אז מה זה בעצם חוק הנאמנות בתרבות?

צילום: PIXABAY

השבוע אושר בכנסת בקריאה ראשונה תיקון לחוק התרבות והאמנות הישראלי, תיקון אותו יזמה שרת התרבות מירי רגב.

התומכים בתיקון לחוק גורסים כי לא מדובר בחוק שפוגע בזכות הפרט וזכות הביטוי, אלא בעצם מבטא את "חופש המימון" לפיו המשרד לא יממן תרבות ש"פוגעת במדינה וערכיה".

המדינה יכולה, כמובן, להחליט שאינה מממנת תרבות כלל. היא יכולה להשתמש במודל האמריקאי שבו מוסדות תרבות תלויים בתורמים, והאזרחים "מממנים" את התרבות באמצעות הפטור ממס שניתן לתורמים למוסדות תרבות. עם זאת, החלטה שכזו לא התקבלה. רוב מוסדות התרבות – במרכז ובפריפריה – נתמכים על ידי המדינה. 

ברגע שהמדינה מממנת, הקריטריונים לקבלת המימון צריכים להיות שיוויוניים.

המכון הישראלי לדמוקרטיה הוציא התנגדות חד משמעית לחוק.  מה הבעיות המשמעותיות העולות ממנו, לפי חוות הדעת?

פתיחת המכתב מתקצרת את מהות ההצעה -  מהות ההצעה היא הטלת סנקציה תקציבית, לפי שיקול דעת שר התרבות, על גופים נתמכים או מתוקצבים ע"י משרד התרבות, אשר הוציאו הוצאה אשר ייקבע על ידי השר כי היא עולה כדי אחת מהפעולות האלה

1. שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית;
2. הסתה לגזענות, אלימות או טרור;
3. תמיכה במאבק מזוין של אויב או ארגון טרור במדינת ישראל;
4. ציון יום העצמאות כיום אבל;
5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה

הסנקציה התקציבית כוללת הפחתה בתמיכה המוענקת לגוף הנתמך או המתוקצב או, במקרים מסוימים, שלילת מימון מוחלטת.

יש לשים לב למספר דקויות בתיקון החדש לחוק:

התיקון פוגע בחופש הביטוי, אשר מהווה זכות על בדמוקרטיה. פגיעה בו היא גם פגיעה קשה בכבוד האדם, במימוש העצמי של היחיד והאפשרות לקיים שיח דמוקרטי ביקורתי אשר לתרבות ולאמנות מקום מרכזי בו.
העילות לכאורה הכלולות בתיקון לחוק מערבבות בין עילות שממילא מכוסות על ידי המשפט הפלילי-  הסתה לטרור, עידוד והזדהות עם עיסוק בטרור, הסתה לגזענות, וכן פגיעה בסמלי המדינה - ובין עילות שאינן כאלה ונתונות לפרשנות מתי עצב הופך לאבל, מתי ביקורת על המדינה הופכת לפגיעה במדינה ומהווה "שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית".

לדברי המכון, אסור להחליף את ההליך הפלילי בהליך מנהלי שנמצא בידיו של גורם פוליטי (רגב). משמעות התיקון הוא שסמכות החקירה, התביעה וההכרעה בדבר התנהגויות פליליות אלה (טרור, הסתה, וכו') נשארת בידי גורם פוליטי שאינו מקצועי ויש לו אפשרות לפרשנות נרחבת ואישית של הוראות החוק.  העילות הנוספות העוסקות בפעילות מותרת ובעיקר זו הנוגעת ל"מדינה יהודית ודמוקרטית" עמומות ביותר, ויאפשרו לכל שר לפגוע במימון אמנות שאינה מוצאת חן בעיניו במובן הפוליטי: כל סוגיה של דת ומדינה, מופעי עירום, עיסוק היסטורי במקומם של ערביי ישראל, בהקמת המדינה, וכו' יכולה לקבל פרשנות כפגיעה במדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". המכון גם סוקר את ההיסטוריה של רגב בניסיונות לביטול תקציבים מפסטיבל חיפה, פסטיבל עכו, וכמובן פסטיבל ישראל בגלל מופע שהתקיים בעירום. 

