החיים הפשוטים כשיא דרמטי- ראיון עם דן סיקלס במאי הסרט "דינה"

צילום: דן סיקלס בדוקאביב, צלם: נעם פרייסמן

את בן זוגה הראשון דינה איבדה לאחר התמודדות עם מחלה קשה. לאחר שהתאוששה מהאובדן היתה במערכת יחסים ארוכה נוספת עם בן זוג אחר, שהתגלה כקנאי ודקר אותה מספר פעמים וכמעט גרם למותה. את סקוט הכירה דינה בקבוצה לאנשים עם לקויות חברתיות. בין השניים התפתחה מערכת יחסים עד שסקוט ברגע הרומנטי בחייו כפי שהוא מתאר בסרט הציע לדינה נישואין. זהו סרט מעקב עדין מאוד עם צילום מיוחד שנותן לו תחושה של סרט אינדי עלילתי.

כאשר דן סיקלס שהכיר את דינה כל חייו שמע על החתונה שבדרך הוא הרגיש שעליו לתעד את ההתמודדות של דינה עם עברה ועם הקשיים בחייה בתהליכי ההכנה לקראת היום הגדול. סיקלס, בן 29 יליד פילדלפיה, למד משחק באוניברסיטת ניו יורק (NYU) והיה רקדן בבלט של פנסילבניה. הוא הכיר את שותפו ליצירה האמן אנטוניו סנטיני בניו יורק, ויחד הם הגיעו כמעט במקרה לעשות את סרטם הראשון "מאלה מאלה" על טרנסוקסואלים ומלכות דראג בפוארטו ריקו. מהאי הקריבי השניים הגיעו כאמור לעשות סרט על הסביבה הקרובה של סיקלס באיזור בו גדל. הבחירה בדמויות המוכרות הביאה לשני היוצרים את הזכייה בפסטיבל סאנדנס. סיקלס כבר ביקר בישראל בעבר עם משפחתו, והגיע הפעם לדוקאביב להציג את סרטו וגם נבחר להיות שופט בתחרות הבינלאומית בפסטיבל.

עם הגב לים.  (מתוך הסרט "דינה")

בישראל או באירופה המסלול של עשיית סרט דוקומנטרי הוא די ברור, יש לך רעיון, מצלמים קצת, מגישים לקרנות ואז ממשיכים לפי התקציב שמגייסים. אני מניח שאצלכם זה קצת שונה, ספר לנו איך אתם התחלתם ואיך עושים סרט דוקומנטרי בארצות הברית?

זה התחיל עם השקעה פרטית שלנו. כל ההוצאות הראשוניות היו עלינו. אדם אול הצלם הראשים השתמש בציוד הצילום הפרטי שלו ואני רכשתי מצלמה נוספת מכספי. בארצות הברית אין הרבה אפשרויות להשגה של תמיכה ממשלתית לסרטים. אחת הקרנות שניתן לפנות אליהן היא Cinereach, קרן שאליה פנינו בתחילת הפרויקט. במקביל הכנסנו כמה שותפים על תקן מפיקים שותפים, את כמה מהם כבר הכרתי מתמיכתם בסרט הראשון שלנו. Cinereach אהבו את הפרויקט וקבלנו מהם שני מענקים מה שאיפשר לנו לצלם וגם להציג גרסה ראשונית של הסרט שבאמצעותה היינו יכולים להמשיך ולגייס עוד תמיכות. בשלב הזה גייסנו את קרן הקולנוע Impact. זה היה שילוב של כסף שאנחנו חסכנו, משקיעים פרטיים ואותם המענקים. בגדול לסרטים דוקומנטריים יש יותר סיכוי להשיג תמיכה ציבורית, בעיקר אם מדובר בסרטים הנוגעים בנושאים חברתיים.

