טור אישי- החיים כמובטל (שבוע 3) אבדן קשר למציאות

צילום:

ביום שבת האחרון התקשרתי לחבר שלי גיא. סתם לשאול מה קורה. לא דיברנו כבר כמה ימים וזה היה נראה לי כמו זמן טוב להתעדכן קצת במה שקורה עם שנינו.

כשהוא ענה לטלפון היה לי ברור שהערתי אותו. הסתכלתי בשעון. 11:45. בכל זאת הרגשתי קצת לא נעים. הבחור נשוי + 2...עובד בעבודה עם הרבה שעות...והנה אני דופק לו את השבת.

"בוקר טוב אחי. סליחה שהערתי אותך". ככה פתחתי את השיחה. זאת הייתה נראית כמו טקטיקה טובה. לפתוח בהתנצלות (למרות שאם נשים את הקלפים על השולחן אז בכל זאת... רבע ל 12... לא 6 בבוקר...).

הייתה שנייה של שקט מהצד השני ואז גיא אמר "איזה הערת אותי? מה אתה דפוק? אני בעבודה."

"מה??" צעקתי אל תוך הטלפון. "למה אתה עובד ביום שבת????" (ובאותה נשימה גם שמחתי על ההחלטה שלי לעזוב. לא לתת לשום מקום עבודה להתעלל בי ככה. מה יהיה כשלי יהיו ילדים? גם אותי יקפיצו לעבודה ביום שבת? ומה יעשו לי אם אני לא אוכל להגיע?? יפטרו אותי? יכעסו?? על מה? על זה שלא הסכמתי לעבוד ביום שבת?? זה היום של אלוהים!!!).
גיא שוב שתק לשנייה ואז אמר בשקט "אחי, יום שני היום".
וואו.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי סמס מקרוב משפחה שסיפר לי על כתבה שעלולה לעניין אותי שפורסמה באחד העיתונים. מכיוון שלא הייתה לי שום כוונה להתלבש, לרדת למטה, ללכת לאבן גבירול, למצוא מקום שעדיין מוכר עיתונים, לקנות עיתון, לקרוא אותו לשנייה, להתעצבן על כך שקניתי עיתון ואז לחזור הביתה מזיע ועצבני ביקשתי ממנו לצלם לי את הכתבה ולשלוח אלי.
"אין בעיה" הוא ענה לי. "אני בעבודה עכשיו. אעשה זאת בערב כשאחזור".
אשתי, שישבה לידי בסלון, ראתה אותי מרים גבה.

"מה יש? מה קרה?" שאלה.
"מסכן אלון (ככה קוראים לו). הוא עובד בסופ"ש." עניתי.

"יום רביעי היום" ענתה לי המופלאה שבנשים תוך כדי חיוך בעל משמעות אחת שלא ניתן לפירוש נוסף  – חבריקו, אתה מאבד את זה. אני רוצה להתגרש. (אני מודה שהחלק הזה אולי היה בדמיון שלי).
וואו שני.

מכיוון שלא רציתי להכיר באפשרות שאני אשכרה מאבד אחיזה במציאות, התחלתי לחפש תירוצים לתופעה. זה קורה כי קמתי מאוחר. זה קורה בגלל המצב. זה קורה בגלל טקס פרסי האמי. זה קורה בגלל תל אביב.

כן. תל אביב. זה לא פשוט להיות מובטל בעיר בה הכל פתוח כל הזמן, 7 ימים בשבוע. איך אני אמור לדעת שיום שבת היום? הכל מפוצץ, הכל פועל ואף אחד לא בבית כנסת. לפחות כשגרתי בירושלים לא היה ספק מתי שבת ומתי שני. אבל כאן? אם אין לך עבודה אתה חייב להסתובב עם לוח שנה בכיס (לפחות עד שימציאו מכשיר חשמלי כלשהו שיכול לשרת גם כלוח שנה).

