לתעד את המתעד. ראיון עם גלעד ברעם
צילום: גלעד ברעם בצילום יוזף קודלקה
כאשר הטנקים הרוסים שעטו באוגוסט 1968 אל רחובות העיר ובישרו את קץ "האביב של פראג", יוזף קודלקה, מהנדס אווירונאטיקה בהכשרתו, יצא עם מצלמה לתעד את המתרחש. תצלומיו של צעירים צ'כים ניצבים בידיים חשופות מול הטנקים הרוסים התפרסמו במערב בעילום שם והיו לדימויים המייצגים של המאבק מעבר לחומת הברזל. קודלקה נמלט מצ'כוסלובקיה ובמהרה רכש לעצמו שם של אחד מגדולי צלמי הסטילס בעולם. בשנת 2008 קודלקה הגיע לארץ במסגרת פרויקט שנקרא "מקום זה" במסגרתו הוזמנו כמה מגדולי הצלמים בעולם לצלם בישראל. אליהם צוותו סטודנטים מהמחלקה לצילום בבצלאל. אחד הזיווגים הראשונים במסגרת הפרויקט היה בין קודלקה לגלעד ברעם, אז סטודנט בשנה השלישית ללימודיו. אותו מפגש הוליד בסופו של דבר את הסרט התיעודי קודלקה: שוּטינג הולילנד.
ראיון עם גלעד ברעם
במאי הסרט קודלקה: שוּטינג הולילנד
הראיון באדיבות יועד עירון
זהו סרטו הראשון של ברעם. הוא הוצג לראשונה בפסטיבל הנחשב ייהלבה בצ'כיה, ובכורתו הישראלית היתה בדוקאביב האחרון, שם הוקרן מחוץ לתחרות הישראלית מאחר והפקת הסרט אינה ישראלית. מאז הוא הוקרן בהצלחה בפסטיבלים רבים ומיועד לשידור בטלוויזיה בכמה מדינות בחו"ל. את הצילום המוקפד בסרט אפשר לייחס להיותו של ברעם צלם סטילס בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, אך יש בסרט איכויות שהן מעבר להקפדה האסתטית.
הסרט מורכב משפה קולנועית עשירה והתאפשר הודות לעבודת הפקה מאתגרת ומידת היכרות קרובה עם קודלקה גיבור הסרט. לברעם יש רקע בתחום ההפקה מזמן שירותו ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל. לאחר מכן גם עבד ב- JCS וביולי-אוגוסט הפקות. הוא היה מנהל לוקיישן בצילומי הסרט "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר, ונקודת הפרישה שלו היתה כאשר הוצע לו למלא את אותו תפקיד בהפקה של "ביקור התזמורת".
כיצד נולד הסרט?
זה מעולם לא היה אמור להיות סרט, לא יצאתי בכוונה לעשות סרט. הייתי בשנה שלישית בבצלאל, ראש המחלקה היה בזמנו מיקי קרצמן, וברקע התבשל פרויקט "מקום זה" עליו שמענו במשך כמה שנים בו סטודנטים מהמחלקה יתלוו לצלמים ידועים בעבודתם. למען האמת, השנה שמעלי הם אלו שדובר עליהם כאסיסטנטים לצלמים שהיו מתוכננים להגיע לישראל. יוזם הפרויקט היה הצלם פרדריק ברנר. הוא מוכר בעיקר בזכות הפרויקט "דיאספורה" בו צילם קהילות יהודיות ברחבי העולם במשך כ-30 שנה.
אחרי שהוא סיים את הפרויקט הזה הוא חיפש את הפרויקט הבא. מכיוון שהיה מוטרד מהאופן הפשטני, לדבריו, בו מיוצגת ישראל בעולם על ידי המדיום הצילומי הוא הגה חזון מופרע - להביא לכאן חבורת צלמים בעלי שם בינלאומי ולתת להם יד חופשית ליצירת גוף עבודות והוא הצליח לגרום לזה לקרות.
