ראיון עומק עם הבמאי שון מקאליסטר, אורח פסטיבל דוק אביב

צילום: שון מקאליסטר ואחד מילדי המשפחה

פסטיבל דוקאביב נפתח השבוע. נראה שאין תחום שסרטי המהדורה השמונה עשרה לא עוסקים בו, ממוזיקה כמו "הממלכה המופלאה של משפחת אלייב" או "ג'ונון", דרך צילום "קודלקה: שוטינג הולילנד", סביבה "תזמורת ממוחזרת" ו"סמואל בעננים", אוכל "נמלים על שרימפס", כדורגל "O Futebol", טכנולוגיה "הרובוט של בן" ועוד מגוון נושאים. בין האורחים מגיעים השנה הבמאית האמריקאית אונדי טימונר והבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר שיקיימו כיתות אמן. הנושא אולי החם ביותר בעשייה הדוקומנטרית הוא העיסוק בפליטים ובמהגרים, גם בדוקאביב הוא מקבל ביטוי בסרט "אש על המים" של ג'יאנפרקנו רוסי שהפתיע שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין השנה. סרט נוסף שנוגע בנקודה הוא סרטו החדש של הבמאי הבריטי שון מקאליסטר, שזכה בפרס הגדול בפסטיבל שפילד, אחד החשובים בקולנוע הדוקומנטרי. ערכתי איתו ראיון לפני בואו לפסטיבל.

סיפור אהבה סורי

במאי: שון מקאליסטר

בריטניה, 2015

לשון מקאליסטר סגנון יחודי של להכנס לתוך חיי הדמויות שלו בזמן שהן מתמודדות עם מצוקות אישיות או מכשולים גדולים כתוצאה מחוסר יציבות פוליטית או תחת אירועים גדולים הקורים סביבן. מקאליסטר מופיע בסרטיו וניכר שהסיפור מסופר מקודת מבטו, אך הוא אינו מסיט את תשומת הלב אליו מן הדמויות. המוקד נשאר בסיפור שלהן. כך גם בסרטו החדש שמתמקד ברע'דה ועאמר. השניים הכירו בכלא הסורי כעשור לפני צילומי הסרט בו נכלאו בטענת פעילות פוליטית נגד המשטר הסורי אז בתקופת המעבר משלטונו של אסד האב לאסד הבן.

מקאליסטר מעיד על עצמו שהוא כבר מרגיש בן בית במזרח התיכון. זו אינה הפעם הראשונה בה מקאליסטר מצלם סרט באיזור, לסרטו הנוכחי קדמו הסרטים "הליברצ'ה של בגדד" משנת 2004 שזכה בפסטיבל סאנדנס בפרס חבר השופטים והוקרן בדוקאביב שנה אחר כך, ו"מהפכן בעל כורחו" שצולם בתימן משנת 2012 והוקרן בדוקאביב. מקאליסטר ביקר בישראל והתארח בדוקאביב מספר פעמים. בהקדמה לראיון שערכתי איתו מקסאליסטר סיפר: "יצא שאת רוב הסרטים שלי הצגתי בדוקאביב, חוץ מסרט שנקרא "מתנחלים" שהוקרן בפסטיבל ירושלים. הוא היה על גבר ערבי בשם עלי שישב 17 שנה בכלא על הטמנת פצצה בירושלים, ומולו השכן שלו שהייתי מגדיר אותו כמתנחל היפי מעט משוגע. צילמתי את השניים במשך 13 חודשים. התחלתי ב- 1999 ונכנסתי למילניום החדש, שנת 2000 רגע לפני מה שנקרא האינתיפדה השנייה. בדוקאביב אמרו לי בזמנו שזה סרט שיעניין צופים בחו"ל, אבל לא את הקהל הישראלי."

