קירות בטון ורכבים מעופפים - ראיון עם אדם גולדשטיין

צילום: Carlos Monzon

אדם גולדשטיין עובד בחברת FRAMESTORE  במונטריאל כאמן אפקטים.

פרויקט משמעותי ביותר עליו עבד כחצי שנה הוא הסרט בלייד ראנר 2049, בו שימש גולדשטיין כראש צוות טקסטורות באולפן שסיפק חלק משמעותי מאד מהאפקטים של הסרט – 45 דקות הכוללות את ג'וי, תחילת הסרט, המזבלה ולאס וגאס. מדובר בפרויקט הגדול העצמאי הראשון של הסניף המונטריאולי של החברה, ללא התערבות מהסניף הראשי אשר בלונדון.  "אחרי חמש שנים בצל של פריימסטור לונדון, הגיע הזמן להוכיח את עצמנו לבד.  עבדנו קשה מאוד כדי לא לפקשש את זה."

גולדשטיין צפה בסרט בקולנוע ויצא נפעם. "אני מאוד גאה בעבודה של כל הצוות וממש נפעמתי לראות את הסרט הגמור. אחרי כמה וכמה שנים בתחום, סוף סוף יצא לי לעבוד על משהו בגודל כזה...לא מבחינת אפקטים דווקא, אלא מבחינת כמה חשבתי על הסרט אחרי שיצאתי מהקולנוע, ובלילה, ובבוקר למחרת. אני לא חושב שזה סרט לכולם, זה סרט ארוך ולא קליל, אבל אני חושב שזה סרט שלא מבייש את הראשון, ולא ציפיתי לזה בכלל."

 גולדשטיין משתף במספר אנקדוטות מעניינות מהעבודה על הסרט והעבודה המשותפת עם הבמאי דניס וילנב. 

"דניס וילנב עובד בצורה די מיוחדת על הסט. אם יש שיחה של 15 דקות בין פורד לגוסלינג, במאי אחר היה מצלם את ה-15 דקות עם כמה מצלמות, אחת רחבה, אחת על פורד, אחת על גוסלינג. לא וילנב. הוא מצלם את כל רבע השעה על שניהם, ואז אותו דבר מההתחלה רק על פורד, ואז אותו דבר מההתחלה רק על גוסלינג. השיטה שלו מאוד אורגנית ושיתופית. גם עם עבודת האפקטים. הוא נותן המון חופש לבתי האפקטים וסומך עליהם, מה שהיה כיף עד מאוד.

"עוד על דניס ועל כמה הוא סומך על אנשים - האישור הסופי של השוטים לא היה שלו! כלומר, בסרט נורמלי יש סולם של אישורים שעולה למעלה עד לאחראי על האפקטים, וכשהוא מאשר את השוט, הבמאי נותן את האישור הסופי. לא כאן! אחרי שדניס אהב את השוט, הוא שלח אותו לרוג'ר דיקנס. רוג'ר, אחד האנשים עם העין לתאורה הכי טובה בעולם, היה יושב בבית שלו עם מקרן מכוייל וקורע לנו את הצורה :)

"העובדה שדניס בא ואומר "שמעו, אני הבמאי, אבל האיש הכי טוב לעבודה הספציפית הזו זה דיקנס", זה מדהים מבחינתי. הסרט נראה כמו שהוא נראה כי דיקנס גאון, וכי דניס נתן לו לעבוד.

