריט.

כל סרט הוא עולם בפני עצמו מבחינת הנעשה בעריכה, ומי שלא נכח בחדר העריכה לא יידע לעולם מה באמת קרה בסרט. סרט אחד יכול להראות ערוך בפשטות בעוד שלמעשה ירקו דם בחדר העריכה, וסרט אחר יכול להראות ערוך בוירטואוזיות, בעוד שלמעשה  התסריט היה מדויק, המשחק היה מצוין, הבימוי קלח, ולעורך לא נשאר אלא לחבר את הסרט בצורה "מגניבה".
כמובן שברוב המקרים המצב הוא היכן שהוא באמצע בין שני הקצוות האלה.

בין סרטי הקולנוע שערכתי – "שנת אפס" (שהייתי שותף גם להפקתו ולכתיבתו), "בסמה מוצ'ו" (שהייתי שותף להפקתו), ו"לנגד עיניים מערביות" – שלושתם של יוסף פיצ'חדזה;  "עיניים פקוחות" של חיים טבקמן; "קלרה הקדושה" ו" Made in Israel" של ארי פולמן; "אהבה אסורה" של יוסי זומר.
בין סדרות הטלוויזיה שערכתי – "שבתות וחגים", "פרשת השבוע", "תיבת נוח", ו"אדמה" של רני בלייר; "פלורנטין" של איתן פוקס ואורי סיון.

ובין הסרטים התעודיים שערכתי – "שאנן שיא" של ארי פולמן ואורי סיון, "נוזל החיים" של פיני שץ, "ירוק צהוב אדום" של דוד גברו.

פרויקט מענין אחר שעשיתי היה "Home" של האמן אורי קצנשטיין, העבודה שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה ב2001. אלה היו 11 סרטים שונים שנערכו מתוך אותם ראשס, והוקרנו בו זמנית על 11 מסכים (שהיו ממוקמים ב3 מפלסים ועל קירות שונים בבנין), כשהמסכים מְתַקשרים זה עם זה מבחינת תכנים וקצב. זה היה אתגר של עריכה בתלת מימד.

במהלך השנים זכיתי ב3 פרסי אופיר על סרטי הקולנוע, פעמיים על סדרות הטלויזיה, ופעם אחת בפרס וולג'ין (כשותף בהפקת הסרט הזוכה "בסמה מוצ'ו").
בנוסף אני גם מלמד קורס בתאוריה של העריכה בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א.

אם לא היית עורך מה היית בוחר להיות ולמה?
שאיפתי הגדולה מאז ומתמיד היתה להיות באסיסט, אבל אם נהיה יותר רציונלים - אם לא הייתי עוסק בקולנוע כנראה כמו ג'ורג' קוסטנזה הייתי שואף להיות ארכיטקט.

מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום?
פעם ראשונה בה הרווחתי כסף כעורך היתה בעריכת כתבות לתוכנית של רפי רשף (אותן ביים אורי סיוון) בראשית ימי ערוץ 2.
הסרט הראשון שערכתי היה "קלרה הקדושה".

ואיך השגת אותה?
למדתי שנה מתחת לארי פולמן בתיכון ובאוניברסיטה, וכסטודנטים שתפנו פעולה. את סרט הגמר ארי ביים בשותפות עם אורי סיוון וכך פגשתי גם אותו.
באיזה עבודה שלך אתה הכי גאה?
כמעט בכל עבודה אני יכול למצוא אלמנט שאני גאה בו; אבל אם אצטרך לבחור אחת - כנראה "שנת אפס", שבה הייתי גם שותף לכתיבה.

באיזה עבודה שלך אתה מתבייש?
אינני מתבייש באף אחת מעבודותי.

נגיד שעריכה זה כור גרעיני בדרום הארץ, ונגיד שאתה וענונו, ונגיד ששילמנו לך מיליארד דולר - תמכור לנו 3 סודות בדרך להצלחה:
- היה נאמן לעצמך אך גם קשוב לאחרים.

- בכל פרויקט נסה לחדש ונסה ללמוד ממנו משהו חדש.

- היה יסודי וסבלני. עבודת הפוסט כוללת הרבה מאד עבודה שחורה של טכניקה, בירוקרטיה, פוליטיקה וסתם זוטות לא הרואיות, אך הם חיוניים לפרויקט לא פחות מה"אמנות".

