טור אישי- החיים כמובטל (שבוע 2): הצעת עבודה

צילום: DPC

משהו מעניין קרה לי השבוע.

קיבלתי הצעת עבודה.

ולא סתם הצעת עבודה. הצעת עבודה טובה.

הדבר הראשון שעבר לי בראש אחרי הטלפון איתם זה "למה ההצעה הזו לא יכלה לבוא בעוד חודשיים? אחרי שכבר בזבזתי מספיק זמן בבטלה. כשהפחד כבר מתחיל לנגוס בך. חשבתי שיהיה לי זמן לחתום בלשכה, לכתוב, לבשל, לאהוב. איך פתאום אני צריך להחזיר להם תשובה תוך 48 שעות?"

הדבר השני שעבר לי בראש היה "האם אני יכול לדחוף את כל מה שתכננתי לעשות בחודשים הקרובים ב 48 שעות? כמו הפרויקט קולנוע שכל ההיפסטרים משתתפים בו?"

במהרה הבנתי שאין סיכוי שאספיק ללמוד לצייר, להשתפר בנגינה על הבס, לבשל ארוחה מפנקת לאישה ולסיים את העונה הרביעית של "המתים המהלכים" ב 48 שעות.

וחוץ מזה, הייתה לי כבר תוכנית מגובשת. תכננתי להתפטר, לעזוב, לשבת בבית, לחתום אבטלה, לכתוב, לנוח, לחשוב, לחפש עבודה, לא למצוא, להילחץ אבל לא להראות בהתחלה, להמשיך לחפש, לשלוח קורות חיים, לא לקבל תשובות, עכשיו כבר רואים שאני לחוץ, לא להתייאש, להמשיך לנסות, זה לא עובד, להתייאש, למכור את כל הרכוש שלי ולעבור לאירופה. מה אני אמור לעשות עם התוכנית הזאת עכשיו? לזרוק אותה לפח?! בשביל מה? בשביל הצעה טובה אחת??

ובכלל, מה בעצם הופך הצעת עבודה ל"טובה" או "לא טובה"? חייבת להיות דרך מדעית לדעת. ואם אין – אני אמציא אחת: הדרך הטובה ביותר לגלות את התשובה לשאלה זו היא להשתמש בשיטת "שלושת הממים":

1) מעניינת: האם העבודה החדשה מעניינת יותר מהישנה? האם תלמד ממנה משהו חדש? האם היא תפתח אותך הן כאדם והן כיוצר?

2) מכניסה: בחיים כמו בחיים – חייבים להתקדם. גם ברמת החיים. האם העבודה החדשה תעזור לך לגמור את החודש באלגנטיות? האם תלוש המשכורת החדש יזכה אותך במבטי הערצה מחבריך? אולי סוף סוף הפקידה בבנק תזכור את השם שלך?

3) מאתגרת: האם העבודה החדשה קשה? האם בא לך להתגבר על הקושי הזה? להראות לכולם מה אתה שווה באמת?

לצערי, בנוגע לאותה הצעת עבודה, התשובה היא כן. לכל אחד מהסעיפים.

אז מה הבעיה? למה לצערי?

הבעיה היא שהעבודה החדשה היא בהפקה. לא הפקת פרסומות (ממנה הגעתי) אבל עדיין – הפקה.
עכשיו, לפני שמישהוי מהקוראים היקרים יוצא בהצהרות של "צרות של עשירים" ו "פינוק זה מהבית" (הכל נכון, אגב)... אני רק רוצה לומר שלדעתי מדובר בדילמה לגיטימית של ממש.

האם לקחת את העבודה החדשה והמפתה ולהמשיך בנתיב אותו אני כבר מכיר? אותה גברת בשינוי אדרת? מפיק פור לייף?

או אולי לא לוותר על הסיבה שבגללה כל זה התחיל. הסיבה שבגללה עזבתי. לא להיבהל מההצעה הזאת ולהמשיך עם התוכנית. קריאטיב טו בי.

החלטתי להתייעץ עם אשתי. החצי השני שלי. זאת שמכירה אותי הכי טוב. היא תדע מה אני צריך לעשות. היא תגיד לי מה כדאי ואולי טוב מזה – היא פשוט תחליט בשבילי וזהו. לא אצטרך לחשוב על זה יותר. להלן עיקרי השיחה:
אני: אז מה את חושבת שאני צריך לעשות?
היא: לא יודעת. מה אתה חושב שאתה צריך לעשות?
אני: אני לא יודע. בגלל זה אני שואל אותך. זאת הפואנטה של השיחה הזאת. האם זה לא היה ברור?
היא: אני לא אוהבת את הגישה שלך
המשכתי הלאה.

עברתי לחבר הכי טוב שלי. זה שמכיר אותי מגיל 0. זה שתמיד נמצא שם בשבילי. אח שלי גיבור. גם אם הוא לא יודע, הוא בטוח יוכל להפנות אצבע לכיוון הנכון. שוב, להלן עיקרי השיחה:
אני: אז מה אתה חושב שאני צריך לעשות?
הוא: על כמה כסף מדובר?
אני: זה לא קשור לכסף. יש כאן שאלה קיומית מעשית שמתלפפת סביב המהות של כל אחד מאתנו.
הוא: אבל כמה משלמים שם?
המשכתי בדרכי.

כנראה שצריך לחזור למקורות. למקום ממנו הכל התחיל. צריך להתייעץ עם אמא. להלן השיחה בשלמותה:
אני: אז מה את חושבת ש...
אמא: אתה צריך לקחת את העבודה
אני: מה? אבל...
אמא: אל תבלבל לי את המוח. יש לי סירים על האש. ביי

אין דרך סביב זה. אני צריך להחליט. כמו שאבא שלי אומר "אתה חייב ללכת עם האמת הפנימית שלך". זה אמנם נשמע כמו איזה משפט שהוא הגריל בעוגיית מזל, אבל האמת שלי היא שמוקדם לי לוותר. יש לי הרגשה טובה ומשהו כמו חודשיים וחצי שעומדים בין ההרגשה הטובה הזאת לפחד משתק שימלא אותי בזיעה קרה וישאיר אותי ער בלילות. ועד אז יהיה בסדר. אני מקווה. אבל גם אם לא – לפחות יש לי יותר מ 48 שעות.
אז כנראה שבשבוע הבא יהיה טור על מסעותיי בלשכת התעסוקה.