מותו של הז'אנר

צילום: סטוקאנלימיטד
התוכן הדיגיטלי, טכנולוגיות השידור ושפע הכלים שעומדים לרשותנו עבור יצירת תוכן, הביאו לסופו של מושג אשר לווה אותנו עוד מימיו של גאון הקולנוע צ'אפלין. כן, אנחנו נפרדים מהגדרות ישנות ומקובעות. האקלים התקשורתי העכשווי קבר את הז'אנר המסורתי והישן.
הכתבה באדיבות רודריגו גונזלס, מייסד ומנכ"ל VEO
הטכנולוגיה כיום מאפשרת לכל אחד "לשדר". מכל מקום ובכל זמן. התקשורת האינטראקטיבית הופכת את השידור הליניארי לפאסה. ופתאום, ישנו ריבוי חסר פרופורציות של תוכן אשר לא ניתן להגדירו תחת ז'אנר מוכר. התוכן הזה מייצר רייטינג, מייצר שיח, מייצר כוכבים, מחזק מותגים, זה עידן חדש של גבולות יצירתיים, של פורמטים, הגדרות ואף של מודלים כלכליים.
דרום קוריאה היא המדינה עם האינטרנט המהיר בעולם. ביכולתם של הדרום קוריאנים לשדר LIVE מביתם שעות על גבי שעות והאינטרנט לא יתקע. זה כנראה גם מה שאפשר להם להביא לעולם את ה- MUKBANG. זהו שמו של ה- "טרנד"/"תופעה"/"תכנית" שבה דרום קוריאנים מצלמים את עצמם בביתם אוכלים בשידור חי מול כל המדינה. כוכבי mukbang יכולים להרוויח כ- 10,000 $ לחודש. ככל שתאכלו יותר ובמקביל תרוויחו כמה שיותר זמן שידור (25 המבורגרים ב- 45 דקות) ככה קופת המזומנים תגדל.
אז מה הוא הז'אנר?
.
"דיווה" היא כוכבת ה- MUKBANG הגדולה ביותר, הנה הערוץ שלה עם 132,000 רשומים...
.
החלק החתרני בעיניי נמצא דווקא במבנה התשלום עבור התוכן/בידור. זה לא שלם וצפה, המודל אינו מבוסס על פרסומות, או בנוי על משכורת חודשית עבור הטאלנט. צופה שאהב משלם ישירות ל"כוכב" בשליחת Bjs. סוג של מטבע ווירטואלי שדרכו הדרום קוריאנים קונים ומוכרים דברים און ליין. אינטראקטיביות מלאה אשר מדרבנת את כל הצדדים לקחת חלק בצורה אקטיבית.
אבל זה לא רק ברמה של ז'אנר כמו אימה, טלנובלה או דרמה קומית. גם מושג כמו "ערוץ" מקבל תפנית בעידן הדיגיטלי. פליקס ארוויד אולף שיילברג, הוא צעיר שוודי בן 26, המוערך כיום בסכום של 78 מיליון דולר, את רוב הכסף הוא עושה מערוץ יוטיוב שבו הוא מוכר כ – PEWDIEPIE.
אף אחד בעולם לא יודע להגדיר מה הוא? קומיקאי, עיתונאי, בלוגר או פשוט הצעיר המשפיע ביותר בעולם בשנתיים האחרונות. לפני אובמה והילארי קלינטון. כדי להבין את גודל התופעה, מספיק לצפות בסרטון של בחור שיכור שעושה קעקוע על הישבן עם הסמל של PEWDIEPIE. בשמונה חודשים, מעל שמונה מיליון צפיות ביוטיוב.
העניין נמצא בהגדרה. מה הוא מנהל? ערוץ? אתר? מגזין? זה עד כדי כך לא ברור שלאחרונה מגדירים זאת בעיתונים נחשבים כ- רשת. הרי זה אינו ערוץ במובן שכולנו הכרנו עד היום. ערוץ 2, קשת, זה ערוץ. יש אסטרטגיה מסחרית ושיווקית, תמהיל תוכן, טאלנטים, לוחות זמנים, זה ליניארי, הם משדרים ואנחנו צופים, יש פרסומות, ממש ערוץ!
"הערוץ" של PEWDIEPIE מכיל הכול מהכול.
וידאו בלוג, אינטראקטיביות, קומדיה, אנימציה, גיימינג, מערכונים, מתיחות ואפילו עוסק בנושאים חברתיים. אין זמנים, אין ז'אנרים, אין פורמטים, זה כמות חסרת תקדים של תוכן דיגיטלי מגוון. תופתעו לגלות, יש לזה רייטינג. מספר הצפיות הכולל בערוץ שלו עומד על 13,251,128,356 ויש לו בערוץ 47 מיליון רשומים (נכון לכתיבת מילים אלו).
תוכן דיגיטלי היא הגדרה רחבה. כאשר אנחנו רואים הצלחות ברשת כמו של PEWDIEPIE או אפילו של סרטון שהתוכן בו הוא מצלמת GOPRO בתוך מכונת כביסה והגיע ל- 8 מיליון צפיות, ניתן להבין את הפוטנציאל הטמון בתוכן דיגיטלי. פוטנציאל לייצר שיח, לייצר תקשורת מגוונת ופורצת דרך עם קהל המעריצים או צרכנים.
הכוח נמצא בעיקר אצל מותגים. להם יש את המשאבים לייצר תוכן בכמויות ובמגוון רחב של צורות. אצוטט את בן ג'ונס, מנכ"ל קרייטיב של גוגל "משווקים צריכים להבין כי זה עידן של הזדמנויות קריאטיביות, עידן של שפע תקשורתי המאפשר לנו להיות בקשר אחר עם הצרכנים שלנו".
ההגדרות הישנות והמוכרות כבר לא רלוונטיות. אנחנו נמצאים בעידן שממציאים ומגדירים. יוצרים תוכן ללא גבולות, ללא משבצות, הזירה הדיגיטלית מזמינה את כולם, יוצרים, מפרסמים, מותגים, משרדי פרסום, צרכנים, גולשים, כל אחד לספר את סיפורו דרך נקודת המבט האישית שלו. אז במשפט - זה ש TASTY מצליח, לא אומר שככה עושים HOW TO. אפשר פשוט להמציא סוגה חדשה.
הכתבה באדיבות רודריגו גונזלס, מייסד ומנכ"ל VEO