מהם מקורות ההשפעה עליך?
אני מאד מחבב את המשפט של ויטוריו סטוררו (צלם של ברטולוצ'י, קופולה, ביטי) – "מאחורי כל העמדת מצלמה שלי עומדות 500 שנה של אמנות" (מאז ימי הרנסנס). אמנם רחובות חיפה אינם נראים כרחובות רומא, בה סטוררו נולד, אך עדיין אני מאמין שכל אדם עושה את עבודתו בהתבסס על מה שספג בנעוריו. וככל שאני מתבגר אני רואה שאכן למוזיקה ששמעתי ולסרטים שראיתי בנעורי יש השפעה חזקה על עבודתי.

ממי למדת הכי הרבה?
עבודתה של גדולת העורכות האמריקאיות דידי אלן (שנפטרה השנה בגיל 88 ועדיין ערכה), בעיקר ב"בוני וקלייד" וב"אדי פאלסון", השפיעה עלי הן אידאולוגית והן סגנונית. בכלל כל הקולנוע האמריקאי של סוף שנות ה60 ותחילת שנות ה70 – בעיקר סרטיו של סם פקינפה.
באירופה אפשר לציין את סרטיו המוקדמים של גודאר משנות ה60 וסרטיו של וונדרס משנות ה70,
ואת העורך טרי ריילינגס ("בלייד ראנר", "גולדן איי"), שמפגש איתו כשהייתי סטודנט לימד אותי רבות וגם השפיע עלי סגנונית.
כל זה במובן האידיאולוגי. אך בחיי היום יום אפשר לומד שאני לומד בעיקר מעוזרי העריכה שלי, שמביאים מבט ביקורתי ורענן על העבודה הן מבחינה תוכנית והן מבחינה טכנית.

איזה עצה אתה מצטער שלא יעצו לך בתחילת הדרך?
אני לא מרגיש מחסור בעצות שלא קיבלתי... ועם הזמן אני גם לומד להקשיב להן יותר.

מה היא העצה הטובה ביותר שקיבלת?
מאבי – אל תעבוד בעבודה שאינך אוהב.

עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?
אני מעדיף לבחור פרויקטים לפי הענין בהם ולא לפי השם שעומד מאחוריהם. עדיף פרויקט מענין עם במאי אנונימי מאשר פרויקט משעמם עם במאי בעל שם. אבל אני מודה שלרוב יש קשר בין יכולותיו של הבמאי לבין מידת הענין בפרויקט.

אם היית יכול לעבד ספר או יצירה אומנותית אחרת, במה היית בוחר ולמה?
מקובלת עלי אמרתו של היצ'קוק, שאין טעם לקחת ספר טוב ולעשות ממנו סרט, ברוב המקרים התוצאה תהיה פחות טובה מהמקור. כמובן שאפשר לבחור בספר גרוע ואז אפשר רק לשפר.
רוב הסרטים האהובים עלי מבוססים על תסריט מקורי ואינם עיבוד של יצירה ספרותית / אמנותית אחרת. אבל בעולם לא מציאותי שבו הייתי מועסק ע"י ג'יימס קמרון עם קארט בלאנק לפרויקט שיתאים לשנינו, הייתי מצלם מחדש את סיפורו של גיבור ילדותי קפטן נמו - "20 אלף מיל מתחת לפני הים" של ז'ול וורן.

מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי / מוצלח בארץ?
פחות שמרנות ויותר חינוך. כדי שכל מקצוע – לא רק קולנוע או עריכה – יתפתח, צריך אנשים חדשניים. לחדשנות נדרש שילוב של חזון ותעוזה, שבאים מתוך האדם, ושל חינוך, שמוסיף כלים על אלה שהאדם מביא מהבית. ב"חינוך" כוונתי למשל ליוזמה החדשה והמבורכת של איגוד העורכים לקיים ימי עיון, או לקורס על התאוריה של העריכה שהוסיפו לתלמידי שנה ב' באוניברסיטה.
את החדשנות אפשר לראות בחלק מהסרטים המצליחים של השנים האחרונות – הבחירה באנימציה לסרט דוקומנטרי ("ואלס עם באשיר"), הבחירה לא לצאת מתוך חלל הטנק ("לבנון"), הבחירה לא ללכת על הייצוג המתבקש של יידישקייט במאה שערים ("עיניים פקוחות").

אם היית יכול להחזיר את הזמן לאחור, מה היית עושה אחרת?
קונה נדל"ן בת"א.