הקרב הבודד של תומס ריד - ראיון עם הבמאי פירגל וורד

צילום: יח"צ, בתמונה פירגל וורד

פסטיבל דוקאביב יפתח היום, יום חמישי 17.5.

השנה זוהי מהדורה חגיגית של הפסטיבל לציון 20 שנה להיווסדו.

בין כ- 125 סרטים שיוקרנו השנה בפסטיבל משך את עיני סרט אחד אותו ראיתי לראשונה בהקרנת הבכורה שלו ב אידפא (הפסטיבל הגדול בעולם לקולנוע דוקומנטרי המתקיים באמסטרדם) שם התחרה בתחרות הרשמית של סרטים באורך מלא.  הקרב הבודד של תומס ריד הוא סרט בן 85 דקות של הבמאי האירי פירגל וורד על מאבקו של חוואי פשוט מול רשויות המדינה ותאגיד הענק אינטל המבקשים לפנות אותו מאדמתו כדי להשלים בנייה של מרכז פיתוח חדש של אינטל. הסרט מעביר את דמותו המיוחדת של תומס ואת האופן האישי בו הוא חווה את מאבק הענקים בו תוך תיעוד עדין של שגרת היומיום שלו ושילוב יוצא דופן של שחקנים בתור נציגי הרשויות. ראיינתי את במאי הסרט פירגל וורד שמוקרן בדוקאביב במסגרת "עומק שדה".

איך פגשת לראשונה את גיבור הסרט תומס ריד ומה הביא אותך להחלטה לעשות סרט עליו?
די במקרה, עברתי באיזור יום אחד והבחנתי בשלטים הכתובים בכתב יד התלויים על החומה המקיפה את החווה. הם עוררו את סקרנותי, עצרתי את המכונית וירדתי לקרוא אותם, ואז תומס ריד יצא אליי. תמיד התעניינתי בנושא של כוחם של התאגידים וההשפעה הגוברת של פעילותם על המדיניות בארצות שונות סביב העולם. זה נושא מסובך לדון בו לעומק באמצעות עשיית סרט. במקרה של תומס ריד מצאתי מקרה אינדיבידואלי מייצג של אדם שההשלכות של אותה מדיניות משפיעות עליו באופן ישיר. הקדשתי מספר חודשים על מנת להכיר את תומס ואת העולם שלו, ורק אז הצעתי לו להצטלם לסרט אודות המאבק שלו.

איך הצלחת להשיג את שיתוף הפעולה המלא מצד תומס?
זה היה בהחלט מסובך. הוא מאוד חשדן כלפיי זרים, ואני הייתי עוד אחד מאלה שצצו בחייו. זה דרש ממני הרבה עבודה רבה לתחזק את הקשר ואת האמון שנרקם ביני לבין תומס, אחרת לא הייתי מצליח להשלים את הסרט.

