ברוכים הבאים לעידן האי-שאפתנות

צילום: Valerie Elash Unsplash

ברי סחרוף הוציא ב-1998 את הלהיט "עבדים" שהפך לקאלט בישראל. אם תקשיבו טוב טוב למילים תוכלו לזהות שכבר אז הוא היטיב לתאר אותנו כזומבים מכורים ("על נהר אספירין ישבנו...עוד מעט יגמר הסרט, בקרוב המציאות, התמונה מטושטשת והצליל לא ברור") ברי החלפה ("חלונות ראווה יפים פה/זה הכל למכירה/גם אנחנו תלויים/עם פתקי החלפה") מכורים לעבודה שרוצים להיות חופשיים, אבל עוד לא ברור ממה, וגם אם נצליח להשתחרר מההתמכרות, זה רק עד שנבלע את הפיתיון הבא ("כולם רוצים להיות חופשיים/אבל ממה אלוהים ממה/כי כולנו עבדים אפילו/שיש לנו כזה כאילו/פותחים פה גדול/ומחכים לעונג הבא/כולנו מכורים של מישהו/שמבקש עכשיו תרגישו/פותחים פה גדול/ומחכים למנה הבאה").

המאמר באדיבות הילה הררי, טרנדולוגית @Tectonic Shift (להצטרפות פה)

"כשהדברים מתפרקים" הוא ספר מאת נזירה בודהיסטית בשם פמה צ'ודרון ששמעתי עליו באיזה שרשור בשנה שעברה. הבן אדם שהמליץ עליו אמר שהספר עזר לו להתמודד עם תקופה קשה בחייו. אחרי ששמעתי עליו, נכנסתי לאתר של צומת ספרים וגיליתי שהוא אזל. מאז נכנסתי לאתר עוד פעמים ספורות מסקרנות כדי לבדוק, וכבר כמה פעמים השנה שהספר הזה, מכל הספרים האפשריים, פשוט אזל. אולי זה לא באמת מפתיע – הרבה אנשים חשים מאז תחילת המגיפה שלפחות רובד אחד בחייהם מתפרק והזדקקו לכלים ועצות כיצד להתמודד עם הקשיים שחוו.

אם נשים לרגע בצד משברי בריאות ואובדן חיים, הרבה אנשים חוו מאז תחילת הקורונה משבר במישור הקרייריסטי ועשו חשיבה מחודשת על חייהם, כיצד הם מעבירים את זמנם, עם מי ועל מה. אולי מה שיכול לשפוך אור על ההתפכחות הזאת זה המושג החדש שהוטבע בקורונה: "עובדים חיוניים". נורין מלון כותבת בניו יורק טיימס שהמונח קיבל שימוש ציני כשלצד משרות של צוותים רפואיים מצאו את עצמם עובדי מחסן של אמזון, קופאיות, ושליחים של וולט מסכנים את חייהם, בשעה שאנשי השיווק כותבים דוחות שיווקיים מהבית ומקבלים על כך הרבה יותר כסף ברוב המקרים. ובזמן שהעובדים החיוניים מחרפים את נפשם (הקופאיות והשליחים, כן?), לעובדים הלא חיוניים נותרה העבודה עצמה, בבית, ובלי הפסקות הקפה, ארוחות הצהריים המשותפות, והפגישות עם הלקוחות, הרבה אנשים לא אהבו את מה שהם גילו כשנותרה העבודה נטו, והם מצאו את עצמם שואלים: על זה בזבזנו בין שמונה לעשר שעות ביום לכל הפחות חמישה ימים בשבוע? היתכן שהעבודה הינה רק עבודה תובענית ותו לא שבגללה פספסנו זמן איכות עם היקרים לנו?

התוצאה של ההתפכחות הזאת זכתה לשם "ההתפטרות הגדולה" (לפי הערכות, 25 מליון אמריקאים עזבו את מקום עבודתם במחצית השניה של 2021) שיצרה תפנית בעלילה: רבים מהמתפטרים נמצאים בתחתית סולם ההכנסות, מה שיצר ביקוש לעובדים אלו, ואפשר להם להתנהג כצווארון לבן ולחפש עבודה טובה יותר ובשכר גבוה יותר. במקביל לאחרונים, יש גם מליונים שפשוט עזבו את כח העבודה כי הם חולים או צריכים לטפל במישהו בבית, או – כי הם פשוט אומללים. לאחר פרסום מספרי התעסוקה בפברואר, אחד מכלכלני משרד ההעבודה תיאר אותו "כדו"ח התעסוקה המסובך ביותר אי פעם", והתמונה ממשיכה להסתבך כשצוללים לנתוני ההתפטרות של עובדים בשכר גבוה יותר.

