טור אישי- החיים כמובטל (שבוע 4) חותם בלשכה

צילום: DPC

שלום. שמי ליאור ואני חותם בלשכת התעסוקה. ולמה לא בעצם? אני בן 35, עובד (כמעט ברצף) מאז גיל 21, אחרי 3 שנים של שירות קרבי, משלם את כל חשבונותיי בזמן ובכלל – אני מרגיש שנתתי למדינה מספיק כך שאוכל לקחת בחזרה מבלי להשפיל מבט.

והרי זה לא שאני בא לדפוק את המערכת. זהו שירות שהמדינה מציעה לי. הדרך של המדינה לבוא ולומר "אני יודעת שקשה לך. אני יודעת שאתה פוזל למדינות אחרות. אני יודעת שאין לך שום מידה של נאמנות אלי. אם כך הרשה לי לשחד אותך. בוא חבריקו. קח כסף. רק אל תעזוב".

וכמו בחור שיוצא עם בחורה שהוא לא סובל רק בגלל שיש לה כסף, אני נשאר. עוד קצת ועוד קצת. והבחורה הזאת איומה. מצד אחד היא משעממת ופשוטה ומצד שני היא דורשת המון תשומת לב. ולמרות שלא בא לי להקדיש לה אפילו דקה מזמני – יש לה כסף. ואני אוהב כסף. הרבה יותר ממה שאני אוהב את הבחורה... סליחה, את המדינה.

אז עם חיוך גאה ניגשתי ללשכת האבטלה. (זו לא טעות. למה לקרוא למקום הזה "לשכת התעסוקה" ולא "לשכת האבטלה"? הרי אף אחד לא מגיע לשם כדי למצוא עבודה. כולם מגיעים כדי לחתום ולקבל את דמי האבטלה).

על מנת שלא אשתגע שם ואתחיל להרוג אנשים, לקחתי איתי חברה מובטלת שגם חותמת. ככה יהיה לי מישהו לדבר אתו בזמן שאני ממתין ולא אאלץ לדבר עם אנשים אחרים ולזייף אמפתיה.

הגענו לבניין הממשלה. השומר המשועמם אפילו לא טרח לבדוק לי את התיק. כשהוא שאל אותי אם יש לי נשק אמרתי שלא, ולמרות שניסיתי להשתמש במבטא הכי ערבי שיש לי ולא הסתכלתי לו בעיניים וחיבקתי את התיק בצורה מחשידה, נכנסתי ללא בעיה.

המקום נראה סביר. מסתבר שלפני כמה חודשים שיפצו שם ועכשיו הכל לבן וממוחשב. אילו רק היו מצליחים לנדף את ריח הכישלון והאכזבה אפשר היה לנשום שם עם כל הריאות ולא סתם דרך הפה.

לקחתי מספר מהמכונה, התיישבתי על כיסא פנוי וחיכיתי. בזמן שחיכיתי סקרתי את הסביבה. מי עוד מגיע לכאן? למושבת המצורעים הזאת? איך נראים שאר המובטלים? אבל לפני שהספקתי לעבור על כל החדר מבטי נפל על איזה בחור ממוצע. נראה בין 40 פלוס. נורמטיבי סה"כ. הוא החזיק בידו פתק ונראה מבולבל. כשהוא קלט אותי מסתכל הוא התקרב אלי.
"איזה מספר אתה?" שאל.
"127" עניתי.
"אוקי. אני 128. אני אחריך. אתה יודע לאן צריך ללכת?".
הצבעתי על הקיוביקל הרלוונטי ואמרתי לו "כשיגיע המספר שלך לך לשם".
"תודה", הוא ענה, ולאחר שנייה מהוססת אמר בטון מתנצל "זאת פשוט הפעם הראשונה שלי כאן".
התעצבנתי. אילו היה לי כוח הייתי צועק עליו "מה אתה מתנצל? מה עובר עלייך? מה הבושה הגדולה? גם אני כאן ואתה רואה אותי מתפדח? אתה רואה אותי מנסה להיבלע בכיסא? אחי, תהנה מהרגע".
אבל לא אמרתי את זה. במקום זה חייכתי את החיוך הכי קטן שלי וסובבתי את הראש.