מה בגדול היתה חלוקת התקציב בשלבים השונים?
ההפקה היתה לגמרי בסדר גודל של סרט דל תקציב. אני ואנטוניו שנינו הבמאים והמפיקים. בשלב הרעיונות היינו מכוונים לשמיים ולא מגבילים את עצמנו, אבל בפועל כשהיינו שנינו בעצמנו על הסט אי אפשר לעשות הכל ואין מקום להתפרע. עוד בזמן הצילומים סופיה העורכת שלנו התחילה לעבוד על הסרט. כאמור, לא היינו יכולים להתקדם לולא זה כי העריכה היתה חיונית כדי להציג סצינות להשגת התמיכות. ההוצאות על תהליכי הפוסט הן תמיד יקרות מדי, ואחרי שהיינו בזמן הצילומים רק שלושה אנשים בשלבים אין ברירה שהסרט יעבור בין הרבה ידיים ויש עלויות מאוד גבוהות. סעיף אחד שהיה לו חלק עיקרי מאוד מכלל התקציב היה הרישיונות לקטעים המוזיקליים שנשמעים בסרט. זו רשימה שגיבשנו במהלך העבודה על הסרט, אבל כבר בצילומים היה שיר אחד שהיינו בטוחים שנשתמש בו Before The Next Teardrop Falls של פרדי פנדר. סקוט שר לדינה את השיר בסצינה על החוף, ובאותו רגע ידענו שעלינו להשיג את זכויות השימוש בשיר הזה. חוץ מהשיר הזה היו עוד שירים וקטעים למשל שיר של באדי הולי וקטעים נוספים. על כל אחד מהם היה עלינו לשלם, ולפני זה היינו צריכים להשמיע לשותפים שלנו את הקטע ולשכנע אותם לגבי התרומה של הקטע לסרט בסצינה המסוימת ודרכם להשיג את המימון בעבור זכויות השימוש. מדובר בכמעט מרבע מתקציב הפוסט פרודקשן.

האם אתה ואנטוניו שאלתם את עצמכם לגבי האתיקה בסרט ולגבי מידת החשיפה של הדמויות?
התשובה היא כן, זו נקודה שהתייחסנו אליה בכובד ראש לפני הצילומים, וגם בשלבים מאוחרים יותר הרצנו את הסרט קדימה-אחורה כדי להיות שלמים עם התוצאה מהבחינה הזו. את דינה הכרתי הרבה לפני תחילת הצילומים. יש לי הרבה הערכה אליה, והיה לי חשוב להעביר שדינה היא אישה עצמאית חזקה שמתעלה הרבה מעבר מעל המגבלות שלה. צריך לזכור שהאבחנות האלה של אוטיזם הן משהו חדש מעשרים השנים האחרונות. לפני שלושים שנה אולי דינה וסקוט לא היו נחשבים לאוטיסטים וגם אולי בעוד עשר שנים ההגדרות ישתנו והם שוב לא יחשבו כאוטיסטים.

בהקשר הזה, ספרת שאתה מכיר את דינה עוד מילדותך, איך זה השפיע על יחסה אליך בצילומים ובעריכה?
גדלתי עם דינה. דינה הכירה אותי עוד בזמן שאמי נשאה אותי ברחמה. בילדותי הכרתי גם את בן זוגה הראשון שהלך לעולמו. אבי היה מורה שעבד עם אנשים עם צרכים מיוחדים והנהיג תוכניות של שילובם בחברה. במשך השנים אבי עזר לדינה בהרבה עניינים, הוא עזר לה לפתוח חשבון בנק ולימד אותה איך לכתוב המחאות ועוד כל מיני מיומנויות שנדרשות לחיי היומיום. אבי יזם הקמה של קבוצה שנקראת "אקשן קלאב" כדי לתת למבוגרים יוצאי דופן אפשרות להפגש באופן קבוע. גם היום אחרי מות הם עדיין נפגשים פעמיים בחודש בספריה הציבורית. למעשה, את כל הדמויות בסרט הכרתי מילדותי. למשל, את הנשים במסיבת הרווקות הכרתי את כולן.