נורין מלון כתבה מאמר למופת, אין טעם להמציאו מחדש ולכן אני מביאה בפוסט זה את המיטב ממנו, הוא אחד החשובים והמצויינים שתקראו בזמן הקרוב שיתן לכם תמונה רחבה וטובה על עתיד עולם העבודה. המקור מאוד ארוך, ובכל זאת למתעניינים – הלינק למאמר המלא .

הסופרת אן הלן פיטרסון פרסמה לאחרונה ספר על השחיקה בקרב עובדי צווארון לבן, המבוסס על מאמר שכתבה ב-2019 בבאזפיד, ונהפך לויראלי. באותה העת הייתי ברגע מלחיץ במיוחד בחיי של עבודת ניהול, ובשעת לילה מאוחרת גיגלתי את הסימפטום של שחיקה, על דפדפן במצב פרטי. אבל באותה הנשימה, הייתי אלרגית לאנשים שמדברים על כך בראוותנות, והייתי נבוכה מהרוח הוותרנית המפונקת שעלתה מכך, או, אולי, ממה שאני תפסתי כביטוי של חשיבות עצמית. אבל עכשיו נדמה שכל החברה שלנו שחוקה. יתכן שהמגיפה פשוט הביאה אנשים רבים להכיר בכך שהם סולדים מעבודתם – או שפשוט מיצו אותה. הם עברו את הנקודה שבה נותר ממה להנות בעבודות שהם נהגו לאהוב.

אולי זו הסיבה שהתקשורת מלאה בסיפורים על חוסר שביעות רצון נרחב של עובדים. בחודש שעבר הכריז מאמר של אינסיידר שחברות "מבריחות באופן אקטיבי את עובדי הצווארון הלבן שלהן בגלל ההנחה שהעובדים עדיין חושבים כמו לפני המגפה: שהעבודה היא הדבר החשוב ביותר בחייהם".

בשדרת הניהול של אמזון, היקף עזיבת העובדים הגיע לרמת "משבר" לפי בראד סטון מבלומברג (מקור אמר לו ששיעור התחלופה היה גבוה עד 50% באגפים מסויימים, אם כי אמזון חולקת על כך). אישה שעזבה את עבודתה באמזון פתחה קבוצה פנימית בשם מומאזוניאן שכעת יש בה יותר מ-5000 חברים. "למרות שזה היה מקום עבודה מתגמל להפליא, הלחץ נדמה לעיתים קרובות בלתי פוסק, ולעיתים מיותר", היא כתבה.

אדלג על כמה מספרים מהכתבה על שחיקה ונסיגת נשים בשוק התעסוקה, אך אציין שהשתתפות הנשים בשוק התעסוקה נמצאת בשפל של 33 שנים (תוספת שלי – סמנכלית שירות התעסוקה לשעבר בישראל סיפרה לאחרונה לכלכליסט כי חלק משמעותי מהתופעה הזו הוא חוסר נכונות של אמהות, שבשנתיים האחרונות היו הרבה יותר עם הילדים בבית, לחזור למשרות מלאות במשרד. "יש רצון לאיזון בעבודה. אמהות מחפשות משרות חלקיות שיותר נוחות לגידול הילדים. זה משהו פוסט-קורונה של רצון להיות עם הילדים ולא לרוץ אחרי העבודה. התופעה הזאת מדאיגה. במידה מסויימת הקורונה החזירה את הנשים הביתה" ואני אומרת שקריאת הסיטואציה איננה נכונה. הדאגה נובעת ממחשבה על ביטול הישגי המהפכה הפמניסטית שהוציאה את הנשים לעבוד, אבל הנה אנחנו רואים מהפכה חדשה, משהו לא עובד וטעמי הנשים השתנו ובהתאם לכך צריך ליצור יותר משרות חלקיות ויותר גמישות במשרות – גם בשעות וגם במיקום – כי לשם זה הולך באופן כללי). ובדומה לנסיגה זו, הנתונים העדכניים ביותר על אושר בארהב מראים שמפרוץ המגיפה, האושר של האמריקאים צלל, ובפעם הראשונה מאז הסקר – בדיוק לפני 50 שנה – יותר אנשים בארה"ב אומרים שהם לא שמחים מאשר אלה שאומרים שהם כן.