בעשור או שניים האחרונים יש שינוי גדול באירלנד ובכלכלה האירית, גם כמה ממכריי עשו לאחרונה רילוקשיין על מנת לעבוד בדבלין ובערים נוספות. תוכל לתאר מנקודת המבט שלך מה השתנה באירלנד ואיך השינוי הזה משפיע על אנשים כמו תומס?
החברה האירית עברה הליך מואץ של מודרניזציה בעשרים וחמש השנים האחרונות. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא ההקלות להן זכו התאגידים העולמיים גדולים שהשתקעו כאן. בתמורה למקומות התעסוקה שהם מספקים אנחנו מציעים להם הטבות בדמות מקלט מס שנמצא בשטח האיחוד האירופי וגם השפה המדוברת בו היא אנגלית. שיעור המס האפקטיבי שמוצע לאותן החברות הוא אחוז אחד או שניים, שהוא הנמוך ביותר בעולם המערבי מלבד מדינה אחת - ישראל, שבה באופן לא מפתיע נמצאים המרכזים הגדולים של אינטל מחוץ לארצות הברית. רוב החברות הטכנולוגיות הגדולות העבירו את מרכזיהם לאירלנד כדי להתחמק מהמיסים שאותם הן היו חייבות לשלם במדינות הגדולות יותר שבהן למעשה החברות מוצאות את עיקר הרווחים שלהן. לאורך השנים נתקלנו גם בשורה של פרשיות שחיתות בפוליטיקה המקומית אצלנו. מה שהביא אנשים כמו תומס ריד להתמרמר נגד התהליך הזה. כאשר מדובר על יוזמה "חיובית" שמגיעה מגבוה לטובת האומה האירית, אצל אנשים כמו תומס האוזניים נזקפות ואזעקת ההתרעה מתחילה לפעול. אם פותחים את הערך של אינטל בויקיפדיה יש שורה של מקרים בהם החברה נקנסה על ידי בתי המשפט במקומות שונים ברחבי העולם,  בגלל מקרים של תחרות בלתי הוגנת. באירלנד לא הוגשו תלונות נגדם עד היום. בניגוד למקרים של בכירים שסרחו ולקחו אליהם סכומים אדירים של כסף, השחיתות באירלנד היא הלך רוח אופייני, להיות מושחת זה חלק מהסיסטם שלנו. חלק גדול מהאשמה במצב הזה הוא המדיניות של מקלט מס שמבוססת על אי שיוויון ועל תעדוף שנקבע בצורה גרוטסקית.

תוכל לספר מעט על ההיסטוריה של משפחת ריד ועל החווה שלהם? האם היו עוד חווות כאלה באיזור שפונו בעקבות העבודה של הרשות האירית לפיתוח תעשייתי (IDA) או של תאגידי ענק כמו אינטל?
החווה נמצאת בבעלות המשפחה של תומס ריד מאז סוף המאה התשע עשרה. חוואים נוספים באיזור עזבו בעקבות הצעות דומות ואלה שנותרו מחכים לרגע בו ה-IDA או חברות כמו אינטל יציעו להם סכום נאה על מנת לרכוש את אדמתם. תומס בעניין הזה שונה לגמרי, מהסיבה שהכסף הוא חסר משמעות בעיניו.

מה הכוח של ה- IDA באירלנד? מה הסיכויים של אדם פשוט כמו תומס לעמוד נגד ארגון כזה ולנצח במאבק?
ה- IDA נהנה ממוניטין מכובד באירלנד, בעיני רוב האנשים הוא מגלם את התהליך החיובי של המודרניזציה שעובר על אירלנד. הסיכויים של תומס להאבק בהם היו לא גבוהים. היו אחרים שניסו לעמוד מולם הותשו בערכאות משפטיות ארוכות והסתבכו בגלל העלויות האדירות הנלוות להן. אולם המאבק של תומס הוכיח שאם אתה קובע שאתה לא למכירה, אתה בהחלט יכול להפריע למערכת. במקרה של הפסד, תומס היה נגרר לחוב בסדר גודל מיליון וחצי אירו בגלל ההוצאות המשפטיות. מבחינתו הוא לקח על עצמו סיכון אדיר.

מעבר למאבק הפרטי של אדם ברשויות, לסרט יש גם איכויות של "סרט ירוק", זהו מאבק של חקלאי שמקיים דרך חיים מסורתית הנאבק בהקמה של מרכז של חברת הייטק על שטח החווה שלו ובפיתוח התשתיות הנלוות לבנייה, יהיו אולי מי שיחלקו עלי שכן תומס מגדל בקר למחייתו ובאחת הסצינות רואים יורה באחת הפרות וגורר אותה כשהיא קשורה לטנדר ובסצינות אחרות הוא משתמש בקוטלי עשבים חזקים. האם חשבת על האספקטים הסביבתיים בעשיית הסרט? האם בהליך הפיתוח המואץ של אירלנד חושבים גם על ההשלכות הסביבתיות?
תומס מגלם שילוב של מסורת ושל קדמה כשזה נוגע לחקלאות. יש לו קשר של ממש, אפילו הייתי אומר קשר אינטימי לאדמה שלו ולבעלי החיים שהוא מגדל. הפרה שבה הוא יורה היתה זקנה וסובלת במידה כזו שלא היתה מסוגלת יותר לעמוד. כמעט כל הפרות של תומס נולדות בחווה וחיות בה חיים נאותים יחד עם תומס. הוא גם לא אוהב להשתמש בקוטלי עשבים ועושה זאת רק במקרים של חוסר ברירה, כמו בקטע בסרט כשיש פריחה של עשבים שוטים. מול אותן חברות שחושבות רק על הצד הכלכלי, יש מאבק באירלנד כמו במדינות אחרות להתחשב בסביבה כחלק מתכנון הבנייה ומן הפיתוח. עם זאת, הולכת ומתגברת ההבנה שסביבה נקייה ובריאה באירלנד היא אחד הנכסים הגדולים של אירלנד.

