הטסטה, קוים לדמותה - דעה

צילום: Stockunlimited

"טסטה״ - כל מי שעובד בתחום הטלוויזיה נתקל במילה הזו. בפעם הראשונה ששמעתי אותה, היא שעשעה אותי.

הנחתי שזו מילת חיבה, מין קיצורצ׳יק כזה למילה ראיון. אבל עם הזמן הבנתי שעוזרי ההפקה, המקליטים, הצלמים, משתמשים רק במילה ״טסטה״. המילה ראיון, יצאה מהלקסיקון של העוסקים בתחום.

בהתחלה חשבתי לעצמי שזה לא נורא, מילה אחת החליפה מילה אחרת. זה קורה כל הזמן. לא צריך לעשות מזה סיפור. הבעיה התחילה כשהבנתי שהצוות הצילום לא מבין יותר מהו המושג ראיון.

״טסטה״ היא לא ראיון. ״טסטה״ היא הדרך בה טלוויזיה הופכת כלום למשהו. אם אתם רוצים לחשוב על זה במונחים של אוכל אז ״טסטה״ היא סוכר לבן ומלח, היא שומן טרנס, היא גלוקוז, היא מונוסודיום גלוטומט. היא המרכיב הזול שלוקח חומר גלם מזערי, מעבה אותו, מנפח אותו, והופך אותו למשהו שאתה רוצה לאכול. היא כמו המרכיבים המזיקים ששמים באוכל ועכשיו משרד הבריאות החליט שמן הראוי לסמן אותם על עטיפות המזון כדי שהצרכן ידע שהוא אוכל משהו לא בריא.

״טסטה״- מהי בעצם?

ישנה סיטואציה כלשהי, אני קצת מהסס להשתמש במילה סצנה, כי לסצנה יש התחלה אמצע וסוף.

אז נגיד סיטואציה. שני אנשים יוצאים לדייט לדוגמא. בואו נניח ששני אנשים בדייט יכולה להיות סיטואציה שתהפוך לסצנה, לא פוסל על הסף. אבל למה להתאמץ? יש ״טסטה״. בני הזוג יושבים ליד השולחן, ״נעים מאוד, אלי, היי אלי , אני רותם, היי רותם״ . הם עוד לא הספיקו להתיישב לשולחן וה״טסטה״ הראשונה יוצאת לדרך.

הבחורה אומרת- ״לא האמנתי שקוראים לו אלי, איזה מין שם זה אלי?! מה הוא אינסטלטור...?״ ״טסטה״ שנייה יוצאת לדרך, הבחור אומר ״רותם, אלעק רותם, מה היא חושבת שהיא שחקנית, או דוגמנית?!״, המלצר מגיע, שואל אם ירצו לשתות משהו, הבחור מזמין בירה, הבחורה מזמינה סודה. עברו 15 שניות ללא ״טסטה״, איזה מין דבר זה?! ״טסטה״ שלישית יוצאת לדרך. הבחור אומר ״כשהיא שהיא הזמינה סודה הבנתי שלא ייצא מהדייט הזה כלום״, ״טסטה״ רביעית יוצאת לדרך, הבחורה אומרת ״מה הוא מזמין בירה? מה הוא חושב שככה אני אחשוב שהוא גבר, גבר?!״ 

וכך הסיטואציה ממשיכה וה״טסטות" זורמות להן בקצב מסחרר. כמו שיצרני המזון דואגים לדחוף לנו מספיק סוכר לבן ומלח ולשמור את הגוף שלנו בהתמכרות מתמדת לג׳אנק פוד, ככה יצרני הריאליטי שומרים אותנו מכורים לג׳אנק שלהם.

ועכשיו אתם אומרים, לא נורא ככה זה ריאליטי, אתה לא רוצה אל תראה. הבעיה היא, שמעבר לצרכני הטלוויזיה שהתרגלו לצרוך ג׳אנק, גדל פה דור של אנשים שעושים טלוויזיה ולא מכירים משהו אחר. ״הטסטה״, אם לא שמתם לב, מחלחלת לה לכל מקום.

אין יותר ראיון, יש רק ״טסטות״.

״טסטה" היא משהו שעושים, אם אתה מאורגן, מייד אחרי הסיטואציה שזה עתה צילמתם, או אם אתה פחות מוכשר ומסודר ב״השלמות״. את אף אחד לא מעניין לייצר סצנה מוצלחת, סצנה אמיתית עם התחלה, אמצע וסוף. למה להתאמץ? יש ״טסטה״. הטסטה היא קצרה, קצרצרה. היא סאונדבייט שתופס את האוזן, היא אוסף של סימני קריאה, היא אוסף של שלושה סימני קריאה. היא נראית ככה: !?, או !!!!, או ???, או ככה ?!?!?. היא כמו מוזיקת טראנס בפול ווליום בבית קפה בטיילת של אילת באמצע הצהריים. אין בה דקויות, אין בה עומק, היא סתם רעש.

טוב אז ויתרנו על הסצנות, למי יש זמן לסצנות כשלפרק של 50 דקות, שיימרח על שעתיים, כי צריך למלא זמן מסך ולמכור מספיק פרסומות שיכסו את תקציב ההפקה שהולך ומצומצם, יש 5 ימי צילום.

אבל גם ראיונות אין, למי יש זמן לשבת עם בן אדם ולשמוע מה הוא אומר. להקשיב לו, לפתח רעיון, עניין, עומק. צוות הצילום לא מבין למה ״הטסטה״ לוקחת כל כך הרבה זמן. אתה מסביר שזה לא ״טסטה״, זה ראיון. ״ראיון״? הם מתפלאים, אה, אתה מתכוון ״טסטה״.

הטקסט פורסם לראשונה בפייסבוק של יואב שמיר, במאי ויוצר דוקומנטרי