את עאמר גיבור הסרט הכיר מקאליסטר במקרה כאשר הגיע לביקור בסוריה בשנת 2009 כשרצה לראות את השינויים בה שהונהגו תחת שלטונו של בשאר אל אסד שהביאו לפריחה חסרת תקדים בהיקף התיירות. אותם שיאים לא נמשכו הרבה זמן. גל ההתקוממויות נגד המשטרים במדינות הערביות הגיע לסוריה בינואר 2011. הדי "האביב הערבי" כבר נכנסו לסרטו הקודם מתימן. בניגוד ל"מהפכן בעל כורחו" שבו היתה תחושה שהדברים חולפים במקרה ליד מקאליסטר וגיבור הסרט מורה דרך שמצא את עצמו הופך מתומך במשטר למשתתף פעיל במהפכה, ב"סיפור אהבה סורי" מקאליסטר הצליח לא רק לטוות אינטימיות עם בני הזוג וילדיהם. התחושה היא שהבמאי הפך לבן משפחה קרוב של הדמויות. במהלך האירועים הנוראיים שעברו על סוריה בחמש השנים שמקלאליסטר צילם את הסרט המשפחה נאלצה לעבור דירה חמש עשרה פעמים, ולדבריו הוא תמיד הרגיש שהדלת פתוחה לפני ויהיה לו מקום לישון ומקום סביב שולחן האוכל.

מקאליסטר התמקד בתחילת הצילומים בעאמר שחיכה לשיחרורה של אשתו רע'דה שעוד היתה במאסר. למעשה את רע'דה הוא עוד לא פגש ולא הכיר עדיין. רק אחרי תיעוד שנמשך על פני כמה שנים של עאמר והילדים מצפים לשיחרורה של רע'דה זכה מקאליסטר להכירה. אז היה על רע'דה להתרגל למצב החדש של לחזור הביתה, אל הילדים שהתבגרו ולמציאות שונה משהכירה לפני מאסרה וגם לנוכחותו של בן הבית החדש שמתעד את חיי המשפחה. תוך זמן קצר החשדנות שהתחדדה עוד יותר בשהייה בבית הסוהר ירדה ורע'דה החלה לשתף פעולה עם מקאליסטר עד לרמה של להזעיק אותו לביתם כאשר הרגישה שהזוגיות שלה עם עאמר עלתה על שרטון.

הפקת הסרט לא היתה פשוטה, ומקאליסטר יצא לצלם בסוריה מספר פעמים מבלי שהצליח לגייס מימון לסרט. רק בשלבים הסופיים של הסרט הוא זכה לגייס תמיכה מצד קרנות קולנוע אירופאיות. כשחיפש אחר מימון הגיע גם להציג את הסרט בפני נציגי הקרנות וערוצי השידור הישראליים בקופרו.

היה נראה שלא הרבה הבינו את הבמאי הבריטי שהתנדנד על הבמה בחוסר נחת והציג קטעים שצילם באיכות מאוד מחוספסת. בזמן הצילומים החיים של בני המשפחה וקרוביהם התהפכו בזמן שארצם נחרבה במלחמת האזרחים, ומקאליסטר עצמו נעצר בזמן הצילומים בסוריה. את כל זה יחד עם ההתמקדות בחיי המשפחה, בקשר שפיתח הבמאי עם הילדים ובזוגיות השברירית של עאמר ורע'דה הצליח מקאליסטר לקשור לסרט מלא ברגש.

