ראיון עם עידן גליקזליג, במאי הדוקומנטרי "כיתת כוננות"

צילום: מתוך הסרט
פסטיבל דוקאביב יפתח ביום חמישי הקרוב. זה אולי נראה היום כמו זכרון רחוק, אבל כמה שבועות בלבד אחרי התנסות של ספירת צעדים מהמקלט השכונתי וריצות אליו בלילות עם הפעוטה בידיים אחד הסרטים שסיקרנו אותי במיוחד מתוך מבחר הסרטים בפסטיבל היה "כיתת כוננות". יוצר הסרט הסרט עידן גליקזליג עקב במשך שש שנים אחרי פעילויות של פיקוד העורף. גליקזליג עובד בעיקר בתור צלם, בין הפרויקטים שאותם צילם "ללא אדמה" ו"מלכודת דבש" של עלמוורק וקובי דוידיאן, "הרבה גוונים לשחור" ו"שער היורו" של לוי זיני, פרקים מתוך הסדרה "העבריים", צלם בסדרה "והארץ היתה תוהו ובוהו" של עומר יפמן וגם תסריטאי בסדרה "המרד" של ארי פולמן.
ספר לנו בבקשה קצת על הרקע שלך.
גדלתי בראשון לציון שהייתה, לפחות בשנות השמונים/תשעים, פרבר די ישנוני אבל עמוס בבתי קולנוע משום מה, אני חושב שהיו לפחות שישה-שבעה בתי קולנוע קטנים וגדולים בעיר. מגיל מאוד צעיר שרצתי בהצגות יומיות ובין סרט הוליוודי אחד לשני, בין מותחן דל תקציב לדרמה קיטשית, הקרינו גם פה ושם סרטי "איכות". מגיל עשרים אני עובד בצילום, למען האמת לא הייתה לי אי פעם עבודה קבועה אחרת. עברתי את כל מצבי הצילום האפשריים: צילומי כנסים, ניידות שידור, ספורט, תדמית, קליפים, אפילו פרק "אפל" בצילום חתונות שהתחיל בזמן לימודי הקולנוע. אפשר להגיד שהפוזיציה הזאת עם העין בעינית המצלמה לא זרה לי, ולפעמים אני אפילו מרגיש שזה אחד המקומות שאני מרגיש בהם הכי נוח. למדתי ב"סם שפיגל" ושם בעצם הכרתי לראשונה ממש קולנוע תיעודי, עד אז ראיתי מעט סרטים תיעודיים, אבל בלימודים היה קורס של יאיר לב שהקרין סרטים תיעודיים שפשוט הפילו אותי מהרגליים, לא ידעתי עד אז כמה זה קולנוע פתוח ו"פרוץ" כמעט ללא גבולות, עם שפע של סגנונות ושפות. מאז שסיימתי את הלימודים אני עובד כתסריטאי וכצלם, בעיקר בסרטים תיעודיים, ומפתח פרויקטים שלי.
איך חשבת על הרעיון לסרט?
הרעיון של הסרט התפתח והשתנה תוך כדי תנועה לאורך השנים. נקודת המשיכה הראשונית הייתה התרגילים שפיקוד העורף עורך במרחבים הציבוריים, מדובר בתרגילים בהם מגיעים כוחות הביטחון וסוגרים רחוב בלב עיר, מפזרים חיילים "פצועים" בכל עבר ומתרגלים פינוי ותפעול זירת פיגוע או נפילת טילים על שלל סוגיהם. כך נוצר מצב אבסורדי שבן אדם קם בבוקר, יורד למכולת ומתחת לבית שלו מתחוללת "מלחמה". התופעה הזאת של הפקעת המרחב הציבורי כדי לתרגל תרחישי אסון היממה אותי, העיסוק בפתולוגיה של האסון שיורדת לפרטים הכי קטנים והצורך לתרגל את אותם תרחישים לעיני הציבור, למען "יראו וייראו". כחובב אבסורד זה ישר דיבר אליי והרגשתי שיש בתרגילים האלה מעבר ל"שואו" שהם מציגים, שיש בני אדם בתוכם וסיטואציות חריפות, וגם, צריך להגיד, נמשכתי מאד ל- production value שיש בהם, משך אותי לבוא עם המצלמה שלי ובעצם לקבל סצנות אקשן הוליוודיות ב"חינם" אפשר להגיד.
