ההתפטרות השקטה החלה למעשה באולימפיאדת טוקיו 2020. מנחשים איך?

צילום: מידג'רני

המאמר באדיבות הטרנדולוגית הילה הררי, מייסדת tectonic shift

התרגלנו. התרגלנו לתרבות מירוץ העכברים (the hustle culture) וזה בדיוק מה שראינו מסביבנו. לאן שלא הבטנו – כולם חיו בתנאים האלה, והדוגמה המושלמת לכך, שהיא אולי גם השיא, היתה "ווי וורק", וכנראה בגלל זה, דווקא הסיפור של אדם נוימן והחברה שהקים עובדו למסכים: בסרט דוקו WeWork: or the making and breaking of a 47$ billion Unicorn רואים את נוימן בטריילר אומר work hard, play hard – שהיתה סיסמא שגרתית בקרב לא מעט מקומות עבודה ועובדיהם, במיוחד כאלה שהתאפיינו בשעות עבודה 24/7, ובהמשך הטריילר הוא אומר This is who I am, This is what I do, I will not stop.  שממחיש את ההזדהות הטוטאלית עם העבודה שלו, והוא לא היחיד. הסממן המובהק לכך הוא שכשמבקשים מאיתנו להציג את עצמינו, הדבר הראשון (ולפעמים היחידי) שנאמר יהיה מה התפקיד שלנו ואיפה אנחנו עובדים.
ווי וורק והמייסד שלה סיפקו כל כך הרבה כותרות, שהסרט התיעודי הנ"ל אינו ההפקה היחידה על בסיס הסיפור שלה, והשנה אפל שידרה את סדרת הטלוויזיה "התרסקנו" או באנגלית – wecrashed . בטריילר רואים את ההערצה של עובדי וויוורק לאדם נוימן ולמקום עבודתם (אני משאירה בצד את הדיון האם וויוורק היא כת, שהאספקטים שלה נידונו בכמה וכמה מקומות, כולל בסרט).

השם "התרסקנו" (ורוב ההתעסקות ב-וויוורק) מתייחס להתרסקות שווי החברה, אך מה לגבי ההון האנושי שלה (בכוונה אני משתמשת במונח הזה ולא במונח היותר רווח היום - כח אדם)? בסדרה רואים את עובדי החברה המרוסקים כתוצאה מתרבות העבודה המוגזמת שהיתה נהוגה בוויוורק.  עובדי וויוורק, בניגוד למייסד החברה, ניצבו רחוק מאור הזרקורים.

לעומתם – יש מי ש"ההתרסקות" שלה נצפתה בזמן אמת:  ביולי שעבר, סימון ביילס פרשה מהאולימפיאדה אחרי שרבים צפו שתוביל את נבחרת ארה"ב ותקטוף את מדליית הזהב. בהתחלה נשמעו קריאות כנגדה שהיא הקוויטרית הכי גדולה שיש שהרימה דגל כניעה לבן, ומהר מאוד הקולות האלו התחלפו בכאלו שאמרו שהיא זאת שהפכה את הנטישה לא רק למקובלת, אלא אפילו לגיבורת היום.

לינדזי קראוז מספרת בטור דעה של הניו יורק טיימס (בוידאו) את הדברים הבאים: "בתרבות שלנו, התמדה נחשבת מעלה, למדנו שגם אם אנחנו אוכלים חצץ, אנחנו צריכים להמשיך ובסוף זה ישתלם. אבל האם יכול להיות שמתישהו צריך להפסיק? שלפעמים, הצעד הנכון הוא פשוט להפסיק? יכול להיות שלפעמים להפסיק זו לא פחדנות בכלל אלא דבר חכם לעשות? יכול להיות שיש מצבים שהצעד האמיץ ביותר הוא להפסיק?

סימון ביילס נתנה את יריית הפתיחה לתהליך קליברציה שעובר על שוק העבודה.

ההחלטה של ביילס לפרוש היתה, לדבריה, בכדי לדאוג לעצמה לטווח הארוך. ולמעשה, ההשקעה שלה בעצמה רק מגדילה את הכוח שלה.

יש להבדיל בין להפסיק לבין להכנע. ולפעמים, ההפסקה הזאת היא הכיול מחדש הדרוש כדי להבין על איזה סולם אנו רוצים לטפס. או לנוח... ואז לחזור למה שעשינו קודם, רק יותר טוב."

כנראה תתפלאו לשמוע מי ממהניגי העולם הנערצים עשה בדיוק את זה – הפסקה שכיילה אותו מחדש, ושלאחריה הוא חזר הרבה יותר טוב: זהו לא אחר מאשר האחד והיחיד - ווינסטון צ'רצ'יל!