המספרים האלה גרועים מספיק, אבל צריך לדבר גם על ההשפעה הרגשית של המציאות בעולם העבודה. חשבו לרגע על התאוריה הבאה: המשבר הנוכחי בעולם העבודה הוא תגובה בלתי נמנעת לתנועת
#ThankGodItsMonday
בעשור הקודם, שקידמה את החשיבות של הנאה בעבודה. בנוסף, מתישהו סביב עליית #MeToo (ואחרי בחירתו של טראמפ), שאפתנות החלה להתפש כמו משהו שפשוט לא שווה את ההשקעה. בעיקר בגלל העלויות האישיות העצומות שכרוכות בהעפלה אל צמרת הארגון, כמו גם פוטנציאל ההשחתה ההרסני של משרות ניהול עתירות כח. לא רק הבוסים הרעים והמטרידים מינית פוטרו, אלא גם אלה הרעילים, ועד מהרה התחלנו לפקפק בדרכים המקובלות של הפעלת סמכות וכח במשרד. מה שהתחיל כרגע מלא תקווה, הדרדר במהירות לדיכאון. מבני כח שנחקרו לעיתים רחוקות פורקו, ונוצרה איזו דרך ביניים שהותירה את כולם מרגישים די רע לגבי דרכי העולם. היה קשה יותר לסמוך על כל מי שהיה הבוס שלך, וקשה יותר לדמיין שאתה רוצה להיות אחד כזה בעצמך. המגיפה האיצה את התהליך, אבל הגפרור הזה כבר בער קודם לכן.

המגפה, המוות, שרשרת האספקה, תורים ארוכים בסניף הדואר, קריסת היבטים רבים של החברה האזרחית – כל אלה מספקים הסבר חלקי לנתון האושר. אבל במחקרו הקלאסי מ-1951 על מעמד הביניים העובד במשרד, הסוציולוג סי רייט מילס ציין כי "לעובד הצווארון הלבן המודרני אמנם אין פילוסופיה מגובשת של עולם העבודה, אבל הרגשות שיש לו לגביה וחוויותיו ממנה משפיעות על סיפוקיו ועל תסכוליו, ומגדירות את כל הטון של חייו".

אני זוכרת שחברה אמרה לי פעם שלמרות שבעלה לא היה מדוכא, הוא שנא את העבודה שלו, וזה היה למעשה כמו לחיות עם אדם מדוכא.
נראה שהמילים "שביעות רצון בעבודה" נהפכו לפרדוקס ולא רק בנתונים. זה נכון גם בהלך הרוח התרבותי לגבי העבודה. לא מזמן, עורכת צעירה שאני עוקבת אחריה באינסטגרם פרסמה תגובה לשאלה שמישהו הציג לה: מהי עבודת החלומות שלך? תשובתה היתה שהיא מעולם לא חלמה על עבודה. אני חושדת בה שהיא שאפתנית. אני יודעת שהיא מבינה היטב את רוח התקופה.

זה באויר, רוח האנטי-שאפתנות הזו. נדמה שקל ליהפך ויראלי בימינו כשמתייחסים לשחיקה הנפשית, במיוחד אם אורזים את זה בניסוחים קליטים. "סקס זה נהדר, אבל האם אי פעם עזבת עבודה שהרסה את בריאותך הנפשית?" נכתב בציוץ אחד שיש לו כבר יותר מ-300 אלף לייקים. או: "אני מקווה שהמייל הזה לא ימצא אותך. אני מקוה שברחת, שאתה חופשי". (168 אלף לייקים). אם שוק העבודה הצפוף נותן לעובדים בשכר נמוך פוטנציאל של ניידות כלפי מעלה, נראה שהרבה עובדי משרד – או "משרד", בימינו – חושבים על העבודות שלהם יותר כמו עובדי מעמד הפועלים – בתור עבודה בלבד! לקבל תלוש שכר כדי לשלם חשבונות! ולא בתור משהו ששואף להיות הסכום הכולל של הזהות שלנו.

נראה שאפילו עורכי דין בכירים מאבדים את הטעם של המרדף המשולהב במקום העבודה. בשנה שעברה דיווחה סוכנות רויטרס על גל התשה חריג בפירמות גדולות בניו יורק – וציינה שרבים מעורכי הדין החליטו לקצץ בשכר כדי לעבוד פחות שעות, לעבור לאיזור זול יותר או לעבוד בהייטק. זה קורה גם בתחום הפיננסים: בסיטי, לפי ניו יורק מגזין, אנליסט אחד הקליט בצ'אט "אני שונא את העבודה הזאת, אני שונא את הבנק הזה, אני רוצה לקפוץ מהחלון", מה שגרם למחלקת משאבי האנוש לבדוק את בריאותו הנפשית. "זאת דעה שבקונצנזוס" הסביר העובד. "ככה כולם מרגישים".