טריילר:

הסרט די יחודי בכך שכמעט כולו הוא עבודה של שני אנשים אתה כבמאי, צלם ומפיק שותף ולצדך תייג אוסליבן (Tadhg O'sullivan ) שעזר לך לכתוב ולפתח את המבנה, ערך את הסרט ועיצב את פס הקול. מהיכן אתה מכיר את תייג?
את תייג אוסליבן אני מכיר כבר למעלה מעשרים וחמש שנה. למדנו יחד בקולג' בדבלין, אני קולנוע והוא בכלל למד הנדסה. הסרט הראשון שעשינו ביחד היה סרט בן עשרים וחמש דקות על מועדון אגרוף בצפון דבלין, מאז אנחנו עובדים יחד על סרטים בחמש עשרה השנים האחרונות. שיתפנו פעולה בנסיעות ברחבי העולם כצוות צילום המורכב משני אנשים בפרויקטים שהיו פעם שלו ופעם שלי. היתה לי הזכות לצלם חלק גדול מהסרטים שלו. אני חושב שמה שמחבר בינינו זו ההבנה של הכוח של הקולנוע וגם של החשיבות בשמירה על האתיקה בעשייה הדוקומנטרית והניסיון להכיל אותה בכל העבודה המשותפת שלנו. חלק גדול מהפיוטיות בסרט הזה, כמו גם בסרטים נוספים עליהם עבדנו, נוצר בזכות העבודה של תייג.

אחד הדברים הבולטים לטובה בסרט הוא הפסקול שנותן לסרט אווירה מיוחדת, איך אתה ותייג אוסליבן עיצבתם את פס הקול ומה הנחה אתכם בבחירה של המוזיקה לסרט?
מוזיקה וסאונד הם מתחומי ההתמחות של תייג. הוא מאזין נלהב ליוצרי מוזיקה מחתרתיים מכל העולם, ככה שהוא בנה מאגר עשיר של מוזיקאים איתם אפשר לעבוד לפי האופי של הסרט ושל העריכה. את כל המוזיקה בסרט בחרנו מהאוסף של תייג. זה תמיד תהליך, אנחנו מנהלים דיונים וגם לא פעם מתווכחים על הנקודות בהן צריך חיזוק של הסאונד בזמן העריכה, אבל בדרך כלל אני נוטה להסכים בסופו של דבר עם תייג ויש לי אמון מלא בבחירות שלו.

בסצינות בהן מגיעים לחווה נציגים של ה- IDA השתמשת בשחקנים וגם עשית שחזורים של הדיונים בבית המשפט אותם העתקת לשטח החווה. מדוע בחרת להכניס קטעים מבויימים?
החלטנו בשלב מוקדם שהסרט יהווה פורטרט פסיכולוגי של מה שעובר על תומס במהלך ארבע שנות המאבק המשפטי שלו. רצינו לקחת את הצופים לעולם שלו, אל תוך התודעה שלו, אל האופן אינטימי שבו הוא חווה את התהליך להבנתנו. היה לנו ברור שנאלץ להביא אל העולם של תומס שהוא החווה את העולם שבחוץ שבמקרה הזה הוא המערכת המשפטית ונציגי הרשויות, ולהעביר את תחושת האיום על תומס שהם באים להרוס את העולם הפרטי שלו ורוצים לעקור את תומס מתוכו. בחרנו בשחקנים שגם באירלנד אינם מוכרים, מה שעזר לא לשבור את האופי של הסרט.