חשוב לציין שב"חוק הנכבה" כבר יש סמכויות דומות, המאפשרות שלילת תקציבים בידי שר האוצר (חוק בעייתי שמעולם לא הוצא לפועל). אין שום נימוק הגיוני להעניק סמכות ספציפית דווקא לשרת התרבות, בתחום שבו חופש הביטוי הוא הבסיס, העיקר והמהות .  התיקון לחוק מבטל איזונים מרכזיים הקבועים בחוק הנכבה. לדוגמא, שרת התרבות תתייעץ רק עם גורמים הכפופים לה ותלויים בה לפרנסתם ולא עם וועדה בין משרדית, כפי שקבוע ב"חוק הנכבה" או אם החליטה שהפעולה חרגה ממגבלה שבחוק ,היא רשאית לשלול את התקציב לאותה פעילות ואפילו לשלול את כל התקציב של מוסד תרבות מסויים אם ה"הפרה" בעיני השרה היתה "משמעותית" או "מהותית". זוהי סמכות חריגה מאד שמבוססת על מבחן עמום ביותר. הוועדה הבין משרדית עימה נדרש השר להתייעץ אינה מענה לבעייתיות הרבה .

גם מממנת גם עורכת וגם מצנזרת 

לרגב תהיה למעשה סמכות כמעט בלתי מוגבלת של עורכת תוכן אשר תהיה רשאית לשלול את המימון של יצירות, אירועי תרבות ופעילויות של גופי תרבות ולאיים על עצם קיומן, בין היתר על בסיס עמדה פוליטית מובהקת.  מוסדות תרבות בישראל מתקשים להתקיים וליצור בלי מימון ציבורי. השיטה הישראלית מבוססת על תמיכה ישירה, ותמיכת המדינה היא רכיב מרכזי בתקציב המוסדות. לכן מה שהתקיים עד כה הבטיח שלא תהיה התערבות של גורמים העלולים להגביל את היצירה, התקצוב וחופש הביטוי האמנותי מטעמים פוליטיים. המכון הישראלי לדמוקרטיה מציין כי לא מוכרת לו מדינה דמוקרטית ליבראלית שבה נתונה לשר הממונה סמכות לשלול תקציבים ממוסד תרבות בהעדר הרשעה פלילית, אלא מטעמים פוליטיים ועל סמך פרשנות מינהלית של ביקורת כלפי המדינה.

מי שלא מנסה לא טועה (ולא נשלל תקציבו) - יש חשש משמעותי לסירוס עצמי של יוצרים וגורמי תרבות. צנזורה עצמית של מוסדות ויוצרים וחשש מעיסוק בכל נושא שנוי במחלוקת, כדי שלא ייקלעו לאיום כלשהוא על תקציב המוסד או היצירה. זה מצב שגורם להקפאה של חשיבה חופשית, יצירתיות והתפתחות חברתית. השלטון בישראל פועל כנאמן של כלל הציבור ולכן הוא מחויב בניטראליות כלפי השקפות ודעות ומחוייב מכוח עקרונות השיטה הדמוקרטית בחלוקת תקציבים - לאפשר גם ביקורת של מתנגדים למשטר הנוכחי.  הסמכות שניתנת בתיקון עלולה לפגוע בעקרון השוויון בין אזרחים וזכותם לתרבות על בסיס דעה והשקפה.

לסיכום, מציינים בנייר העמדה שלהם המכון הישראלי לדמוקרטיה, "מדובר בתזכיר הפוגע קשות בהיבטים שונים של כבוד האדם ובעקרונות המשטר הדמוקרטי בישראל בפוגעו בחופש הביטוי, בזכות לשוויון, וכן בזכות לתרבות. הצעת החוק מבקשת להקנות סמכויות רגישות ביותר בתחום פרשנות ביטויים וכוונות ומשמעויות של פעילות תרבות לגורמים פוליטיים בניגוד לעקרונות החלים במשטרים דמוקרטיים. יישום החוק המוצע גם עשוי לעלות כדי ענישה קולקטיבית, שהיא בלתי נסבלת במדינה מתוקנת. בחלק מהחלופות הצעת החוק פוגעת פגיעה קשה בחופש הביטוי וההפגנה; בחלק מהחלופות היא פוגעת בעיקרון, לפיו אין מטילים עיצומים על התנהגות מותרת. כול אלה נעשים בניגוד לערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולתכלית פסולה. ההצעה מתאימה למשטרים אנטי דמוקרטיים. ראוי שהממשלה תמנע מלאשר את התזכיר כהצעת חוק ממשלתית."

"שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית שאינה 'מודרכת' מלמעלה"

(כב' השופט לנדוי, 1962)