"עוד אנקדוטה מעניינת: וילנב שונא חביות ואוהב לוחיות זיהוי של רכבים. הוא היה מצביע על חביות ספציפיות ומסלק אותם משוטים. עכשיו על לוחיות זיהוי. חבר שלי  שהוא מאט פיינטר מוכשר עבד זמן פסיכי על עיצוב לוחית הזיהוי של המכונית בתמונה שקיי מוצא. עד שאישרו לו את העיצוב יצאה נשמתו. בסוף כמובן עם הדיפוקוס והתאורה לא ממש רואים...כלום. אני עשיתי את העיצוב של לוחית הזיהוי של לאב. מצאתי אתר של אנשים שהתחביב שלהם זה איסוף של לוחיות זיהוי של רכבים מהבלייד ראנר המקורי. עשיתי איזה גרסא של זה, עם ברקוד גדול, לוגו של החברה של ואלאס וכתובית בקוריאנית. בדייליס אמרו שדניס שואל מה כתוב בקוריאנית (הייתי מוכן לזה הא הא!) אמרתי "כוחות מיוחדים". דניס חשב על זה, אמר להעיף את הקוריאנית, להגדיל את הבר-קוד עד הקצוות של הלוחית ולהשתמש בבר-קוד הזה: הוא השתמש באפליקציה לבר-קודים אמיתיים וכתב "פיליפ ק דיק" בבר-קוד של לאב. ככה שאם מישהו יסרוק בעתיד את הפריים שרואים את לוחית הזיהוי של לאב בו, ויכניס לאפליקציה שקוראת בר-קודים, הוא יראה "פיליפ ק דיק". נשבע לכם.  חשבתי לחבל בזה ולכתוב משהו ממש מלוכלך, אבל אני מת על דניס, עבדתי איתו כשהוא היה במאי מקומי חביב על אחד מהסרטים הראשונים שלו והוא מקסים, ואני מקווה מאוד יום אחד לעבוד על "חולית" שלו. אז לא חיבלתי...  מה שכן, בלאס וגאס בשוט הארוך יש מסעדה מתחת למלון לאקסור שהוא הפירמידה הענקית...זה נראה שהשם שלה זה כמה משולשים אבל זה בעצם "אדווה" באנגלית. אדווה היא בתי הבכורה והיא מאוד אוהבת לבשל ורוצה להיות שפית כשתהיה גדולה."

"עוד משהו ממלא השראה שקרה לנו: היה שוט אחד של מליון שעות רינדור. עבודות קונספט המשיכו עד וכולל השבוע האחרון לעבודה (אורגני אמרנו). עבדנו (אמנם מרחוק) עם סיד מיד, אמן הויזואליה העתידית אשר עבד בסרטי המד"ב הגדולים ביותר (הנוסע השמיני, בליידראנר המקורי, טרון ועוד) קראנו על שמו לבניין מרהיב שהוא עיצב ובסוף כמחווה גם אשכרה טיקסטרתי "מרכז הכנסים על שם מיד" בגדול עליו. כן אני מעריץ של מיד.  מי לא?"

האם הייתה לך הרגשה מיוחדת, מוטיבציה שונה, כאשר עבדת על הסרט הזה?

"בהחלט כבוד גדול לעבוד על הסרט הזה. הרבה לפני שידענו שייצא מזה משהו, לעבוד על ההמשך של בלייד ראנר - אחרי הרבה שנים בתעשייה יש קבלה של המציאות שזהו זה, אנחנו עובדים על סרטים גדולים, מארוול, דיסני, וכו, ועם זה שוקעת ההתלהבות הראשונית שהביאה אותנו לתחום...אצל חלק מהאנשים יותר, אצל חלק פחות. כשהסרט הזה הגיע הכל התחלף במוטיבציה מאוד גבוהה של כולם, בהרגשה שזה פרוייקט מיוחד, ושווה להשקיע מעל ומעבר - רואים אז זה בכל פריים בסרט, גם הספקי האפקטים האחרים - אמ-פי-סי, רודאו ודאבל נגטיב - המוטיבציה וההתלהבות טבועה בסרט. כבוד גדול לעבוד על סרט של דניס וילנב, כבוד בלתי נתפס לעבוד על ההמשך לבלייד ראנר.

אישית, אני הייתי צריך לוותר על עבודה על יצורים על ת'ור ראגנרוק ואוונג'רס אינפיניטי וורס בשביל זה. בתור אמן טקסטורות קצת פסיכי לומר לא לדמויות בשביל לעבוד על קירות בטון אינסופיים ואפילו רכבים מעופפים...אבל זה בלייד ראנר. הרגשות שלי כלפי המקור היו בהחלט הסיבה שעבדתי על ההמשך."

תוכל לספר עוד על האתגרים הטכניים שנתקלת בהם, דברים שנראים מצולמים אבל הם בעצם אלמנטים של תלת?
"הסרט (החלק שלנו) רונדר בארנולד, השתמשנו בכלים הרגילים חוץ ממני שעדיין ממדל בסופטאימג'. שוטים שאני גאה בהם במיוחד - הקלוז-אפ על הסוס מעץ שהיא מחזיקה - אחרי שכמה אמנים אחרים ניסו אני טיקסטרתי את זה והאחראי על הסיג'י חשב שזה צילום ולא תלת. לגמרי תלת. הקלוז-אפ על ההארפון שנתקע באוטו - לגמרי תלת, גם האוטו. הם צילמו את זה על הסט! אבל כלום לא עבד בגלל התאורה - המכונית מסתחררת והיינו צריכים לעשות הכל בתלת. המון שוטים שרואים את הבפנים של האוטו - תלת. השוטים של המזבלה - ווטה פיסלה מלא מיניאטורות וצילמו אותם, שוטים שלמים - רק רפרנס, כל מה שרואים בסרט תלת מלא מפריימסטור.  הקנה מידה לא עבד, דניס הרגיש שהגרוטאות לא מספיק גדולות.  בסוף דיברו ה-מ-ו-ן כשפירסמו את הסרט על האפקטים הפיזיים אבל הכל תלת מהמחשב."