את עאמר פגשת לראשונה בבאר בדמשק. מה הביא אותך מאותה פגישה מקרית להבין שלפניך עומד גיבור הסרט הבא שלך?
כשנפגשתי עם עאמר לראשונה במקרה לא ידעתי שאני הולך ללוות אותו במשך חמש שנים. לא ידעתי לאן זה הולך גם כשהתחלתי לצלם. לקח אולי שנה עד שעאמר בטח בי. לפני כן, הרגשתי שהוא קצת מספר לי סיפורים. לא היתה לעאמר סיבה לבטוח באיש זר שהחליט לתעד אותו. מבחינתו הוא רצה חשיפה כדי להביא לשחרורה של רע'דה מהכלא, אלא שאז האירועים התחילו לקרות. היה רגע שכיוצר הנחתי לסרט, וכשהחלו אירועי "האביב הערבי" הייתי עסוק בסרט אחר שגם נגע בעניין "מהפכן בעל כורחו" אותו צילמתי בתימן והוא גם הוצג בדוקאביב. כשסיימתי את הצילומים בתימן במרץ 2011 שמעתי שעאמר נעצר בדמשק, וקרה מה שלפני היה נראי בלתי מתקבל על הדעת, "האביב הערבי" החל גם בסוריה. טסתי אז חזרה ללונדון, השארתי את חומרי הגלם מתימן אצל העורך שלי, ומיהרתי לטוס לדמשק. באותה נקודה חשבתי שהסרט יעסוק גם ב"אביב הערבי", אבל ככל שהמשכתי לצלם הבנתי שיש לי סיפור יותר גדול מעוד סיקור של האירועים. הציפייה בבית לשחרורה של רע'דה ודברים נוספים כמו העובדה שנשלחתי למעצר בעצמי הביאו אותי להיות מעורב יותר בסיפור והוסיפו למרכיבים של הסיפור.

כשהתחלת לצלם את המשפחה רע'דה היתה במאסר. איך זה לצלם סרט שבו אחת הגיבורות לא נוכחת בחלק משמעותי בו, ואיך היה המפגש שלך רע'דה עם שחרורה מבית הסוהר?
רע'דה ידעה שאני מצלם את בני המשפחה, אבל עוד לא הכירה אותי. היא לא בטחה בי וכשנפגשנו לראשונה הרגשתי מתח. היא אישה חזקה ולא נראיתה כמו מישהו שהרגע יצא מהכלא הסורי. אמרתי שלקח שנה עד רכשתי את אמונו של עאמר, וחששתי שהנה עלי להתחיל מההתחלה. רע'דה מספרת שזה היה המצב הנתון מבחינתה כשהיא השתחררה והגיעה הביתה שיש בן משפחה חדש בבית - שון והמצלמה שלו. זה היה מצב קצת מוזר עבורה, אבל היא כשהיא ראתה שכל בני המשפחה מקבלים אותי כאחד מהם, היא הרגישה שזה טבעי ונכון גם עבורה.

הפקת הסרט לא היתה פשוטה, יצאת לדרך ללא תמיכה של גופי שידור וקרנות, מה הביא אותך בכל זאת להמשיך?
כשהגעתי להציג את הפרויקט בקופרו עוד לא היתה לי את התמיכה של ה- BBC בהפקה. הם תמכו בי גם בסרט "מהפכן בעל כורחו" וחשבו שבמשבצת המצומצמת של סרטים דוקומנטריים שלהם זו סמיכות גדולה מדי לשני סרטים אודות "האביב הערבי". הם בזמנו לא רצו את הסרט, ורק כשהם נוכחו שיש פה סרט יותר גדול מתיעוד האירועים בסוריה ושהסרט עוסק בעוד נקודות אקטואליות כמו משבר הפליטים באירופה הם החליטו שהסרט מתאים להם. לפעמים אתה עושה דברים מבלי להבין את ההשלכות באותו הרגע. לכאורה הייתי יכול לסיים את הסרט כשרע'דה שוחררה או עם פרוץ "האביב הערבי", והיה יוצא לי סרט קטן יותר שהיה רלוונטי לאותו פרק זמן. העובדה שבחרתי להמשיך, שבחלקה נבעה מזה שלא קבלתי תמיכה של גופי שידור והייתי נחוש להמשיך לספר את קורות המשפחה. גם כשהם עברו לצרפת, לא ידעתי מה יקרה שם, הסתמכתי על החושים שלי שאמצא עוד משהו. באותו הזמן ההגירה מסוריה הפכה לתופעה הכי מדוברת. הפרימיירה של הסרט היתה ממש כשגופת הילד נסחפה אל החוף, ונראיתה בכל מהודרת חדשות. זה הפך לסרט שמעביר את חווית הפליטים באירופה שמתחילה במהפכה בסוריה. זה היה שילוב של נחישות, עבודה קשה וגם אפשר לומר טיפשות מצידי שלבסוף השתלמה.