לאחר המתנה לא ממש ארוכה (בכל זאת, יום שני ב 9:00 בבוקר... מי שעובד עובד ומי שמובטל ישן) הגיע תורי. קמתי מהכיסא והתיישבתי מול הפקידה.

התחלתי להגיש לה טפסים. כל כך הרבה טפסים. תלושי משכורת, תעודת זהות, רישיון נהיגה, טפסים של ביטוח לאומי, תעודת סיום לימודים גבוהים, הצהרת שקר כלשהו ועוד ועוד. שמעתי על אנשים שהזמינו סמים דרך האינטרנט והייתה להם פחות התעסקות.
אבל שתקתי. אין לי שום כוונה להיכנס לעימות עם בחורה שמרוויחה שכר מינימום וחמושה רק בחולצה בצבע מוקה ועיתון לאישה.

והיא מקלידה ומקלידה.. בכלל לא מסתכלת עלי. מבחינתה אני רק ערמה של ניירת שמפרידה בינה לבין הסנדוויץ' הטוניסאי שהיא הביאה.

ולפתע... היא מרימה את ראשה. היא מחייכת. משהו טוב קורה. האם זה קרוב לסיום? האם אני יכול לחזור הביתה ולהתקלח במשך 6 שעות כדי להוריד את התחושה של המקום הזה?
היא: "מה התפקיד שלך?"
אני: "מפיק פרסומות"
היא (לאחר חיפוש ממושך במחשב): "אין לי כזה דבר. אפשר לומר שאתה מנהל פרויקטים?"
אני: "מנהלי פרויקטים מוצאים עבודה בקלות?"
היא: "לא ממש"
אני: "אז כן. זה בדיוק מה שאני. מנהל פרויקטים".
והיא ממשיכה. מקלידה ומקלידה. עכשיו זה בטוח קרוב לסיום. מה עוד יש לשאול אותי?

אבל אז...
היא: "אתה לא במקום הנכון".
אני: "למה לא? מה רע כאן?"
היא: "אתה לא אקדמאי. אתה הנדסאי. זאת הקומה של האקדמאים. אתה צריך לרדת קומה"
התעצבנתי. רציתי להגיד לה "למי אכפת שאני לא אקדמאי? אז מה אם אני הנדסאי? הזכויות שלי שוות פחות? אקדמאים מחפשים יותר קשה? מגיע להם יותר? אני ראיתי בדיוק מה סוג האנשים שמגיעים לכאן. תאמיני לי – לאף אחד אין תואר".
אבל שתקתי. ידעתי שהדרך המהירה ביותר לצאת מהמקום הזה היא להעמיד פני אידיוט, לתת את החיוך הכי גדול שלי ולהשתמש בריסים הארוכים.
"די!" אמרתי. "איזה פאדיחה. אני חייב לרדת? למה? מה שיש בינינו עובד כל כך טוב" (אני נשבע בכל היקר לי שזהו ציטוט מדויק של מה שאמרתי).
"טוב נו" ענתה בחיוך. "לא נורא. כל מה שנשאר לעשות זה רק לתת טביעת אצבע".

אז נתתי טביעת אצבע. למרות שלא רציתי. למרות שאני יודע ששום דבר טוב לא יצא מזה שטביעת האצבע שלי נמצאת במערכת. למרות שאני יודע שאם יש מקום אחד בו ינצלו את האינפורמציה לרעה ללא שום היסוס זו מדינת ישראל. למרות כל זאת, נתתי את טביעת האצבע שלי. למה? כי אני רוצה את הכסף.
וכך, עם תחושת ניצחון בראש ופתק מקופל ביד, יצאתי מהבניין.

עכשיו זה רשמי. אני חותם בלשכה. פעם בשבוע אני מגיע, מניח את האצבע על המכונה האוטומטית, מתפלל שלא ימצאו לי כלום וחוזר הביתה עד שבוע הבא.

כזה אני. עושק מורשה. עכשיו תעזבו אותי. אני הולך לישון צהריים.

 לטור הראשון- מתפטר

לטור השני- מתלבט

לטור השלישי - מתבלבל