לאחר שגייס סכומים נאים של כסף, הוא ווידא את השתתפותם של ג'ף וול, סטיבן שור, תומאס שטרוט, וונדי אוולד וכמובן, יוזף קודלקה, אחד האיקונות של צילום דוקומנטרי חברתי של המאה העשרים.
קודלקה היה הצלם הראשון שהגיע במסגרת הפרויקט ואני הייתי הסטודנט הראשון שנבחר ללוות את אחד הצלמים. זה לא היה לגמרי מקרי, היתה שם מחשבה של פרדריק, הוא שמע שהייתי בקשר עם אקטיבסטילס ושביקרתי מספר פעמים בגדה, מה שהשתלב יחד עם הרצון של קודלקה לצלם את החומה.
מצילומיו של קודלקה Josef Koudelka/Magnum Photos
איך היה המפגש עם קודלקה?
המפגש הראשון היה למעשה על קיר הכיתה בבצלאל בשנה הראשונה ללימודי במחלקה. מיקי קרצמן הראה לנו את הצילומים של קודלקה מפרויקט המופת שלו "צוענים". מאוחר יותר, למדתי שהפרויקט הוצג במוזיאון ישראל ושמיכה ברעם אצר את התערוכה.
אחרי השיעור רצתי לספריה ופתחתי את ספר אחרי ספר של קודלקה. לא יכולתי להסיר את העיניים מהצילומים המדהימים, והתחברתי מיד לאופן העבודה שלו. יש משהו מאוד הישרדותי בפעולה שלו, מאוד בסיסי. אם ניסיתי לייצר לעצמי מודל לחיקוי זו היתה דמותו של קודלקה, לפחות בשנה א'. זה השתנה אצלי עם הזמן, וכשהגעתי למפגש הממשי עם קודלקה התפישה שלי כבר היתה שונה ומגובשת יותר, אבל עדיין זה היה עבורי מפגש עם גיבור. למפגש הראשוני במשכנות שאננים הוא הביא בקבוק שתייה וישבנו עם מיקי ועם פרדריק. זה היה מפגש נעים מאוד.
איך היתה העבודה עם קודלקה על הצילומים שלו?
כשיצאנו ביחד לשטח הסתבר לי מהר מאוד שקודלקה לא צריך אסיסטנט. אז, באופן די טבעי, הבאתי איתי מצלמה. כשיצאנו מהרכב ביום השני או השלישי איפשהו ליד אום אל פחם, הוא מיד אמר לי "לידי אתה לא מסתובב עם מצלמה, תשאיר אותה ברכב". באותו הרגע צייתתי אבל היה לי ברור שלא אוכל להמשיך רק כנהג או מתורגמן, שאני חייב לעשות משהו בעצמי. לכן, בעצירה השנייה, כמה שעות לאחר מכן, שוב לקחתי את המצלמה. הפעם הוא לא אמר דבר והתחיל לעבוד. שם התחיל דבר מה שרק שלוש שנים מאוחר יותר התחלתי לחשוב עליו כסרט. קודלקה אדם מאוד לבבי אך עם זאת מאוד מסוגר ונוקשה ואפילו קשוח.
יומיים אחרי מקרה המצלמה חתמנו חוזה שבעל פה ביננו, אחרי שהוא שם לב שאני מצלם לא רק את הנוף אלא גם מפנה את העדשה אליו. הוא אמר לי ברכב "אני מרשה לך להמשיך אבל אתה לא יכול להראות שום דבר לאף אחד אחר גם לא לשאר הסטודנטים בבצלאל, ואם אני רוצה להשתמש במה שאתה צילמת יש לי את כל הזכות". מהנקודה הזו, שהיא מאוד קיצונית בעיני עד היום, התחילה בניית האמון ביננו.
מתי היה המעבר לוידאו והתחלת גם להסריט אותו?
