2017 תהיה השנה בה יוכרע עתידו של ה VR

צילום: pixabay

המאמר נכתב על ידי הכותב חואן בויס באתר TheNextWeb  וניתן למצוא אותו פה

כמו כל ילד שגדל בשנות התשעים, ביליתי חלק ניכר מהזמן שלי בצפייה בתכנית הפאוור ריינג'רס, יחד עם התוכנית הזו שקבעה את הבסיס להיותי גיק מבוגר, הייתה גם תכנית אחרת בהפקת סבן שאהבתי הרבה יותר.

התכנית VR טרופרס  השתמשה גם היא בכל המוטיבים שחזקרו על עצמם בסדרות שכל כך אהבנו- חבר'ה צעירים ונחושים שהופכים לגרסאות כוח-על משופרות של עצמם ויחד כחבורה נלחמים ברוע בעולם.

עם זאת, ל VR טרופרס היה משהו מיוחד- הם עשו את כל זה באמצעות משקפי מציאות מדומה- VR.

מציאות מדומה עוררה התרגשות רבה בשנות התשעים ויוצרי הסדרה רכבו על הגל על ידי ייצור סדרת צעצועים תואמים. הסדרה הציגהאת המציאות המדומה כדבר פנטסטי- היכולת שלך לקפוץ לתוך עולם אחר ולצאת ממנו כרצונך.

על ידי חבישת משקפי ה VR המיוחדים, גיבורי הסדרה היו נכנסים לתוך מימד דיגיטלי  שבו ניצחו בסופו של דבר מדי פרק את דמות הרשע.

הסדרה אמנם נכשלה כלכלית אך ההייפ סביב ה VR המשיך. נינטנדו קפצה לעגלה ופיתחה את המוצר VIRTUAL BOY, שתכנן להכניס את ה VR לכל סלון בעולם. עם זאת, גרפיקה מאד בסיסית ובצבע אדום בלבד לא נתנה לשחקנים את החוויה שהם ציפו לה והמוצר כשל.

הניסיון להצליח בתחום ה VR לא הפסיק, וחברה בשם VIRTUALITY יצרה חוויית VR לארקיידים ששילבה בתוכה כורסאות ייחודיות עם כפתורי משחק ומשקפי מציאות מדומה. המערכת הייתה סבוכה ודרשה מיומנות רבה ולא התאימה לממשק ה "היכנס והתחל לשחק" של הארקיידים. משחקים בודדים פותחו לפלטפורמה זו, ביניהם משחק מציאות מדומה של פקמן שנראה כמו הדרך הגרועה ביותר לשחק את המשחק הזה.

הסיבה ש VR לא הצליח בשנות התשעים הייתה העדר הטכנולוגיה המתאימה לתמוך בחזון המורכב. השאיפה של אנשים להיכנס לעולם "אמיתי" ולשוטט בו פשוט לא נתמכה על ידי הטכנולוגיות שהיו אז, והתחום למעשה גווע לגמרי לקראת סוף המילניום.

עבר עשור נוסף עד 2012, השנה בה הושק ה OCULUS VR שמומן על ידי קמפיין קיקסטארטר וידוע היום יותר בכיוני אוקולוס ריפט (שניתן לרכוש אצלם באתר)

כאשר אוקולוס נקנתה על ידי פייסבוק ב 2014 עבור סכום נחמד של 2 מיליארד דולר, היא סימנה את תחילתו של עידן חדש לתחום ה VR.

ההצלחה של המכשיר היוותה השראה לחברות גדולות כמו סוני ו HTC ליצור מוצרים דומים, וכן חברות כמו סמסונג וגוגל שהתאימו את המכשירים הסלולריים לחוויית המציאות המדומה.

תודות לטכנולוגיה הנוכחית, חבישת מכשיר המציאות המדומה יוצר חווייה ריאליסטית ואיכותית, ןחופש אמיתי לנוע באופן חלק ויציב בתוך העולם הוירטואלי. ה VR של היום שונה מהותית מחוויית ה VR של שנות התשעים, ומפתחים, בהתאם, משתמשים בו לא רק לפיתוח משחקים.

דוגמא לשימוש שאינו משחקי הוא Bigscreen VR , אשר בעת חבישת המשקפיים ממקמת אותך בסלון עם טלויזיה ומחשב. נשמע די משעמם, לא? כן. עד שמגיעים החברים. אנשים מכל רחבי העולם שיושבים יחד בסלון, משוחחים דרך הצ'אט הקולי וצופים בטלויזיה או בסרט יחדיו.  החוויה הזו היא עוצמתית ומראה את השימושים הנוספים והבלתי נגמרים שיכולים להיות לטכנולוגיית המציאות המדומה.

אבל, אנחנו עדיין לא שם.

למרות שהכל נראה מוכן להשתלטות של ה VR על חיינו, רק מעטים התנסו בחוויה של שימוש ב VR. ההצטיידות בכלים הנלווים לשימוש בטכנולוגיה היא עדיין יקרה - המחירים נעים בין 900 דולר למשקפי HTC, 700 דולר לאוקולוס ריפט ו 400 דולר לערכת ראש של פלייסטיישן. אם אתם רוצים חוויית VR בזול תצטרכו להתפשר על הערכות הזולות של גוגל דיידרים או GEAR VR.

ועוד לא דיברנו על הנורמות החברתיות.  כאשר מישהו לובש ערכת VR בציבור זה נראה ממש מוזר. זה נראה אפילו די מפחיד כשקהל שלם עושה זאת יחד.

עם זאת, אני מניח שזה בסוף יתפוס. כמו שלפני עשור להיות תקוע מול מסך הטלפון במשך נסיעת רכבת שלמה היה נראה מוזר מאד, היום מדובר בתופעה נורמלית לחלוטין.

יוזמות כמו קולנוע ה VR באמסטרדם מתחילות לנרמל את ההקשר הלא חברתי שיש למשקפיים האלה כאשר חובשים אותם בציבור, אך לדעתי לא רחוק היום ששימוש בערכת VR במקום ציבורי תהיה מקובלת ממש כמו לבדוק את הטלפון שלך.

2017 היא שנה חשובה. שלוש חברות גדולות לפחות הימרו על הטכנולוגיה הזו בסכומים עצומים, מה שימשוך חברות מתחרות רבות, דבר שיגרום לתחרות ויוריד בסופו של דבר את המחירים לצרכן הקצה. עם זאת, עדיין אין מספיק פיתוחי מיינסטרים לטכנולוגיה הזו, וכאשר מותגים כמו סופר מריו ומלחמת הכוכבים יתחילו לייצר משחקים לפלטפורמת ה VR נראה צמיחה רצינית בשוק.

אחרי שנת צמיחה כמו 2016, כל העיניים נשואות להתפתחות התחום ב 2017.  אם הטכנולוגיה תצליח להגיע למסה קריטית, זה יהיה רק תחילתו של תור הזהב של המציאות המדומה. אם לא, הבועה תתפוצץ מהר מאד, וההיסטוריה בסופו של דבר תחזור על עצמה.  

 המאמר נכתב על ידי הכותב חואן בויס באתר TheNextWeb  וניתן למצוא אותו פה