צוללים פנימה - ראיון עם הבמאי אסף ארנרייך

צילום: יחצ

מיד לאחר פרישתה המיוחלת לגמלאות, חלתה חנה בפיברומיאלגיה. בעלה טוביה אינו מוכן לקבל את העובדה שגם מועד פרישתו מתקרב, הוא חושש שיאבד את מקומו בעולם וישקע יחד עם אשתו הדואבת, בעוד היא מחכה לרגע שיהיה לצידה וייתן לה את תחושת הביטחון שכל-כך חסרה לה. בתווך עומד בנם - במאי הסרט שמנסה לסתום את החורים בסכר המאיים להתמוטט. החוטים העדינים המרכיבים את מערכת היחסים ביניהם נחשפים בתקופה של הסתגלות לחיים חדשים, מצב המאלץ אותם אחרי 45 שנות נישואין לנסות ולברוא את עצמם מחדש.

הסרט "מסיבת פרישה" נבחר לאחד מחמשת הסרטים הדוקומנטריים הטובים לשנת 2018 ומועמד בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר בתחרות הדוקומנטרי הישראלי; הבחירה הרשמית של פסטיבל הסרטים חיפה 2018. הסרט הופק עבור Yesדוקו.

ספר קצת על עצמך – מה עשית בעבר?

בטקס הסיום של התיכון מצאתי את עצמי נהנה ליצור תכנים לאירוע והתאהבתי במשחק וקולנוע.
כשהשתחררתי מהצבא ומיד נרשמתי ללימודי תיאטרון ביורם לווינשטיין. גרתי בשכונת התקווה ליד שוק הבשר ובמעט זמן שהיה לי בין לבין למידת טקסטים של ארתור מילר וניל סיימון, כתבתי עם חבר תסריט לסרט עלילתי בשם "שריטה". לא היה לנו גרוש אז גייסנו 35 אנשי צוות וחברים מלימודי המשחק, הרמנו את הסרט הזה בעצמנו. זה היה צריך להיות סרט של 15 דקות ומצאנו את עצמנו לבסוף מביימים פיצ'ר של 74 דקות. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים אבל הייתה תשוקה גדולה. הסרט הוצג בסינמטקים השונים, בפסטיבל קולנוע דרום ובפסטיבלים לסרטים עצמאיים בעולם והיינו מאוד גאים. לא היה לי ספק באותה עת שאני אמשיך לכתוב תסריטים ולעסוק בקולנוע (ואם הייתי מתאים לאחת הדמויות שלי בתור שחקן אז בכלל הרווחתי  ).

התקבלתי לשחק בתיאטרון הפרינג' של חיפה כשחקן הבית ובמקביל התחלתי ללמוד תואר ראשון בתקשורת וטלוויזיה, בחופשות הסמסטר הוצאתי ציוד צילום ממחסן הציוד ויצאתי עם חבר לצלם את הפיצ'ר השני בשם "בלוקבסטר" (87 דקות) – קומדיית פשע סוריאליסטית. הסרט הוצג בסינמטקים השונים והיה ממש מוצלח בעיקר בקרב קהל סהרורי או אנשים שעשו שאכטה או שתיים לפני.

את לימודי התואר השני התחלתי באונ' תל אביב במגמת תסריטאות, במקביל, במשך שלוש שנים הייתי מורה לקולנוע ותקשורת בשני תיכונים בחיפה. אהבתי הכל חוץ מחדר המורים.
את הסרט הבא ביימתי במסגרת פרויקט 48 שעות, סרט קצר (9 דקות) בשם "נאמן למקור". הסרט זכה במקום הראשון וייצג את ישראל בתחרות העולמית, הוצג בפסטיבל חיפה ובפסטיבלים שונים בעולם.
במסגרת התואר השני, דרך קורס של מיכל אביעד, נחשפתי לראשונה לעולם הדוקומנטרי...

כיצד נולד הרעיון לסרט?
אז באותו הקורס של מיכל קיבלנו תרגיל שנקרא "פורטרט אישי", שם הייתי צריך לספר ע"י תיעוד אישי - מה מייחד אותי.
והנה גיל 30 הגיע, הספקתי באמת לעשות ולהתנסות בהרבה דברים אבל אחד ספציפי לא יצא לי וזה לעשן ג'וינט. זה היה בערך בתקופה שאמא שלי יצאה לפנסיה ואז התחילו לה הכאבים וגילו לה את הפיברומיאלגיה...
בפורומים שקראתי הבנתי שקנאביס יכול לעזור לה ואמרתי, איזה אדיר יהיה לעשות סרט קצר שבסופו אני ואמא (מנהלת חינוך שכל חייה חינכה אותנו להתרחק מסמים כי זה מסוכן ויכול להרוס לכל המשפחה את החיים...), אם אני ואמא נעשה את הג'וינט הראשון שלנו יחד יהיה פה סרט! ואפילו סרט עם שם מגניב - "הג'וינט הראשון שלי".