היתה לי מצלמת קאנון 5 D מארק II שאז הייתה יחסית חדשה בשוק. מתוך סקרנות התחלתי לנסות לצלם וידאו. מהר מאוד הבנתי שקודלקה מבחינתי הוא ה-דבר. יש משהו מהפנט בדרך שהוא זז ומצלם. הוא מאוד הפתיע אותי, מהיכרות עם הצילומים שלו לא ככה דמיינתי שהוא עובד. לוקח לו הרבה זמן. יש לו סוג של אובססיביות וחזרתיות שלא ציפיתי להן. מה שהכי בולט זו התנועה שלו, זה היה סוג של ריקוד. כל פעם שהוא רואה דבר מה שמושך את תשומת ליבו הוא מתחיל במעין ריקוד שיש בו איזו גמישות בלתי צפוייה וכוריאוגרפיה ייחודית לו.
אז המשחקים שלי עם פונקצית הוידאו במצלמה מאוד התחברו לתנועת הצלם בסביבה שבה צילמנו. המפגש הזה התחיל להוביל לקטעי וידאו קצרים שעם הזמן הפכו לסרט. קודלקה ביקר בישראל ופלסטין שבע פעמים, כל ביקור ארך כחודש, ובכל חודש עבדנו מצאת החמה ועד השקיעה, לא משנה באיזה יום, סופי שבוע, חגים - הכל.
בין ביקור לביקור היתה כחצי שנה הפסקה בדרך כלל, סך הכל מדובר על תקופה שנפרשה על פני כארבע שנים. לוח הזמנים הזה היה יתרון עצום עבורי. הוא אפשר לי סוג של רפלקציה על החומרים שצילמתי, היתה לי אפשרות להפיק לקחים ולתכנן טוב יותר את הפעם הבאה. בפעמים הראשונות היתה היררכיה מאוד ברורה, אני הייתי האסיסטנט שלו, הייתי שם בשבילו ועל הצד גם עשיתי משהו משל עצמי שאז לא יכולתי לקרוא לו בשם.
עם הזמן התפתחה מערכת יחסים של שני יוצרים. בתחילה למשל, לא הייתי יכול להגיע לפניו, כדי לא לחסום את שדה הראייה שלו, ולכן כל החומרים שצילמתי בתקופה ההיא נעשו כשהוא עם גבו אלי. בביקור השני הבאתי איתי מונופוד שלא ממש ידעתי מה לעשות איתו אבל הפריים התחיל להתייצב. בביקור השלישי כבר הבאתי חצובה. בכל פעם שהוא חזר הוא שיתף אותי בצילומים שהוא צילם בפעם הקודמת וכך היתה לי האפשרות הדי מדהימה ללמוד יחד איתו את הפריימים שלו.
אחת הדרכים הכי טובות ללמוד היא באמצעות חיקוי, התחלתי לשחק בחיקויים של הקומפוזיציות של קודלקה. הפריים שלי היה כמובן שונה מהפורמט הפנורמי של קודלקה, כשאני עם מצלמת 35 מ"מ בפורמט של 16:9. הבנתי שאם אני רוצה להגיע לייצוג כנה שלו ושל דרך עבודתו ויצירתו אני צריך להתחיל לאמץ אלמנטים ממנה, ללמוד את התנועה שלו, את הקצב שלו. רק בביקור החמישי שלו, מעט אחרי שהוא כבר היה על המטוס, הבנתי שאולי יש כאן משהו שיכול לעניין לא רק אותי אלא גם אנשים אחרים.
צילום- גלעד ברעם
למי הראית את החומר שצילמת?