אי שם בין שתי מלחמות העולם, שנת 1931 סימנה את השפל הקרייריסטי בחייו, והשנים שבין 1931 עד פרוץ מלחמת העולם השניה מכונות "שנות המדבר של צ'רצ'יל", את מרביתן הוא בילה מתחת לרדאר באחוזתו, שקוע בכתיבה ובציור – עיסוק שמצא בו שלווה, אפילו שלא הצטיין בו כשם שהצטיין בכתיבה.

בישראל, העובדים החיוניים האמיתיים – למשל הרופאים המתמחים, מצטרפים עכשיו לטרנד. הילה קורח פירסמה פוסט בסוף אוגוסט בפרופיל שלה בפייסבוק שכותרתו "חישוב מסלול מחדש: אמל"ק לחסרי הסבלנות: אני עושה הפסקה מרפואה".

מאחר ואין לי הכרות אישית איתה, אני שמה בצד לרגע את הדיון שהתפתח סביב האם היא רכבה על גל כדי לעשות מה שבאמת רצתה לעשות מזמן ולהתמקד בקריירה הטלוויזיונית שלה. אביא רק את עיקרי הדברים שכתבה, כי הם מתארים בעיני בצורה מיטבית הרבה מהלכי הרוח המשתנים של עולם העבודה:
"בתחילת החודש הודעתי שאני עוזבת את ההתמחות. מכה קשה למי שלא יודעת מה זה להגיד ״לא״ בחיים שלה ומעדיפה לירוק דם, מילולית, מאשר לוותר או לא להשלים משימה.

"לא אאריך מדי בפרטים אבל לפני כמה חודשים הבנתי שיום לפני התורנות אני הופכת לבן אדם שאני לא רוצה להיות. אני לא מצליחה לחייך, חסרת סבלנות כלפי הסביבה, חסרת סלחנות כלפי עצמי, מסתובבת עם גוש בגרון במקרה הטוב או בוכה הרבה במקרה הרע.
...
"התפיסה של פרישה ככישלון והעמדת סטנדרטים בלתי הגיוניים שלי כלפי עצמי, השהו את ההחלטה. התחלתי טיפול פסיכולוגי, ניסיתי מיינדפולנס, התנחמתי בפחמימות, דיברתי עם מתמחים אחרים על שיטות התמודדות. גיליתי שאחוז בלתי סביר מהם זקוק או נמצא בטיפול או בטיפול זוגי, בודד ומדוכא. השאר מדחיקים. או עוזבים. המון עוזבים.
"זה לא מגיע לנו, זה לא מגיע לכם. קוראים לנו מפונקים, בכיינים, משאירים אותנו מחוץ לשולחן המשא ומתן ומורחים אותנו בלי סוף עם תכניות לתנאי שירות אנושיים שלא יוצאות לפועל.
אלה האנשים שמטפלים בכם, בהורים שלכם, בילדים שלכם.
הם גמורים.
אני נגמרתי."

זה כבר נהיה רגשני פלוס אבל אני חייבת להגיד עוד דבר אחד: לאורך הדרך פגשתי הרבה אנשים שרק הסבירו לי למה אי אפשר לשנות, למה אני לא יכולה להצליח. לצידם פגשתי רבים יותר שדחפו והאמינו בי ברמה האישית, וברמה הלאומית- לא מתייאשים וחותרים לשינוי. שאיפת חיי כרגע היא להיות מהסוג השני. תהיו גם אתם. הם הפכו את התקופה הזו לנסבלת ונתנו לי גם את האומץ להפסיק כשהיה צריך. אתם יודעים מי אתם ואני אוהבת אתכם ומודה לכם יותר ממה שמילים יכולות לבטא!"

לפני שבועיים, כשהביטוי "ההתפטרות השקטה" החל להיות ויראלי, פרסמתי בכמה קבוצות פייסבוק מאמר שלי מלפני מספר חודשים על החילוף בהלכי הרוח בין עובדי הצווארון הלבן לכחול. הנושא הזה טעון ומוציא מאנשים הרבה אמוציות. המאמר זכה למאות לייקים ותגובות במצטבר, וישבתי לקרוא את כולן. החלטתי להביא כאן כמה מתוכן, שביטאו את התחושות בצורה המיטבית לדעתי:

"לצערי לא כל הארגונים חושבים ככה. זה ממש לא מעניין אותם. הם רוצים שתעבדו כמה שיותר שעות."
"וואו, הרבה זמן התחושה הזאת מכננת בי ואפילו יוצרת בי אי נוחות וצער שאני כבר לא כתמול שלשום, השאפתנות המטורפת אט אט מתחלפת בהבנה מה חשוב באמת.... בקורונה ההחלטה רק הסיטה את הוילון אך התמונה הזאת על הקיר כבר לא מעט זמן, ושוב חיפושי עבודה אחר העבודה המושלמת, אבל לא המושלמת של שנת 2019 אלא מושלמת מתחשבת, היברידית, גמישה, לא תובענית, בוחנת איכות עבודה ולא כמות....של 2022
מוזר שהמעסיקים לא השכילו עדיין, אבל כנראה שרובנו כבר שם אך עדיין עסוקים בבושה, איך יכול להיות שירדה רמת השאפתנות?, או הנטיה לרצות את הסביבה או פחד מתמיד מפרנסה...  גם אני עוד מנסה להבין את התחושות הללו, מקווה שנצליח למצוא איזון ולא לוותר על הcenter שלנו כי הוא הכי חשוב"

"עד מתי נקדש את השעות הנוספות? עובד טוב ויעיל הוא לא בהכרח עובד שעובד שעות עבודה ארוכות. המודל הזה מעודד אבטלה סמויה... לא פעם בארגונים ראיתי אנשים שמסתובבים חצי מהיום קפה, פטפוטים וסיגריות ואחכ נשארים לעבוד עד מאוחר, המנהלים רואים את אותם עובדים וחושבים שאלה עובדים טובים ומחוייבים, כשבפועל סתם בזבזו יום עבודה בחוסר מעש. עובד טוב הוא עובד שיודע לנהל את הזמן שלו נכון, לתקתק עבודה בזמן שעות העבודה ולאחר מכן להתנתק למען עצמו ולמען המשפחה שלו. כן, בלת"מים יקרו ויצטרכו לפעמים מענה. אסור שזה יהיה סטנדרט, אסור לנו לקדש את העבודה על חשבון הזמן האישי שלנו."

"אותו ארגון צריך לבחון מה הוא עושה לא בסדר שגורם לעובדים להתנהג בצורה כזאת, שום דבר לא קורה ללא סיבה. המעסיקים לאחרונה חושבים שהעובדים הם עבדים. ומאז הקורונה שהבינו שעובדים יכולים לעבוד חולים מהבית לא נותנים להם זמן מנוחה והחלמה גם במחלה. לא מכבדים שעות מנוחה מחוץ לשעות העבודה. מודדים כמות שעות ולא איכות. שוחקים עובדים ולא משלמים מספיק עבור כל הדרישות הנלוות, לא פלא שאין מוטיבציה."

"זה ככ מוזר בעיני השם של התופעה הזו, ההתפטרות השקטה, כשהעובדים פשוט עושים מה שמצופה, ולא מעבר. כמעט כל שכיר או שכירה חוו את התחושה שבה הם עשו שעות נוספות מטורפות על איזה פרוייקט ולא קיבלו תגמול כספי או הערכה מעבר למילה טובה פה ושם. שהם הפסידו או צמצמו צדדים משמעותיים בחיים שלהם, מערכות יחסים או תחביבים רק כדי לגלות שזה ברור מאליו, שקיבלו עוד ועוד סמכויות ואחריות בלי שזה יתבטא במשכורת או בטייטל ופוטרו בלי סנטימנטים למרות כל הצהרות "אנחנו כמו משפחה". אז למה? למה להשאר עד שבע ולפספס זמן יקר עם הקרובים אלינו? למה להיות במתח ולחץ עם השפעה פיזית על הבריאות שלנו?
זה לא התפטרות, זה הצבת גבולות בריאה בתוך מערכת יחסים שבה לעובד יש מעט כוח והרבה ניסיון רע."

"מישהו הזיז את הגבינה למנהלים הבכירים. עד עתה הם נהנו מבונוסים בזכות תפוקות יתרות שאף אחד לא שילם לעובדים, שהושגו בזכות "ראש גדול" ו"מצויינות".
האם מצויינות משמעותה עובדים שמוותרים על גבולות ועל חיים אישיים? האם מצויינות זה שחיקה ומירוץ בלתי נגמר? הבעיה היא כנראה בהגדרה מהי מצויינות?
והאם רק ערך של מצויינות ראוי להיות ערך מוביל של חברה? הרי איך אפשר לצאת כנגד ערך כמו "שמחה" או "תשוקה לעשייה" או "מקום מאוזן" – כשלעצמן אלו מילים נפלאות. אך אם נשים אותן ליד "מצויינות" – ברור שהן פחות ראויות ממנה. למה?
כי מצויינות בעינינו נתפסת משהו לגמרי אחר מאשר עובדים מאושרים. התרגלנו ש"מצויינות" מאפיינת אנשים שעובדים 24 שעות ביממה, יוצאים אחרי הבוס, מתנדבים לכל משימה וללא חיים.
וואלה?"