אחרי כמה ימי צילום ראשוניים ופגישות תחקיר כבר התחדדה אצלי ההבנה שהמתח שבין כוחות הביטחון, או אם תרצה "הממסד", המעוניינים לשמר תודעה ערנית של התגוננות גם בתקופות שגרה, לבין האזרחים, אנחנו, שפשוט רוצים לחיות את החיים בשקט – הוא המתח שמעניין אותי לחקור בסרט. מכיוון שמדובר בהפקה עצמאית חוויתי קשיים גדולים להרכיב סיפור מתוך התמונה הגדולה וכל רעיון או פיתוח תסריט שהיה לי התרסק מול הקושי להשיג את החומרים ולעבוד תחת הפיקוח של דובר צה"ל. חיפשתי במשך זמן רב דמויות ללוות בתוך העולם הזה, דמות של מפקד נלהב, של חייל משועמם בתרגיל, של אזרח רגיל חרד וכו', אבל כאמור בשל הליווי ההדוק של דובר צה"ל מצאתי את עצמי נחשף רק לדמויות ש"הונחתו" עליי. זה הוביל אותי להבין שעל אף שאני מטבעי מאד נמשך לדמויות (סרט הגמר התיעודי שלי לדוגמא היה סרט דמות כמעט קלאסי) במקרה הזה זה לא מה שמעניין אותי. הרגשתי שיש מספיק סרטים וכתבות שבהם אנשים בסופו של דבר "מדברים על הסכסוך", ואותי אישית זה לא משך כי זה ישר זרק למקומות של פוליטיקה, של "יורים ובוכים", של משחק האשמות ודי נמאס לי מזה. עניין אותי יותר מ"לדבר" על הסכסוך, לדבר על "נרמול" הסכסוך, על "תרגול" הסכסוך.
הבנתי שמעניין אותי לעקוב אחר תהליך שבעצם מסתווה לתהליך לימודי/תרגולי אבל יכול להיתפס גם כתהליך ההטמעה של הפחדים שמדינת ישראל מתמודדת איתם. ראיתי פה מעין ריטואל שהרגשתי שכמעט אינו תלוי בזמן, וגם הדור שלי וגם הדור של הילדים שלי נחשפים אליו בעוצמה, ריטואל של הטמעת ההבנה "שככה זה בישראל" ושצריך להשלים עם זה מגיל צעיר. רק כעבור תקופה ארוכה של עשייה וניסיונות הרכבת הסיפור, נחשפתי לתוכנית הלימודים לתלמידי כיתות ה', "לימודי ההתגוננות", תוכנית שהיא די "מתחת לרדאר" ואין לה חשיפה, גם עכשיו אם תחפש בגוגל לא תמצא זכר לתוכנית שכל ילד בכיתה ה', מכל מגזר בארץ עובר. שם הבנתי שזה השלד שחיפשתי לסיפור וזה הפוקוס שמעניין אותי במיוחד – הריטואל שעובר בין ילדים למבוגרים, ולכולם יש תפקיד בהכנה למלחמה הבאה. אז אפשר להגיד שהסרט הלך והתגבש לצורתו הסופית בהתאם לתנאים, להגבלות ולהבנה שלי שהלכה והתחדדה, כשכל הזמן התסריט משתנה.
איזה רגע בהפקת הסרט היה מסובך במיוחד?