האם זה מה שעולה בגורל כל המובטלים? הימים נשפכים אחד אל תוך השני? האם החופש החדש שהוענק לי (זמני ככל שיהיה) פשוט עלה לי לראש עד ששכחתי באיזה יום אנחנו נמצאים? או שאולי אני כל כך זקוק למסגרת שבשנייה בה הפכתי להיות סוכן חופשי פשוט איבדתי את זה.

וזה לא שאני כזה אחד שיוצא כל יום עד מאוחר, חוגג עד אור ראשון של בוקר ומנצל כל רגע פנוי של חופש.
וזה לא שאני נותן בראש כל כך חזק וכל כך בכוח עד שלוח השנה בעצמו זז אחורה מעוצמת הדף הבליינות שלי.
להיפך. במספר חוגים מצומצם בתל אביב אני ידוע כמבזבז זמן אטומי. אני כמעט תמיד אעדיף להישאר בבית ולראות איזו סדרה מאשר לצאת החוצה ולקרוע את העיר (עצם העבודה שכתבתי משפט כמו "לקרוע את העיר" רק מראה כמה אין לי מושג מה הצעירים אומרים היום).

אני יודע שאני לא הראשון שדבר כזה קורה לו. הרי כולנו שמענו את זה כבר אלף פעם. אחד הדברים הראשונים ש"איחלו" לי כשעזבתי היה "יאללה אחי תהנה... עוד מעט כבר לא תדע איזה יום זה בכלל".

למה זו ברכה? מה טוב בזה? למה אנחנו רוצים להיבלע בתוך רצף לינארי של בטלה עד שידיעת היום בו אתה נמצא מאבדת את משמעותה? ולמה זה בכלל קורה?

להלן אנלוגיה: החיים הם כמו ים. ואנחנו? אנחנו כמו סירה. שטים לנו בים, בכיוון כזה או אחר. וכשהגיע הזמן לעצור אז מורידים עוגן ועוצרים.

אז אולי עכשיו אין לי עוגן? משהו בו אני יכול להיאחז לא בשביל המשכורת, לא בשביל תחושת העשייה אלא בשביל השפיות. האם עכשיו אני שט לי בים הבטלה ללא כיוון וללא מושג?
סוף אנלוגיה.

אם זה המצב אז אני צריך למצוא עוגן כלשהו. משהו שבמקסימום יחזיר לי תחושה של שליטה ובמינימום פשוט יאפס אותי על איזה פאקינג יום היום.
בהתחלה חשבתי שדניאלה (אשתי) תוכל להיות העוגן שלי. הרי זה התפקיד שלה לא? אנחנו נשואים. לטוב ולרע. בבריאות ובחולי. בעבודה ובבטלה. למה שהיא לא תאפס אותי? למה שהיא לא תגיד לי "ליאור, היום יום שני. אתה צריך ללכת לדיזינגוף סנטר לקנות כבל לאייפון ואז לחנות קומיקס לקנות.. קומיקס." לא מדובר בעבודה קשה במיוחד. בסך הכל להחזיר אותי למציאות כשאני הולך לאיבוד. היא יכולה לעשות את זה על הבוקר כשהיא קמה או לפני העבודה או אחרי העבודה. זה לא משנה. בסך הכל עוד מטלה אחת קטנה שהיא צריכה להכניס ליום שלה.

הצעתי לה את הרעיון ובכך שברתי את שיא המהירות בין להציע רעיון ואז ישר לבטל אותו מרוב פחד. אני חושב שזה הלך משהו כמו "שומעת? יש לי מטלה יומית בשבילך.... לא משנה.. סליחה.. אני אוהב אותך".

אין מה לעשות. עבור האדם המובטל (הומוס מובטלוס כמו שאני קורא לו) יש רק עוגן אחד. רק מקום אחד אליו הוא יכול להגיע ביום קבוע, פעם בשבוע, לתת טביעת אצבע ואז לחזור הביתה בתחושה של "הי, לא מצאתי עבודה, אבל לפחות אני יודע איזה יום היום".

ניצחון!!!!

לשכת האבטלה – אני מגיע.