נראה שנרקם בינך לבין הילדים בסרט קשר חזק במיוחד, האם אתם שומרים על קשר מאז הצילומים?
החיבור שלי עם הילדים היה חזק מאוד, בעיקר עם קאקה (ריצ'ארד) שהיה בן 12 בתחילת צילומי הסרט ועם בוב (חניבעל) שהיה בן 4 כשהכרתי אותם. מאז עברו שש שנים. בעצם יצא שביליתי איתם יותר זמן מאשר עם ההורים. ההורים היו עסוקים בעניינים פוליטיים או במריבות ביניהם. הרגשתי כמו אבא חורג, או איך שקאקה קרא לי הדוד שון. ביליתי הרבה זמן עם בוב ועם קאקה, הלכנו יחד לבלות בפארק או לחוף הים כשהיינו בלבנון, או כשהם היו בוגרים יותר לפאב בצרפת. אני עדיין בקשר איתם דרך הפייסבוק, אני בקשר עם כל בני המשפחה. את רע'דה אני אמור לפגוש השבוע בברצלונה, עאמר יבוא איתי לפסטיבל אחר. אנחנו לוקחים אותם בתורות אתנו לפסטיבלים אליהם הסרט מוזמן. אחד הדברים היפים בעשיית סרטים דוקומנטריים שנוצר קשר עמוק עם הדמויות. אלה קשרי חברות לכל החיים.

באילו קשיים נתקלת בצילומים בעקבות המפגש שלך עם שירותי הבטחון בסוריה?
במשך חמש שנים צילמתי וצילמתי וצילמתי בלי סוף. כשנעצרתי כל חומר הגלם שנמצא ברשותי נלקח ואבד. לא היה לי אכפת כי ידעתי שיש לי עוד מספיק חומרי גלם. להיות עצור בכלא הסורי היתה חוויה לא פשוטה, והיא איפשרה לי לחוות על בשרי מה זה אומר לחיות תחת דיקטטורה במדינה ערבית. חבל לי שאני לא דובר ערבית ולא הייתי מסוגל להבין מה מדברים סביבי, ולהבין מה קורה עם העצורים שפגשתי שם שעברו חקירות ועינויים קשים. אותי לא עינו, אך פסיכולוגית זה בטח לא מקום טוב להיות בו.

שמעתי שאתה עובד על פרויקטים חדשים באפריקה, מה תוכל לספר עליהם?
נסעתי לאפריקה על מנת לערוך תחקיר לסרט עלילתי שמבוסס על רשמיו של עיתונאי יפני שהתאהב בסומליה-לאנד שזו טריטוריה עצמאית שגובלת עם סומליה. ב- 1960 כשאנחנו הבריטים עזבנו את אפריקה יצאנו מסומליה-לאנד שהיתה תחת שלטון בריטי והאיטלקים יצאו מסומליה האיטלקית הטריטוריה שבירתה מוגדישו. בסומליה-לאנד התפתחה בועה דמוקרטית ובטוחה לעומת הכנופיות האיסלמיות ושודדי הים שהשלטו על מוגדישו. הרעיון הוא לבדוק איך משמרים את היציבות שם. חוץ מזה, לאתיופיה הגעתי לפסטיבל סרטים אליו הוזמנתי. תמיד הרגשתי משיכה לארץ הזו. לא יצא לי להיות שם לפני כן, ואיך שהגעתי התאהבתי בה ובאנשים. אני מקווה לחזור לשם, כבר הצעתי לקונסוליה הבריטית לערוך שם פרויקט קהילתי. הבעיה היחידה מבחינתי שאין שם חומוס כמו במזרח התיכון, אבל בשביל זה אני מגיע לדוקאביב, לחזור לחומוסיה האהובה עלי בכרם התימנים.

הכתבה באדיבות יועד עירון - בעל תואר שני מעשי בקולנוע, מפיק הסרט "אגורות".

למועדי ההקרנות בדוקאביב