למען האמת, כל הסרט היה מסובך במיוחד. כל סיטואציית ההפקה של הסרט היא משהו שהיום לא הייתי נכנס אליו, אבל בזמנו הייתי צעיר וטיפש יותר. כאשר רוצים להפיק סרט שקשור בצבא חייבים לעבוד מול דובר צה"ל ותחת המגבלות והשליטה שלהם, ובמקרה שלי, מכיוון שלא היה לי גוף שידור או תקציב, לא קיבלתי את שירותי מחלקת "הפקות" בדובר צה"ל (שהם האחראים על הפקות גדולות, טלוויזיה, דוקו וכו') אלא הופניתי אל "מדור פניות הציבור" שזהו תת מדור בדובר צה"ל שאחראי על ליווי של כתבים צבאיים וכתבי מקומונים, וסיוע לפניות המגיעות מהציבור (נגיד פלוני המעוניין לצלם בבסיס צבאי למטרת סרט זיכרון משפחתי וכו'). במדור הזה נתקעתי במשך שש שנים, עד היום לא ברורה לי הסיבה למה הם לא בעטו בי דרך המדרגות. בדרכים עקלקלות כאלו ואחרות הצלחתי כל פעם לשכנע אותם לתת לי עוד כמה ימי צילום, עוד ימי תחקיר, כל פעם בתואנה אחרת ש"עוד רגע גוף שידור נכנס" ו"עוד רגע הסרט מתפצח ונבנה"...במהלך התקופה עברתי חמישה ראשי מדור שונים וכל אחד מהם קיבל את הפרויקט הקטן והמוזר הזה בירושה עם הכניסה לתפקידו וכל פעם הייתי צריך לשכנע מחדש למה כדאי להמשיך לתת לי לעבוד על הסרט ואיך עוד רגע הוא ייפותח לרמה שיוכל לעבור למחלקת "הפקות" הרשמית. ביני לבין עצמי אין לי תשובה ברורה למה הם הסכימו כל פעם מחדש. למעשה בסוף הצילומים עדכנו אותי שבעצם נוצר פה תקדים וזהו הסרט הראשון בתולדות צה"ל שהופק ממדור פניות הציבור. חתיכת תקדים, כן? לרעתי אבל גם למזלי, יצא שבעצם נפלתי בין הכיסאות במדור הזה ואף אחד לא באמת הבין עד הסוף מה אני מנסה לעשות ולאן זה הולך, אולי חוסר ההבנה הזאת היא שאפשרה לי להישאר שם.
הקושי העיקרי בתנאים האלה הוא שמדובר במדור שלא מורגל בהפקות לטווח ארוך ושעסוק בעבודה היום יומית שלו, כך שהסרט שלי תמיד היה נמצא בתחתית רשימת המטלות שלהם. היה מאד קשה כל פעם "לנדנד בנחמדות" ולפעול בכל מיני אפיקים כדי לשכנע ולקבל ימי צילום. גם המידע תמיד היה חלקי, מאד קשה לבצע תחקיר על הפעילות של פיקוד העורף בתנאים האלה ולקבל תמונה מלאה של הפעילויות שאותן ניתן לצלם ולהרכיב לכדי מהלך של סרט. היו המון מקרים של תרגילים שתיעדתי שהתגלו להיות משהו אחר לגמרי ממה שתואר לי. היו תרגילים שמבוטלים ברגע האחרון או האישור שלי להשתתף בהם. היו הרבה סצנות שלא אושרו לצילומים, מעין כאוס בלתי פוסק שכל כמה זמן כמעט שלח אותי להרים ידיים מהסרט הזה. בנוסף, בימי הצילום שכן השגתי, אז תמיד התלווה אלי נציג של דובר צה"ל שמנהל את היום ומפקח עליי, כל זה בתנאים של ימי צילום מאד קצרים ומוגבלים. הרבה פעמים הגעתי לסיטואציה שאני לא יודע מה קורה בה, לא יודע אילו דמויות וסיטואציות אני עומד לפגוש, יש לי שלוש שעות לצלם וחייל/ת שעומדים לי על הכתף ומשגיחים, עכשיו לך תוציא חומרים בתנאים האלה.