 יצאתי לדרך לצילומים כשדינה סיפרה לי על החתונה, אך בעצם הסרט הוא גם על פרק בחיי. אבי נפטר לפני ארבע שנים, ובפרק זמן של כמה חודשים איבדתי את שני הוריי. אנטוניו ואני התמקמנו בבית אבי ושם עבדנו על העריכה של סרטנו הראשון "מאלה מאלה" למעשה, הפעם הראשונה בה דינה ואנטוניו פגשו זו את זה היתה בהלוויה של אבי. אגב, הקבוצה שאבי ייסד עדיין פעילה, והם ממשיכים להפגש פעמיים בחודש. לגבי דינה וסקוט, לאורך כל ההפקה הרגשתי שיש להם חלק בעשיית הסרט מעבר להיותם הדמויות, היה ביננו רב שיח לאורך כל הזמן. היו דברים שבהם התערבנו או סייענו לדוגמה כאשר דינה הבטיחה לסקוט לקחת אותו לים אז אמרנו "יאללה, בואו ניסע לים" ועזרנו להם לממש את הרצון הזה. בעריכה היו דברים שהשמטנו. לא כללנו דיאלוגים בהם דובר על דמויות אחרות מהחיים הסובבים את דינה ואת סקוט שהיו יכולים להתפרש בצורה לא מחמיאה מחוץ לקונטקסט שבהם נאמרו בשיחות האישיות שלהם. לא רצינו לפגוע בקשר שלהם עם אחרים. באופן כללי בנוגע לאתיקה ולכבודן של הדמויות אני מרגיש שלם עם התוצאה.

תוכל לספר מבחינה טכנית איך עבדתם מאחורי המצלמה?
על הסט היינו שלושה אנשים עם שתי מצלמות. עשינו הרבה עבודה מתודית. הכרנו את הדירה, ידענו איך היא נראית, כך שהיה לנו ברור איך למקם את המצלמה כדי להכיל את החלל. הכרנו גם את שגרת חייהם של דינה וסקוט. ידענו מהו סדר היום של סקוט, מתי הוא מתעורר, באיזו שעה הוא מחכה לאוטובוס, מתי הוא חוזר מהעבודה, מה המסלול שבו הוא הולך. אלה דברים מאוד קבועים אצלו. בנינו סיקוונס קצר שבו רואים את סקוט מתעורר ויוצא לעבודה שלבפועל הוא צולם על פני שבעה ימים שונים כאשר בכל יום חיכינו לתפוס אותו במקום אחר. הוא תמיד לובש את אותם מדים, להבדיל ממני הוא תמיד מגולח, ככה שבעריכה כל מתחבר. לא היינו צריך להתערב ולהזכיר לו לגבי המראה שלו כדי לשמור על ההמשכיות. הפעם היחידה בה היתה לנו השפעה, היתה כשלקחנו אותו לספר לפני החתונה, שזה היה יותר מתוך חווה של רצון טוב. במסיבת האירוסין ובחתונה השתמשנו בשלוש מצלמות. קנינו פנס LED שכמעט לא השתמשנו בו, וכמעט בכל הסרט השתמשנו רק בתאורה הקיימת, אם זה בדירה של דינה וסקוט או אפילו בסצינה באולם הקולנוע שם מקור האור היה האור החוזר מן המסך.

בהכשרתך אתה שחקן, מה משך אותך לתיאטרון?
עוד בתור ילד רציתי להיות שחקן. התעניינתי גם במחול והייתי רקדן בבלט של פנסילבניה. הבמה תמיד ריתקה אותי. המופע הראשון שהוריי לקחו אותי לראות בילדותי היה "עלובי החיים", ראיתי בדרכי לסינמטק שהמחזה מוצג כעת בישראל. הייתי אז בן 7, ואני זוכר שברגע בו פנטין מתה, אמי בכתה. הייתי מוקסם מהעבודה שההתרחשות על הבמה ככה משפיעה על הצופים וגורמת להם להתרגשות עד בכי של ממש. זה הרגע שמבחינתי נשאבתי לתוך העולם הזה ורציתי לעלות על הבמה.

תיאטרון וקולנוע דוקומנטרי לא נתפשים כתחומים חופפים, איך הגעת מהבמה לתיעוד במצלמה?
שיחקתי שלושה תפקידים בני יורק זה אחר זה, המלט, רומיאו וקונסטנטין מתוך "השחף". כל הדמויות האלה בסופו של דבר נוטלות את חייהן בצורה זו אחרת. אחרי קונסטנטין הרגשתי שאני חייב הפסקה. הצטרפתי לאנטוניו לפסטיבל קולוע באוסטין שבטקסס. שם פגשנו אישה ושוחחנו איתה וזה הוביל אותנו לעשות את סרטנו הראשון "מאלה מאלה". אנטוניו מגיע מרקע של אמנות חזותית. יצא שאף אחד מהצוות שלנו לא ממש למד קולנוע. כשהתחלנו לצלם את "מאלה מאלה" לא היה לנו מושג איך לצלם סרט. היינו צריכים ללמוד תוך כדי העשייה. סיימנו את הסרט הראשון וזה הוביל לסרט הבא. לא היתה איזו הצהרת כוונות לעשות עוד פרויקט. פשוט דבר הוביל לדבר בצורה אורגנית.

