טור אישי- החיים כמובטל (שבוע 1)

צילום: DFC

שמי ליאור. אני בן 35. נשוי טרי. מובטל שבוע.

כשסיפרתי לחבריי שאני עומד לעזוב את מקום עבודתי, מקום בו עבדתי בשש וחצי שנים האחרונות, התגובות נחלקו לשתיים:
מצד אחד ישבו אותם חברים שעודדו אותי לעשות את הצעד. "הגיע הזמן" הם אמרו. "אתה מתלונן על המקום הזה כבר שנים" הוסיפו. "אם לא עכשיו – אז מתי?" חתמו בחיוך תומך.
לעומתם, מהצד השני, עמדו החברים שלא הבינו מה עובר עלי. "עכשיו?! זה נראה לך הזמן?" שאלו. "עם הכלכלה של היום?" התעניינו. "אתה יודע כמה קשה למצוא עכשיו עבודה?" סגרו בחיוך מרחם.

אבל אני יודע (וזה אגב שקר גס, כי אני בעצם מקווה...) שעשיתי את הצעד הנכון.

ההחלטה לא הייתה קלה בכלל. בשש וחצי השנים האחרונות עבדתי בעבודה מתגמלת (שזו מילה מפוארת ל"שילמו לי אחלה כסף") בשעות נוחות (רוב הזמן) ועם אנשים מגניבים. השנים שביליתי במקום העבודה הקנו לי מספר פריווילגיות שבזכותן מקום העבודה הפך למהנה עוד יותר. העבודה עצמה לא הייתה פיזית וכללה בעיקר להיות צמוד לטלפון ולפתור בעיות של לקוחות. (אבל לפני שאתם מדמיינים בראשכם סצנה מריי דונובן או מספרות זולה הרשו לי להנחית אתכם – עבדתי כמפיק פוסט של פרסומות).

אז למה לעזוב בעצם?

חבר קרוב אמר לי שאם אתה לא מתקדם אתה נשאר במקום. זאת אמנם נשמעת כמו עובדה יבשה (וזה גם נכון), אבל כשהקדשתי מעט זמן לחשוב על המשפט הזה, המסקנה הייתה בלתי נמנעת. אני עומד במקום. ומפחיד מזה – אני עושה את זה כבר שנים. אני תקוע. עבש. סטטי.

עם כל היתרונות שהיו לעבודה שלי, לא היה יותר לאן להתקדם. העבודה חזרה על עצמה בצורה מהפנטת כמעט והמשכורת, יפה ככל שתהיה, לא הצליחה למלא את תחושת חוסר הסיפוק והידיעה שייתכן שבמקום אחר יהיה לי טוב יותר.

אז החלטתי. אני עוזב. הגיע הזמן להמציא את עצמי מחדש. לעלות שוב על שביל הקריאטיביות אותו זנחתי לפני כמעט עשור.

וכמו גבר אמיתי, כזה אחד שמחליט החלטה ומבצע – ישבתי על ההחלטה שלי חצי שנה.

מה לעשות? פחדתי.

על מנת לא לשעמם את הקורא ומתוך ידיעה כי העתיד הוא באינטראקטיב, להלן חידון קצר:
ממה פחד ליאור?
1) שהוא לא ימצא עבודה חדשה בחיים ואם יעזוב הוא ואשתו (הטרייה, זאת עם האבא שהוא מנסה להרשים) יגורו ברחוב
2) שהוא כן ימצא עבודה חדשה אבל בחרא כסף
3) שהוא ימצא עבודה חדשה, לא יאהב אותה ויאלץ לחזור עם זנב בין הרגליים לעבודה הקודמת שלו
4) שהעבודה הקודמת שלו כבר לא תהיה זמינה
5) כל התשובות נכונות

לא ידעתי מה לעשות.
למרות הרצון העז שלי לעזוב ולגלות מה יש שם בחוץ, היה בי חלק קטן (וכשאני אומר קטן אני מתכוון לענק) שאמר "אתה סתם מפונק. מה רע לך? יש לך עבודה. אתה יודע כמה אנשים מחפשים עבודה עכשיו? ואתה מרשה לעצמך לעזוב? הרגע התחתנת. מה עובר עלייך???"

זה לא היה פשוט. אבל ההחלטה נעשתה. לא הייתה דרך לשנות את זה. השאלה הייתה מתי. החלטתי לתת לעצמי דד ליין. אבל בדיוק כמו בעבודה – הדד ליין לא הפסיק לזוז.
אני אעזוב – מיד אחרי שהפרויקט הגדול הזה יסתיים.
אני אעזוב – מיד לאחר החגים.
אני אעזוב – אחרי שהמלחמה תסתיים.

עוד ועוד תירוצים. כאילו שהתאריך המושלם פשוט יציג את עצמו בפני. התאריך המושלם שבו אני מתפטר בידיעה שכבר יש לי משהו אחר בכיס. עבודה חדשה. משהו להיאחז בו.

מדי פעם ניסיתי לגרום לעצמי להאמין ששום דבר רע לא יקרה אם אני לא אמצא עבודה במידי. אז אני אנוח קצת בבית. מה קרה? לא מגיע לי? אחרי שש שנים? הרי בסוף אני אמצא עבודה... אני לא אהיה מובטל כל החיים.

אבל כל פעם שהתקרבתי להחלטה והרגשתי אמיץ ראיתי עוד פוסט בפייסבוק על מישהו בן גילי שלא מוצא עבודה. עוד כתבה בלילה כלכלי על המצב המזעזע של שוק התעסוקה. עוד שיחה עם אמא שלי שרק רוצה שיהיה לי טוב ושלא אעשה טעות.

איך אפשר לדעת מה הדבר הנכון לעשות?
והזמן עבר. עוד יום ועוד יום ועוד יום. כמו פרק של האנטומיה של גריי שאני מת שיגמר כבר כי אחר כך יש נשואים פלוס.

לבסוף נשברתי. הפחד של להיתקע במקום העבודה שלי היה גדול יותר מהפחד לעזוב. ישבתי מול הלוח שנה ובדקתי מה התאריך המעניין הקרוב ביותר. יום ההולדת 35 שלי. נשמע כמו תאריך מושלם. בדיוק באמצע החיים (בערך). אמנם אני נשוי אבל עדיין אין משכנתא או ילדים. אולי זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי לטרוף את הקלפים ולראות מה יוצא. סביר להניח שאם זה לא יהיה עכשיו – זה כבר לא יהיה.
וכך, באיחור של חצי שנה, הודעתי למקום העבודה שלי שאני עוזב.

אין לי מושג מה יהיה עכשיו אבל אני מאמין שיהיה בסדר. אבא שלי אמר לי פעם שאם הוא היה יכול לחזור לגיל שלי הוא היה מטפס על האוורסט. אז כמה קשה יהיה למצוא עבודה??

אגב – התשובה הנכונה היא 5.