אבל אני חושב שהאתגר הכי גדול היה הפקת צילומי הכיתה. מהרגע ששמעתי על תוכנית לימודי החובה לכיתות ה' בכל רחבי הארץ, ידעתי שאני חייב לצלם אותה לסרט שלי. לקח כמעט שנה עד שבכלל אישרו לי לצפות בשיעור בודד אחד של התוכנית הזאת, בליווי כמובן. מדובר צה"ל וממשרד החינוך היו מאד חשדניים לגבי הרצון שלי לצלם את התוכנית וידעתי שיהיה צורך להשיג הרבה אישורים מגורמים שונים, למצוא בית ספר שמסכים לצילומים ושם למצוא כיתה בה ההורים יסכימו שילדיהם ישתתפו. בקיצור, תקופה ארוכה לא העזתי אפילו לחלום על להפיק את הסצנות האלו והמשכתי לנסות לגייס לסרט תקציבים שיאפשרו לי לגשת להפקה האת עם גיבוי של אנשי מקצוע. מה שקרה בסוף זה שקיבלתי ידיעה מחיילת מאד נחמדה בדובר צה"ל, שסייעה לי רבות במה שיכלה, שעומדים "לסגור לי את הברז" של הצילומים. מישהו כנראה התעורר שם במדור והבין שצריך להפסיק את עניין התמיכה בסרט הזה שהם לא מבינים מהו בכלל. הבנתי שזה "עכשיו או לעולם לא". בדובר צה"ל התנגדו לצילומים וגם במשרד החינוך לא שיתפו פעולה ובדרך לא דרך הגעתי עד האיש שכתב את תוכנית הלימודים הזאת, פנסיונר של משרד החינוך והצלחתי לשכנע אותו שחשוב לצלם את התוכנית. בסוף איך שהוא הסכימו לי עקרונית ונקלעתי למצב שהיו לי חודשיים עד סוף שנת הלימודים בהם אני צריך למצוא בית ספר שיסכים לצילומים על כל האישורים הנדרשים ולהצליח לצלם את הקורס הזה בתנאים הצנועים שלי. עד היום אני לא מאמין שזה באמת קרה, היה לי כנראה הרבה מזל כי ברגע האחרון אחרי חודשיים בהם פניתי למאות בתי ספר, חזרה אלי מנהלת בית הספר היסודי "סביונים" בנס ציונה והסכימה להיפגש. אני אסיר תודה לאיילת, מנהלת בית הספר שהלכה עם הרעיון שלי, הרי הכי פשוט במעמדה להגיד "לא" ולא להתעסק עם הסיפור יותר אבל אני חושב, וזו רק תחושת בטן בלתי מבוססת שלי, שגם לה משהו חרק בתוכנית הזאת והעובדה שמישהו מגלה עניין לצלם את הדבר הזה משך אותה, אין לי הסבר אחר למה היא הסכימה איפה שכל אחד אחר סירב לי במהירות.
מי הם מקורות ההשראה שלך? לי היה נראה שלמדת הרבה מג'יאנפרנקו רוסי ומרן טל.