די מהר הבנתי שההתמודדות של אמא שלי עם המחלה המוזרה הזאת שתפסה אותה בדיוק כשתכננה ליהנות מהפנסיה, היא מעבר לדאחקת ג'וינטים בשבילי הסאטלה. יש לי פה נושא יותר חשוב לטפל בו - להציג התמודדות של חולת פיברומיאלגיה עייפה וכואבת עם ממסד רפואי אטום, אנשים חסרי סבלנות שלא מבינים על מה היא "מקטרת" ושטוענים שאולי היא מסתתרת מאחורי מחלה "מומצאת" של נשים שסה"כ רוצות תשומת לב. כל זאת על רקע התמודדות עם הקושי בלהרגיש פתאום לא רלוונטית, חסרת ערך בעולם ולא נדרשת יותר לחברה. על האכזריות של הפנסיה, הקוטביות חסרת הרחמים שהפכה את אמא שלי מסופר וומן, אישה שניהלה בית ספר והייתה מרכז העניינים, למישהי שעומדת בודדה וחסרת אונים אל מול כאבים לא ברורים, חברה מזלזלת וחוסר יכולת למצוא מרפא. 
וכשאבא שלי פתאום עמד לפני יציאה לפנסיה הבנתי מיד שהתקופה הזאת עומדת להיות אפילו עוד יותר מעניינת ודרמטית...

מה היו האתגרים העיקריים?

היו לא מעט אתגרים. אני חושב שהאתגר הכי גדול שלי בסרט היה להיכנס לקרביי חייהם של הוריי היקרים, אנשים צנועים שקנאיים לפרטיותם, להכניס את המצלמה לרגעים הכי אינטימיים, הכי קשים וכואבים, למצוא את עצמי מתערב ומתווך במקומות שעל פניו הם לא מתפקידו של הילד. ההתערבות הזו נהייתה עם הזמן קצת אובססיבית ולקחה חלק גדול מהחיים שלי, פיזית ונפשית. במקום להשקיע בזוגיות שלי עם חברתי רומי, מצאתי את עצמי מעביר ימים – אני והמצלמה, עם אמא כואבת ודואבת נפשית ופיזית. ממלא לא פעם את המקום של אבא שלי שעוד נמצא בעבודה עד שעות מאוחרות. זה הרגיש לי הרבה פעמים שאני עוזר לשניהם, לאמא - שאני איתה (אני והמצלמה שתפקדה הרבה פעמים כמעין פסיכולוג קטן) ולאבא – שהוא יכול להיות רגוע שאימא לא לבד, איפה שהוא היה לי ברור שהעבודה שלו היא מפלט עבורו, שומרת עליו ועוזרת לו להתמודד עם המצב הלא פשוט גם לו. "לחיות לצד אישה חולת פיברומיאלגיה" לא מופיע בשום רשימת חלומות של מי שעומד לצאת לפנסיה. אז בזמן שעלי להשקיע במערכת היחסים שלי עם רומי, מצאתי את עצמי מנסה לתקן את מערכת היחסים של הוריי. וזה אולי הרגע להודות לרומי על שהסכימה לסבול אותי בתקופה המשוגעת הזאת, להכיל אותי ואפילו לחזק אותי ולתת לי כתף וביטחון שהיא שם בשבילי גם כשאני לא שם בשבילה ובקושי בשביל עצמי.

קושי נוסף היה לראות את אמא שלי כאובה וסובלת ולהיות בחוסר אונים טוטאלי כאשר אין לי את האפשרות לעזור לה או להביא לה מרפא או פתרון אמיתי, הביא אותי לא פעם להתמודדות נפשית לא פשוטה ולרגעים בהם הייתי חוזר לרומי. שם אצלה הייתי נותן לעצמי להישבר. היא הייתה חזקה אבל אני בטוח שגם היא הייתה צריכה כתף להתפרק עליה בתקופה הזאת ואני לא הייתי גם שם...

אתגר נוסף נראה לי מוכר לכל הבימאים שעושים סרטים אישיים – משפחתיים. הרצון לעיתים להניח את המצלמה ולהיות שם באמת, חלק מהסיטואציה. לעזור, לחבק להיות שם בלי המצלמה הכי אמיתי. ומנגד יש את הרצון להיות נאמן לסרט ולא להפסיד רגע שנראה לך חשוב לתוצאה הסופית. כך שדווקא בסיטואציות הקשות אתה לא שם באמת, אתה ממשיך לצלם ואז אתה ברגשות מעורבים. המצפון חוגג ברגעים האלה... מצד שני אני יכול להגיד שהמצלמה תפקדה פעמים רבות כפסיכולוג והקשר ביני לבין הוריי (זה בדיעבד אני יכול להגיד) התחזק בזכות התיעוד האינטימי. לא הייתי יכול להיות שם בפנים ללא המצלמה.