יש פריים נפלא של יוזף נע בפריים ואז הוא עוזב את הפריים ואני בטעות כמו אדיוט זז איתו, ועם התזוזה השפה נשברת. לעומת זאת, בפעמים בהם לא התפתיתי לתנועת מצלמה הייתי אוכל את עצמי שקורים דברים מחוץ לפריים שאני לא מצלם. זה היה מאוד מתסכל אבל גם מאוד מלמד וכנראה בלתי נמנע. קודלקה המשיך לבוא גם כשסיימתי את הלימודים בבצלאל.
הראשונה לה הראיתי קטעים מהחומר היתה הבמאית והמפיקה יולי כהן, שהיתה מנחה של קורס שלקחתי בבצלאל. יולי מאוד התלהבה. בזמנו לא עלה בדעתי לעשות סרט "מקצועי". בשלב מסויים חשבתי אולי על סרט בן 30 דקות, שאולי יוצג בגלריה. המפגש עם יולי הוליד ציפיות אחרות. יולי זיהתה פוטנציאל מסוים בחומרים האלה, והאירה לי אותם באור שונה. עם ההבנה הזו החל תהליך ארוך במטרה להבין מה באמת מעניין אותי שם, מה מסתתר עבורי בים הראשז שצברתי לאורך השנים. בהתחלה התמקדתי במערכת היחסים בין האסיסטנט והמאסטר, ומהר מאוד עזבתי את זה, ועברתי להתמקד בתהליך היצירה של קודלקה ודרכו במקום בו הוא נמצא שהוא גם מושא התיעוד שלו. היה מאוד מאתגר להבין איזה מהאלמנטים הרבים שהיו קיימים שם הם הכי חשובים.
איך התבצע שלב גיוס הכספים להפקת הסרט?
ביחד עם יולי יצאתי למסע של גיוס כספים ובשלב מאוחר, אחרי שיולי החליטה לפרוש מתפקידה כמפיקת הסרט גם חבשתי את כובע המפיק. בסופו של דבר הסרט מומן על ידי הטלוויזיה הצ'כית ומספר גופים פרטיים בגרמניה. אחת הנקודות ששווה לציין לצערי, היא שאף גוף ישראלי לא הרים את הכפפה והשתתף במימון הסרט. בהתחלה זו היתה אכזבה, עבור יולי כמובן, אך גם עבורי, סוג של אכזבה אישית.
אני ראיתי בסרט הזה סרט מאוד ישראלי. הוא נוצר כאן ונוצר על מה שקורה במקום הזה מנקודת מבט ייחודית – דרך עיניים זרות של אמן יוצא דופן. מעבר לכך, זה הסרט היחידי שנעשה על קודלקה שהוא באמת אחד ה-צלמים בני זמננו. זה מאוד הפתיע אותי בזמנו אך היום אני פחות מצטער על כך. באופן פרדוקסלי זה מאפשר חופש רב יותר בשלב של ההפצה בעולם. עם זאת, באופן עקרוני, מבחינתי הסרט הוא סרט ישראלי וכשאני מציג אותו בעולם אני אומר זאת ומציין שאני במאי ישראלי. בנוסף אני דואג לציין שההפקה היא גרמנית-צ'כית כיוון שאף גוף ישראלי לא לקח בו חלק.
האם קבלת פנייה מאחד מגופי השידור הישראלים לאחר הקרנתו בדוקאביב והצלחתו בפסטיבלים?
לא. יאמר לזכותם שהם המשיכו בגישה עקבית כלפי הסרט. אף גוף שידור ישראלי לא רכש את הסרט. הוא כן נרכש על ידי הטלוויזיה הפינית, וממש עכשיו גם על ידי ארטה. יש גם מגעים מתקדמים עם גופי שידור נוספים בעולם. לפסטיבלים ולמכירות בינלאומיות הסרט מיוצג על ידי Wide House שעושים עבודה יפה מאוד.
מה תוכל לספר על השלבים בבניית הסרט בעריכה?