האמת שאת ג'יאנפרנקו רוסי הכרתי רק בשנה שעברה, ראיתי את "אש על המים" והתעלפתי. צלם מחונן ואנושי, עם איזה שקט פנימי וסנטר מאד חזק אך אולי זה מוקדם לדבר עליו כאל השראה. את הסרטים של רן טל אני מאד אוהב, "גן עדן" היה בהחלט השראה גדולה שאני לא חושב שהצלחתי להפנים בפועל, אבל אני מאד אוהב את השפה ואת הגישה שלו, מאסטר אמיתי. אבל אם כבר מדברים על אילנות גבוהים כמו השניים האלה אז אני יכול להצביע על השראה שהוליכה אותי שנים רבות והם סרטי ה"סינמה וריטה" של שנות השבעים ובעיקר האחים מייזלס. אלברט מייזלס הוא בעיני גדול הצלמים שאי פעם החזיקו מצלמה. היכולת הפנומנלית שלו להחזיק סצנה בשוטים ארוכים ו"חיים", מאד מדויקים וגם "מלוכלכים", האופן שבו הוא מנכיח את המצלמה כדמות נוספת ועדיין מצליח לשמור על תחושה של "זבוב על הקיר", תמיד אפשר למצוא אצלו נקיטת עמדה בעצם העמדת המצלמה כפי שהיא. אני מאד אוהב סרטים בהם המצלמה היא חלק אינטגרלי ממערכות היחסים המתוארות בסרט, שהיא לא מחביאה את עצמה בהגדרה. סרטים בהם המצלמה היא מעין עין אנושית שלא מפחדת להסיט את מבטה אל מקומות אחרים בפריים או להתבונן עמוק יותר או להצביע על הסאבטקסט הסמוי וברגעים הנכונים יודעת גם להיות שקופה. אלברט מייזלס הוא כזה, הוא באמת גאון אמיתי, השראה מאד גדולה, שאני אפר לרגליה כמובן.
מעבר לצפייה בסרטים, ממי למדת הכי הרבה?
זה נשמע כמו קלישאה אבל אני חושב שאת רוב הלמידה שלי עשיתי בשטח, ובעבודה לצד בימאים מנוסים ממני. יצאתי מהבית ספר לקולנוע שאני לא יודע מספיק "איך מרכיבים סרט תיעודי". היתרון של להיות צלם עם שאיפות בימוי הוא שכל יום צילום הופך בפוטנציה ליום לימודים. מצד אחד למדתי המון מהבימאים שעבדתי איתם, כל אחד וסגנונו, על קצב וסיפור, על עמדת מצלמה, על בניית סיקוונסים. אך מהצד השני, את הפרקטיקה היום יומית, התיפקוד תחת תנאים מלחיצים, הקשר העמוק בין עין למצלמה - את השיעורים הכי חשובים שלי למדתי בעבודות צילום ״פשוטות״ ובעיקרן בצילום חתונות. הסיטואציה הזאת שבה אתה יוצא לבד ובכל מחיר צריך להביא חומרים, להיות ער לכל המתרחש, לתת למצולמים תחושה מכבדת, מעודדת אבל גם נסתרת וצנועה - את זה למדתי בצילום של אין ספור ״חלטורות״, תדמית וחתונות לאורך עשרים שנות הצילום שלי, בית ספר קשוח אבל בית ספר.
אם לא היית יוצר קולנוע, באיזה מסלול אחר היית בוחר?
שאלה מעניינת שבגיל ארבעים ושתיים אני מתעסק איתה לא מעט. לא יכול להגיד שיש לי תשובה לזה. מגיל מאד צעיר נדבקתי בחיידק הזה של קולנוע ולא טרחתי לפתח יכולות בשום תחום אחר. למרות שהמקצוע הזה יש בו משהו מאניה דפרסיבי במהותו, ועל כל רגע של אושר אמיתי קיימים אין ספור רגעי תסכול, המתנה ופקפוק, אני לא מצליח כרגע לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.
מה ההבדל המהותי בעבודה שלך כצלם עבור אחרים לבין היצירה שלך כבמאי?