מה הכי אהבת ולמה הכי התחברת במהלך העבודה?
"הכי כיף על הסרט - יצירת הלוק של ווגאס, עבודת קונספט (דברים פיציים), ובעיקר הסוף של ההפקה. לרוב זמן סיוטי עם מעט צוות שצריך לתקן המון. פה היינו קבוצה קטנטונת של אמנים ממש חזקים בסוף עם מנדט פתוח לשפר שוטים שלא עובדים לדעתנו. קפצתי על דברים (שכבר אושרו) שחשבתי שיכולים להראות יותר טוב ומידלתי בסופט וזיבראש וגם טיקסטרתי - אם זה דברים גדולים יותר (כמו הסצינה עם ההארפון, ספינות וארובות ענקיות במזבלה) ואם זה קטנים. מאוד אהבתי את העובדה שסמכו עליי עד כדי כך ואת האופי המהיר והעצבני של העבודה (אם אתה מנסה לשפר משהו בזמן המאוד לחוץ הזה, כדאי מאוד מאוד שתשפר אותו)."

מה היה הכי קשה?
"העבודה על ווגאס.  השוט של המליון שעות רנדור התחיל הרבה יותר ארוך ממה שהיה בסרט הסופי, המבט מהמצלמה של הכתב"מ של קיי שעובר בכל העיר.  לא עזרה העובדה שמה שצילמו על הסט היה כ"כ מלא אבק שלא ראו כלום אחרי עשרים מטר.  אם השוט הענקי שלנו היה מתאים לצילום, לצערי, היינו רואים רק אבק כתום ואף לא בניין אחד.  לא היה שום בסיס מיניאטורי אבל הדבר הכי קשה היה שדיקנס רצה מראה של סופת חול והביא רפרנסים מסידני...המראה מאוד מיוחד, אין צבע כחול בכלל במה שהם צילמו.  חשבנו בסדר, עיר הרוסה, מלא פרטים בכל מקום, זה יעבוד.  דניס וילנב אמר לא.  הוא רצה משהו שיהיה מאוד ברור שאנשים פשוט נטשו.  שאף אחד לא יתבלבל ויחשוב שהיתה שם מלחמה או משהו.  וכדי שירגיש נטוש, בלי המון מכוניות.  חשבנו בסדר, הרבה חול מתעופף ברוח, האורות המרצדים של הכתב"מ, חתיכות בד מתנפנפות ברוח, זה יעבוד.  דניס וילנב אמר לא.  הוא רצה משהו כ"כ דומם ונטוש ומת, שלא תהיה תנועה של חול, שלא יהיו השתקפויות סקסיות וכלום.  פשוט כלום.  רק בניינים ענקיים.  בצורה של ריבועים ופירמידות.  לגרום למשהו להראות אמיתי בלי שום דבר ממה שניסינו היה אתגר אדיר. "

יש לך עצות למתחילים בתחום?

"לעבוד קשה כי התחרות קשה, ולהיות תמיד נחמדים לכולם.  אה וללמוד איפשהו שיש תעשייה בריאה.  אם רוצים לעבוד על סרטים או משחקים גדולים, קנדה היא אופצייה נהדרת."

ועל מה אתה עובד כרגע אם אפשר לשאול?
"אחרי שנה של הנוסע השמיני, שומרי הגלקסיה 2 ובלייד ראנר אני מוצא את עצמי בקצה השני של הספקטרום ועושה קונספטים לדיסני לסרט לכל המשפחה.  כיף גדול, לחץ גדול.  מרי פופינס היה הסרט הראשון עליו זכו באוסקר והם מאוד רוצים משהו מיוחד להמשך.  יש אינסוף תקציב וזמן אבל גם אינסוף ציפיות...נעבוד קשה כדי לא לפקשש את זה."

תוכלו לראות Q&A בפוסט שכתב בקבוצת איגוד מקצועות האנימציה, שעל חלקו התבססנו באישור גולדשטיין בהכנת כתבה זו.