הכל התחיל למעשה במפגש עם עורכת הסרט אליסה פורפורסט שהיתה גם לשותפתי לכתיבת התסריט. הכרנו כשב- 2013 עברתי להתגורר חלקית בברלין, נדדתי ביו ברלין לירושלים. לפני ההגעה לברלין היתה תקופה ארוכה שלא נגעתי בחומרים, מה שנתן לי מרחק מסוים ואפשרות לפרספקטיבה רחבה יותר. עם הגעתי לברלין ידעתי שאני רוצה לגשת לחומרים שצילמתי ולראות מה הם מכילים והיה לי ברור שאני צריך זוג עינים זרות ו"בלתי נגועות".
הפצתי את השמועה שאני מחפש עורכת ואז שידכו ביננו. הראיתי לה טיימליין מאוד ראף של קטעים. היא ראתה והתאהבה מיד. היא ראתה שתי דקות ואמרה שהיא איתי. אמרתי שאין לי תקציב בשלב זה, והיא אמרה לי "אין בעיה, אני איתך עד הסוף". התחלנו לצפות בכל החומרים - 140 שעות. צפיה ראשונית להתרשמות, ואז צפייה נוספת לכתיבת הערות ורשמים ואז צפייה וקטלוג של החומרים. רק לאחר מכן התחלנו לערוך.
בניגוד לסרט יפה אחר על צילום שיצא השנה בארץ "פוטו פרג'" שגם הוא סרט הבכורה של יוצרו קובי פרג' שבו היה נראה שככל שצילומי הסרט התקדמו גם העשייה הדוקומנטרית בו השתכללה עד סצינת הסיום שבה היא הגיעה לשיא, בסרט שלך השפה מאוד מהודקת מהתחלה. איך גיבשתם אותה?
השנים של העבודה עם קודלקה פיתחו כמובן גם את המבט שלי. לאט לאט זה התחיל להתגבש גם בעריכה. בהדרגתיות הסטנו את המבט מהסיפור האישי שלי אל העבודה של קודלקה. כל הניסוי והטעייה שלי, התפתחות השפה הוויזואלית שלי, תהליך הלמידה של האסיסטנט נשאר בסופו של דבר בחוץ, אמנם לא לחלוטין, אבל הוא לא העיקר בגרסה הסופית.
זו היתה החלטה קשה שבסופו של דבר אני שלם איתה. כל הזמן שאלנו את עצמנו מה מביא אותי לעשות את הסרט. מבחינתי זו שאלה של כנות, לנסות להיות כמה שיותר כן עם החומרים שיצרת. מה אני מראה ומה אני לא מראה והיכן אני עושה מניפולציה. היתה לנו החלטה עקרונית להוריד את ווליום המניפולציה הכי נמוך שאפשר. זה הנחה את העריכה - להשאיר את השוטים הארוכים כמו שהם, לעולם לא לעשות אובר לאפינג של סאונד על דימוי, הסאונד הוא תמיד חופף לשוט, אין מוזיקה, הסאונד הוא רק מהמקומות שבהם קודלקה ואני נמצאים ואתנו גם הצופים.
איך היתה העבודה על הקול בסרט?
בסיום התהליך עבדתי עם סבסטיאן מורש, הסאונד דיזיינר שעבד אתנו עשה עבודה מדהימה. בזמן שצילמתי לקח לי הרבה זמן ואינספור ניסיונות כדי להבין איך להקליט סאונד – זה התחיל במיקרופון של המצלמה ונגמר בהצבת זום על המצלמה. כל הזמן הזה הייתי גם האסיסטנט, הייתי גם הנהג, גם המתורגמן, וגם מי שמוציא אותנו מצרות מול שוטרי מג"ב. זה גם לא היה יכול לעבוד אחרת, לא הייתי יכול להוסיף עוד איש צוות כמקליט שיעבוד אתנו.