אני חושב שההבדל העיקרי הוא רמת הסיכון שאני מאפשר לעצמי לקחת. רוב הסרטים שיצא לי לצלם לבימאים/ות אחרים העניקו לי חופש מאד גדול בצילום והבימאים בדרך כלל מחפשים צילום דינמי ופחות רק "לכסות את הסצנה" כמו שלעיתים מקובל. אבל בכל זאת כשאני מצלם למישהו אחר, עם כל רוח ההרפתקה, מדובר בהרפתקה שאתה שותף לה ותפקידך לשרת חזון של בימאי/ת. במקרים כאלה אני בסופו של דבר אנסה לצמצם סיכונים בעוד שבסרט כמו זה שלי, אני יכול להרשות לעצמי דברים עם המצלמה תוך הסיכון שאולי אני מפספס את הסצנה/מקבל החלטה בעלת סיכון גבוה, וזה מה שאני אוהב בסיטואציה הזאת. בסרט שלי אני מאפשר לעצמי לפעול ממקום יותר אינטואיטיבי, ועל אחת כמה וכמה בסרט הזה בו רב הנסתר היה על הגלוי ובהרבה מהסיטואציות לא הייתה לי שום שליטה או לעיתים הכוונה מראש. הבדל נוסף הוא שבדרך כלל בצילומים שלי אני נמצא לבד, ללא עוד איש צוות, לרוב אפילו ללא איש סאונד, דבר שמקשה על העבודה מצד אחד ומצד שני זורק אותי למצב בו נוח לי "ללכת לאיבוד" בתוך הסיטואציה ובעצם לחפש את מה שמעניין אותי במקום לפעול על פי תוכנית יותר מדויקת שתכננתי עם בימאי בימי צילום שלי כצלם. זה מפחיד ומשחרר כאחד ולא פעם חזרתי וראיתי בחומרים שבעצם הרסתי סצנה בדרך הזאת אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם בהרפתקה שהיא שלי.
מצפייה בסצינה מתוך הסרט לפני כחמש שנים חשבתי שהטון של הסרט הולך להיות מאוד ביקורתי כלפי המערכת שמלחיצה בכוונה. אנחנו נמצאים כמה שבועות אחרי מבצע "שומר חומות" שבו האוכלוסיה האזרחית בישראל מצאה את עצמה תחת אש ברמה הכי אינטנסיבית בעשורים האחרונים. האם זה שינה את ההסתכלות שלך לקראת סגירת הסרט?
אני לא חושב שלמבצע האחרון הייתה השפעה אמיתית על הסרט, דבר ראשון העריכה של הסרט רובה ככולה הסתיימה חודשים לפני ושנית, אני חושב שכל ה"מבצעים" האלו הם יותר more of the same ואני לא חושב שספירת הרקטות שנורות על ישראל משנה באמת את התמונה הרחבה. אני אף פעם לא חשבתי שהמערכת מלחיצה בכוונה, אלא פועלת מתוך אמונה יוקדת ולמען האמת גם טרגית – שבמקרי אסון ומלחמה "שמיכת ההגנה" שהמערכת מסוגלת לספק לאזרחים היא מוגבלת בסופו של דבר לכן יש להעביר את הידע אל האזרחים ברמת התרגול והתודעה. אם זה היה סרט רק על מערכת שמלחיצה אז אין פה באמת עניין אמיתי, לדעתי המצב מטריד יותר כי בעצם יש פה מערכת שחרטה על דגלה באופן מוצהר לקדם מה שהם מכנים "תרבות של מוכנות" וזו התרבות שניסיתי לתעד לסרט, זו התרבות השלטת בארץ, על אחת כמה וכמה בדורות שנולדו וגדלו לתוך "הסכסוך". אני חושב שיש פה מצב אנושי טרגי ונראה שלאורך השנים מתקבעת שיטת פעולה שדורשת מהאזרחים להקריב קורבנות בפרצי אלימות אחת לכמה שנים למען המשך "ניהול הסכסוך" על אש נמוכה, אש נמוכה שמאפשרת את השגשוג והקידמה בישראל. המחיר ל"מלחמה בעמימות נמוכה" שהמערכת מנסה לשמר, הוא אזרחים צייתנים ומודעים לגורלם האפשרי, אין דרך אחרת, לשיטתם.