(בצילום - אסף ארנרייך)

והאתגר האחרון: תקציב! להשיג תקציב לסרט, תשמעי זה הכי מאתגר... לפחות לי כך היה. על הסרט הזה עבדתי במשך חמש שנים, כשאר שלוש מתוכן ללא שום סיוע או גוף תומך, כשראיתי שזה לא הולך להיות קל, הלכתי לכיוון שמסתבר בדיעבד להכי קשה – גיוס המונים, הקמתי דף באתר "הדסטראט" והצלחתי אחרי חודשיים של מיילים והודעות סביב השעון להגיע לכל העולם ואחותו ולשכנע אותם שכדאי להם לתמוך בסרט שלי (בין היתר בעזרתכם – אתר תעשייה). בזכות התומכים הנהדרים גייסתי סכום יפה וצירפתי עורכת מנוסה (טלי גולדרינג המעולה), יכולתי מאותו רגע קצת להרגע ולערוך סצנות להגשות לקרנות ולגופי השידור הגדולים. התרגלתי ולמדתי לקבל את התשובות השליליות של קרנות הקולנוע וגופי השידור, אבל המשכתי לנסות, חבטתי בסרט טיפה אחרת, שיניתי סצנות, שכתבתי תסריט ובסופו של דבר "מסיבת פרישה" קיבל את תמיכתם של ערוץ יס דוקו. עבור יוצרים זה כמו אוויר לנשימה.

האם הייתה חוויה מיוחדת בצילומים שנחרטה בך?
כן. היו כמה אבל אחת מיוחדת. היה רגע שאמא שלי ממש הייתה על הפנים - נפשית ופיזית, הלכתי איתה לרופא. היא אמרה לו שהיא כ"כ ממוטטת עד כדי כך שהיא לא יכולה לעמוד על הרגליים, אז הוא ענה לה "תעמדי על הראש", כתב לה הפניה לפסיכיאטר וזרק לה אותה על השולחן. הזלזול הזה באמא שלי (האישה הכי חזקה שהכרתי) מול עיניי גמר אותי, היה בי זעם שלא ברור לי עד היום איך לא הסתיים עם שולחן הפוך על הרופא. ההשפלה הזאת שעברנו הייתה נקודה שאמרתי והבטחתי לעצמי שאסיים את הסרט הזה ואעשה כל שביכולתי בכדי לעורר מודעות למחלה וליחס המזלזל שיש מצד רופאים רבים. ראיתי שהממסד הרפואי לא יודע איך להתמודד עם התלונות של אמא שלי וביתר קלות זורק אותה ישר למקומות פסיכוסומטיים מבלי לתת שום דגש על הסומטי. אין לי ספק אגב שגוף ונפש הולכים יחד אבל הכי קל להתייחס למשהו שאתה לא יודע לטפל בו כאל משהו נפשי. "פיברומיאלגיה" בכלל נהיה סל מחזור של רופאים לבעיות שונות של אנשים. סתם דוגמא: אמא שלי סבלה כמה חודשים מכאבי בטן, כשהלכה לרופאים להתייעץ אמרו לה פעם אחר פעם, זה הפיברומיאלגיה. עד שהתעקשה לקבל הפניה לצילומים ואז גילו שהיה לה כל הזמן הזה דלקת במעיים.

מה היו התגובות אם יש כאלה שקיבלת ממי שכבר צפה בו?
התגובות שקיבלתי מדהימות! כיף גדול לשמוע שהסרט נוגע באנשים ושהם רואים אותו כסרט חשוב, ממליצים לאנשים הקרובים להם לצפות בו. תגובות שחוזרות על עצמן הן שהסרט מאוד ישראלי, יכול לגעת בכולם ולעורר הזדהות. שלמרות שהסרט נוגע בסיטואציה קשה יש בו המון הומור. זה כיף שהסרט מצליח לגרום לאנשים לבכות ואחרי כמה דקות לאותם אנשים לצחוק. נאמר לא אחת שהעריכה מעולה! מאוד אוהבים את ההורים שלי שזה הכי חשוב לי. לרב מבינים את כל המורכבות ולא לוקחים צד ספציפי, וגם אם לוקחים אז זה הכי כיף לשמוע שני אנשים מתווכחים האחד לוקח צד אחד והשני את הצד האחר, כשיש דיון שמתעורר סביב הסרט זה מרגש אותי.

הדבר שהכי רציתי לעשות כשיצאתי לדרך עם הסרט הוא לגעת בלב של אנשים, ולדעת שהצלחתי עם זה מחמם לי את הלב. זה לא מובן מאליו שאנשים שאתה לא מכיר מגיעים לסינמטק לצפות ביצירה שלך, שהם מחפשים אותך בפייסבוק אחרי זה כדי לספר לך כמה הסרט נגע בהם וריגש אותם.

הסרט יוקרן החל מה 15 למרץ בסינמטק תל אביב

לינק לדף הסרט בסינמטק תל אביב
לינק לדף הסרט בפייסבוק   https://www.facebook.com/retirementpartyfilm/
לצפייה בטריילר https://vimeo.com/291190404