הדברים נעשים מוזרים כשמעסיקים מנסים לטפל בחוסר שביעות רצון של עובדים. עובדי המחסנים של אמזון התבקשו בשנה האחרונה להשתתף בתכנית בריאות שמטרתה להפחית פציעות בעבודה. החברה ספגה לאחרונה ביקורת בעקבות דיווח שחלק מהנהגים שלה נתונים ללחץ כה גדול לביצוע העבודה, שהם החלו להשתין בבקבוקים, ואילו עובדי מחסנים, שנתונים למעקב שוטף, חיים בפחד מכך שיפטרו אותם אם יעבדו לאט. אבל כעת, עבור אותם עובדי מחסן, אמזון הציגה תכנית בשם אמזן (AmaZen): "עובדים יכולים לבקר בתחנות אמזן ולצפות בסרטונים קצרים הכוללים פעילויות רווחה פשוטות למעקב, כולל מדיטציות מודרכות ומסרים חיוביים". זהו טיפול עצמי עם טוויסט דיסטופי, שבו הפתרון לשחיקה עבור עובדי צווארון כחול הוא... זמן מסך.

מול העולם הזה, צעירים רבים בעלי אפשרויות תעסוקה מפתות רוצים להיות בסולידריות עם עמיתיהם, במקום לטפס מעליהם בסולם. המשמעות שפעם מצאו בעבודה מצוייה כעת בניסיון לשפר את מקום העבודה עצמו.
(תוספת שלי – סקרתי בעבר את חברת איינהורן הגרמנית המובילה טרנד חדש של חברה ללא היררכיה, המאפשרת כזו סולידריות, ויש עוד כמה חברות כאלה, כולל כאן בישראל).

בהמשך המאמר מובאות דוגמאות להבעת הסולידריות ונסיונות הקמת האיגודים כפי ששומעים בסיקורי החדשות על אמזון, סטארבקס, אתר חדשות דיגיטלי, גוגל, ועוד. "קאסטות הניהול המקצועיות" – כפי שכינו בלעג תומכי ברני סנדרס את החלק הזה בכח העבודה של הצווארון הלבן - נמצאות בעיצומה של פיתוח תודעה מעמדית.
הספר "מה עושים האנשים כל היום?" מאת ריצ'רד סקארי מסביר כבר במשפט הראשון את מה שמתרחש: "כולנו גרים בעיר ההומה וכולנו עובדים. אנחנו עובדים קשה כדי שיהיו מספיק אוכל ובתים וביגוד למשפחות שלנו".

אז ברוכים הבאים לעידן האי-שאפתנות: נראה שגם בעולם העבודה ההיסטוריה חוזרת על עצמה כשעובדי הצווארון הלבן אימצו את דפוס המחשבה של עובדי הצווארון הכחול, והשאלה הנשאלת היא מי מהארגונים יקדים להבין זאת ואיך הוא יתמודד עם זה.

בויקיציטוט מופיע הציטוט הבא של ברנרד שו: "בתקופתנו העבדות הגיעה לשיאה בצורת שכר עבודה". אולי זה המקום לציין שבעברית המילה עבודה (labor) מגיעה מהשורש עבד (slave). עושה רושם שגם עובדי צווארון לבן שהיו מאוד שאפתנים ומשועבדים לעבודתם בעבר (שלא לומר מכורים) והפיקו הנאה מרובה מעבודתם, מסיקים מסקנות ומשנים את התנהגותם ויחסם כלפי מקומות העבודה שלהם. קחו בחשבון שעבור רבים מהעובדים זה ממש משבר זהות, כי העבודה היתה חיינו (וחלקם אולי מחפשים את הספר שאזל - כשהדברים מתפרקים) ועכשיו הגיע תורם של החברות והארגונים לשנות את קו מחשבתם ולהתאימו למציאות החדשה כדי להפחית משמעותית את השחיקה של עובדיהם על מנת שיוכלו לשמר את ההון האנושי שלהם.

מי יהיו החברות החדשניות שימציאו (או יאמצו) מודלים חדשים של העסקה? מי יקצרו את שבוע העבודה ל-4 ימים מבלי לחכות לרגולציה, ואיזה עוד מהלכים הייתם רוצים לראות שחברות ינקטו כדי לשמר עובדים?
מקווה שנהניתם מהחירות של חופשת הפסח

בוידאו – ברי סחרוף שר את "עבדים" במופע 20 שנה לתקליט נגיעות. זה קרה בתחילת 2019 – באופן סימבולי – זמן קצר לפני הקורונה ששינתה את תודעתנו על העבודה. תשמעו את הקהל שר. קאלט, אמרתי כבר?

המאמר באדיבות הילה הררי, טרנדולוגית @Tectonic Shift (להצטרפות פה)