מה שכן, אני חושב שלאורך שנות העשייה של הסרט אני התבגרתי, שיערי האפיר, ילדי גדלו, ואם בתחילת הסרט היו לי זאטוטים אז לקראת סופו אני כבר מגדל ילדים-נערים, שהבכור שבהם נכנס לכיתה ה' בשנה הבאה, אז אני חושב שהיחס שלי הלך והשתנה לאורך השנים במובן הזה, האישי. הפוקוס שלי התחדד על הקשר הבין דורי שבסרט ואני עצמי נמצא בסיטואציה שבא אני צריך לתווך את המציאות הביטחונית-מדינית של מדינת ישראל לילדים שלי. זה כבר לא ילדים קטנים שאפשר לנפנף בכמה מילים, הם חוקרים ורוצים תשובות וקשה למצוא דרך איך לתווך את המציאות הזאת. אני חושב שהקושי הגדול שלי כהורה הוא בצורך "לנרמל" את המצב לילדי. אני נזכר לדוגמא בימי מלחמת המפרץ כשהייתי בכיתה ו' וקישטנו את ערכות המגן במדבקות ותמונות של מייקל ג'קסון ואני רואה איך כיום בזמן ירי טילים אני ואשתי מקשטים את המקלט כדי ליצור אווירה ידידותית יותר לילדים, וזה בסוף אותו ריטואל שחוזר בין הדורות. מה שהסרט מדבר עליו, סוג של תהליך הטמעת הזהות הישראלית שמבוססת על פחד וקורבנות, נמצא איתנו שנים רבות והוא תולדה של איומים אמיתיים אך גם של מהלכים והחלטות מדיניות לאורך שנות קיום המדינה. זה לא התחיל במבצע האחרון וגם לא בזה שלפניו. אני לא מערער בסרט על הצורך להתכונן ולהתגונן, אני לא נכנס לדיון הזה של ה"בעד ונגד", אני לא נכנס לסיבות ולהיסטוריה של הסכסוך, אני מבקש להסתכל על המציאות היום היומית דווקא ב"זמני שגרה" והשאלות שעולות ממנה – האם אפשר ללמד ילדים על המצב הביטחוני בישראל מבלי להטמיע או לפחות לאשש אצלם את הפחד המצמית מ"הערבי"? האם אפשר לתרגל תרחישי מלחמה מבלי לייצר את המציאות המובילה בסופו של דבר לאותה מלחמה? ואיך אנחנו מעבירים לדור הבא את הצד שלנו, במה שהיא בסופו של דבר, מלחמת נרטיב שאנחנו מנהלים עם העם הפלסטיני לאורך דורות? כל השאלות האלו לא נולדו אתמול ומ״מבצע״ ל״מבצע״ אני חושש שהן רק מעמיקות את אחיזתן בסיפור הישראלי.
ברמה הפרקטית, איך אתה משלב את הקולנוע עם ההורות?
לא חושב שבאופן שונה מכל הורה עובד או נגיד כל הורה עובד "עצמאי". יש תקופות שאתה שקוע בעשייה ומעט מזניח את תפקידייך ההוריים ויש תקופות שאתה מזניח את העשייה ומתמזג לתוך ההורות שלך. זה מקצוע של עליות ומורדות אבל אפשר להגיד את אותו הדבר גם על חווית ההורות. מה שבטוח הוא שמאז שאני הורה אני מצלם ילדים ביותר רגישות ומרגיש קרוב לחוויה שלהם משהייתי קודם.
"כיתת כוננות" יוקרן בפסטיבל דוקאביב במסגרת תחרות עומק שדה. מועדי הקרנות: שבת 3/7 בשעה 17:00, שישי 9/7 בשעה 14:15, ואופציה נוספת עם ההתפרצות המחודשת של הקורונה, הסרט יעלה גם לצפייה אונליין. להזמנות כרטיסים הכנסו לאתר הפסטיבל.
יועד עירון הפיק מספר סרטים תיעודיים, שימש כמנהל הפצה ופיתוח פרויקטים בחברת ההפצה ישראלית-צרפתית עדן סינמה וכמפיק ראשי במספר פסטיבלי קולנוע.