בכמה מהסצינות נראה שיצרת סיטואציות סביב תומס כמו בקטע בו תומס מגיע לקניות בסופר ורואה במסכי הטלוויזיה הנמכרים שם את סיקור החדשות אחר המתרחש בחווה שלו. באיזו מידה תומס היה מודע להתערבות ההפקה?
היתה לנו הסכמה עם תומס שמטרת הסרט היא להמחיש לאנשים את התוצאות הניסיון לפנות אותו מאדמתו. עבורו זו היתה חוויה עם השפעה פסיכולוגית עצומה. היו קטעים שבהם הכנסנו את תומס לסיטואציה דמיונית כדי להעביר את אותן התחושות בצורה חזקה יותר. כל אותם קטעים עלו מתוך אותה הבנה שזהו ניסיון להכנס לתודעה של תומס ולהעביר את מידת ההשפעה של האירועים עליו.

מה הביא אותך לעבור לברלין, שהיא אגב גם יעד מועדף על צעירים ישראלים שמחפשים את עצמם בעיקר מבחינה מקצועית אפילו יותר מדבלין?
סימונה בת הזוג שלי היא מברלין, ויש לנו ילדה בת ארבע וחצי שהיא אירית/גרמניה. ברלין היא דוגמה נהדרת לעיר שהמודוס אופרנדי לא מושתת על מתן הקלות לתאגידים הגדולים בכל מחיר. לצערי, העסקים הגדולים מנסים לנגוס גם בעיר הזו והם הביאו כבר לשינוי באחד הנכסים האדירים שלה שהוא דיור בר קיימא עם זכויות לדיירים במחיר שווה לכל נפש. בשנים האחרונות כבר מורגש שינוי של התייקרות וצמצום האפשרויות למגורים. כרגע העתיד של ברלין מבחינה זו לא נראה מאוד מבטיח, אבל אנחנו מחזיקים לה אצבעות. אני עובד על הפרויקט הבא שלי שמביא את סיפורו של פיטר רייס, מהנדס אירי פורץ דרך, אני מתכוון לחקור את המורשת שלו ואת המבנים שהוא הותיר אחריו בפריז ובפרבריה.

באידפא הסרט התחרה במסגרת התחרות הראשית שנועדה לסרטים דוקומנטריים באורך מלא. בדוקאביב הסרט מתמודד במסגרת "עומק שדה" שנועדה לסרטים המאתגרים את גבולות הז'אנר. מה דעתך על החלוקה הזו?
זה די קשה למצוא פסטיבלים לקולנוע דוקומנטרי שמוכנים לקבל סרטים מהסוג הזה. אנשים מאוד מקובעים לגבי התפישה של מהו סרט דוקומנטרי ומהם החוקים הבלתי כתובים. בעיני חלק גדול מהסרטים הדוקומנטריים הם נוסחתיים וזוכים לשבחים רק בזכות הגישה לדמויות גדולות מהחיים בסיטואציות לא שגרתיות. אני עובד כאמן, אני מעוניין גם לאתגר את המדיום וגם להיות מאותגר על ידו. גם הבמאים שהשפיעו עליי כמו טרקובסקי, בלה טאר, קרלוס רייגאדס וווים וונדרס, אינם דוקומנטריסטים או אינם רק דוקומנטריסטים.

הסרט מוקרן במסגרת דוקאביב בשבת 19.5 בשעה 16:00, ובמוצאי שבת 26.5 בשעה 21:00.
להזמנת כרטיסים כנסו לעמוד הסרט באתר הפסטיבל.

יועד עירון בעל תואר שני בקולנוע, הפיק את הסרט הדוקומנטרי "אגורות" שזכה בפרס סרט הביכורים בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי 2017. שימש כמפיק הראשי של פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2018.