 
אציין גם שכל אחת מהתגובות הנ"ל גרפה עשרות לייקים, מה שמעיד על זה שהן מייצגות דעת קהל נרחבת הרבה מהכותבים שלהן בלבד.

הבטן מלאה על השם של התופעה נובעת בעיקר מהעובדים הטובים (שמרגישים שאינם מוערכים) – מהזן שנותנים מאה אחוז מעצמם בשעות העבודה, אך זוכרים שהם אמורים לעבוד 8-9 שעות ביום. לא 12 ובטח שלא 24/7. רבים מאלו שכן היו טוטאלים – נחלו אכזבה. הם הבינו שני דברים קריטיים: האחד – שהם לא מתוגמלים בעבור הגדלת הראש הזאת כראוי או בכלל, והשני – מה שהם מפסידים בזמן הזה, ולכן מורידים הילוך ומציבים למעסיקים כעת גבולות – אלו הרשומים בחוזה ההתקשרות שלהם, ובסך הכל מנסים להזיז את המחט לכיוון של מה שהתחייבו אליו מלכתחילה.

בפוסט "פעם צחקנו על ספרד, מחר נבחר במעסיק שישלם על סיאסטה" המדבר על התופעה של מחסור בשעות שינה וההתמכרות של מספר הולך וגדל של אנשים לכדורי שינה כתבתי כך: "מספרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה: עד לפני כ-150 שנה, אנשים עבדו אינספור שעות ביממה עד שבשנות ה-70- וה-80 של המאה ה-19 החלו הפגנות בקנדה וארה"ב בדרישה להגביל את יום העבודה לשמונה שעות. את ההצלחה של ההפגנות האלה אנו מציינים עד היום בראשון במאי – בחג הפועלים. ... הצלחתם של הכחולים לצמצם יום עבודה לשמונה שעות מעוגנת היום בחוקי העבודה הרשמיים בהרבה ממדינות המערב. עושה רושם שמהפיכת הצווארון הכחול ניצחה והעבדים האמיתיים היום הם אנחנו – אנשי הצווארון הלבן (כשהגורם המבלבל אותנו הוא כרגיל הכסף – במקרה זה גובה השכר) רק שהפעם לא נראה את העבדים יוצאים לרחובות, כי כיכר העיר הוחלפה ברשתות החברתיות שמבעבעות בפוסטים המעידים על שחיקת העובדים."

מרקס אמר לפועלים " אין לכם מה להפסיד מלבד הכבלים שאתם נתונים בהם". וזה כנראה נכון גם היום.
הכסף הוא אמצעי, לא מטרה, והעבודה היא אמצעי להשיגו – להשיג דברים שהאדם חפץ בהם. ברגע שלעובדים לא נותר זמן לנשום, הם לא יכולים להשיג את מטרותיהם, הכסף מאבד ממשמעותו והוא מהווה את הכבלים שמרקס מדבר עליהם (מקדימה את המאוחר ומוסיפה שגם למי שיש הרבה כסף ויכול להשיג את מטרותיו, משיג אך לא נותר לו זמן להנות מהן).

ההתפטרות השקטה מצמצמת את שעות העבודה, מאפשרת לעובדים לעשות שימוש בכספם ומחזירה למעשה את הערך לכסף (מעבר לאספקט ה"השרדותי" כמובן). בצורה זאת הם יהיו מרוצים יותר מחייהם, וכתוצאה מכך – סביר להניח, גם עובדים טובים ומסופקים יותר.

אם כבר הזכרתי את צ'רצ'יל - הוא היה מנהיג שהוביל לניצחון גדול בתנאים קשים ביותר אך ידע לדבר עם העם. בניגוד אליו, הרבה מנהלים כנראה מסרבים לראות את המציאות, לכן אנו סובלים מחוסר מנהיגות (בכל התחומים), ולכן העובדים התחילו לפתח "מנהיגות קולקטיבית" שתוביל את הסדר החדש בעולם העבודה, והמנהלים שיסרבו להשתנות עם המציאות ישארו מאחור.

הלוחות הטקטוניים זזים בכיוון די ברור. מה הארגון שלכם מתכנן לעשות בנוגע למציאות המשתנה כדי לשמר את העובדים הטובים בארגון?

המאמר באדיבות הטרנדולוגית הילה הררי, ופורסם במקור בקבוצה שלה, tectonic shift