מדוקאביב אתה טס חזרה לפריז, שם ספרת שאתה מביים מחזה חדש, מה תוכל לספר על הפרויקט הזה?
זהו מחזה יחיד בשם No Breaks מאת השחקן אוסקר לוזנו. הוא שחקן ספרדי שגר בפריז. המחזה מבוסס על רשמים שלו מביקור במחנות פליטים בירדן. הוא הגיע לשם במטרה להבין מה קורה שם. זה תיאטרון דוקומנטרי שמבוסס על סיפורים אמיתיים, אך הוא גם משלב דברים נוספים כמו הגות של דרידה ושל פוקו. המחזה נוגע בכשלון שלנו להבין את האחר ולהכיל את האחר, כך שלמעשה הוא עוסק בתהליך היצירה באופן כללי. המחזה משתתף בפסטיבל קטן בפריז, הבכורה שלו תהיה יום אחרי שאני חוזר מדוקאביב. אוסקר יציג אותו שם באנגלית, אחרי שכבר הוא התנסה איתו מול קהל בצרפתית ובספרדית.

מה אתה לוקח איתך מהניסיון של יצירת סרט דוקומנטרי לעולם התיאטרון?
אני לא עושה אבחנה בעבודה עם שחקנים בתיאטרון לעבודה עם דמויות בסרט דוקומנטרי. אני מתכוון שבאופן כללי, אני אוהב לעבוד עם אנשים באשר הם. המחזה דורש מאוסקר הרבה כנות ונדיבות כשחקן, הרבה מהעבודה שלי היא לעודד אותו להסיר את המסכות. המשותף בשני המקרים שהכל מבוסס על בנייה של מערכת אמון, ולשמור על כנות ופתיחות. אוסקר צפה בסרט הראשון שלי, ולכן הוא פנה אלי בהצעה לביים את המחזה שלו. הוא אמר לי שהוא סומך על יכולת השיפוט שלי, ומשם התחלנו את התהליך של העבודה המשותפת. במחזה הספציפי הזה היה פחות חשוב להתמקד בהעמדה מסוימת על הבמה, אלא לעודד אותו להסיר את המחיצות, להגיע לנקודה של פתיחות בה הוא לא צריך לשחק, אלא להיות הוא עצמו.

מתיאטרון נחזור לקולנוע, זכית בפרס הגדול בסאנדנס, ובשיחה אתמול אמרת שקבלת הפרס לא שינתה אותך ולא עשתה אותך לקולנוען טוב יותר, מה הצעד הבא שאתה מתכנן בתחום הקולנוע?
יש המון סרטים שאני רוצה לעשות. אני לא יכול להגיד שהפרס שינה אותי. היה לי חשוב לקבל תוקף לעבודה שלי, אבל בה בעת אני מודע שלקבל פסלון לא משנה את היכולת בכתיבה ובעשייה. יש לי כרגע רעיונות לשלושה סרטים שאשמח לעשות, אך מה שחשוב הוא לבנות את הצוות המתאים שיוכל לעבוד על הפרויקט הנכון בזמן הנכון. סרט דוקומנטרי מכה בך כמו מכת ברק, יש ביציאה לצלם משהו מאוד אינסטינקטיבי. אני מאוד אוהב את הז'אנר הזה, אבל פחות אפשר לתכנן מה יהיה הפרויקט הבא שלי. הייתי רוצה להתנסות בעשיית קולנוע עלילתי, וגם להגיע למדיות אחרות כמו טלוויזיה ווידאו קליפים. השיקול המרכזי הוא לפגוש אנשים מעניינים וביחד ליצור רגעים מעניינים.

יועד עירון בעל תואר שני בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב, יוצר קולנוע דוקומנטרי, הפיק לאחרונה את הסרט "אגורות" ועובד על פרויקטים בתחום הסביבה.