מעטים האנשים שזכו ליצור אמון עם קודלקה, ואני יכול לומר בשמחה שאני אחד מהם. כשאני מסתכל בדיעבד הכל קרה כמו שהיה צריך לקרות. לדוגמה, בדיעבד המצלמה 5 D מארק II, שממש לא מתאימה לעשייה דוקומנטרית בשטח, התאימה כמו כפפה לצילום שלי את קודלקה מפני שזאת מצלמת סטילס והוא הרגיש איתה הכי טבעית לקודלקה שרגיל להיות בחברת מצלמות. כאשר סבסטיאן התחיל לעבוד על הסאונד היו חסרים לו לא מעט חומרים לעבוד איתם והתלבטנו אם לקחת מבנק סאונדים או משהו בסגנון. בסוף החלטנו שאני ואליסה נחזור לכל הלוקיישנים המקוריים בהם צילמתי ונקליט מחדש. זה הלך יד ביד עם המחשבה שלנו על כנות החומר. זו דרך מאוד שונה של חווית המקום, כשלא צריך לייצר דימויים. אין מחשבה על קומפוזיציה ועל האור ועל המיידיות של המתרחש מסביב, כל מה שאתה עושה זה רק לשקוע אל תוך האוזניות ולהקשיב למקום.
גם ניקלואוס גיירהלטר הדוקומנטריסט האוסטרי מקליט את המקומות בהם צילם בהשלמות לסאונד.
לא ידעתי, נחמד...
אגב, באחת הגרסאות המוקדמות של עריכת הסרט לא הכנסנו אף לא צילום אחד של קודלקה.
זה מאוד מצא חן בעיני אז, ראיתי בזה אקט מעניין - לדבר על צילום בלי להראות צילום. אבל זה היה חלק מתהליך ההשתחררות שלי מפוזיצית האססיטנט, שלב של היבריס. אמרתי לעצמי "הנה, אני יכול גם בלי הצילום של קודלקה, אני יכול בלי הדבר עצמו". אבל מהר מאוד הבנתי והפנמתי שזו בעצם מהות העניין, מהצילומים לא רק לומדים על העבודה שלו, אלא גם עליו ויותר מכך על המקום כלומר עלי, עלינו. מהצילום הדיגיטלי הצבעוני שלי לצילום הפנורמי בשחור-לבן שלו על פילם נפרש עבור הצופה מנעד מאוד רחב.
מעניין שהזכרת את גיירהלטר. בשיחה שהייתה לי איתו בדוקאביב הוא דיבר על הבחירה האינסטינקטיבית שלו לגבי קאטים - איפה ה- In ואיפה ה- Out. מאוד הזדהיתי עם דבריו. עם הצילומים של קודלקה שמוצגים בסרט סוגית המשך היתה מאוד מאתגרת. אנחנו ניסינו בהתחלה איזושהי חוקיות של 5 שניות או 8 שניות, ובסוף הגענו להבנה שלכל דימוי יש חיים משל עצמו והוא, הדימוי, מכתיב לך את משך ההתבננות בו. ממש כמו שהולכים לגלריה ובוחרים כמה זמן להקדיש לכל דימוי. בסופו של דבר, כל צילום בסרט מקבל משך זמן אחר, לפעמיים חמש שניות, לפעמים שלושים.
החלטה מאתגרת נוספת, שאליסה העורכת התעקשה עליה והיום אני יכול לומר שבצדק, היא אפס סאונד כשהצילומים של קודלקה מופיעים. האפקט שנוצר כצופה הוא שאין לך לאן לברוח. להתעמת עם הדימוי ללא תיווך, ללא גלגלי עזר. היום כשאני מסתכל על הסרט, זו אחת האיכויות שלו ובהחלט אחת ההפתעות שבו. עכשיו כשהסרט כבר ערוך, אני מקפיד להיות בהקרנות וזה מדהים בכל פעם השקט הזה. פתאום העולם החיצוני נכנס אל אולם הקולנוע ומייצר איתו ועם העולם האשלייתי שאות הוא מייצג דיאלוג מרתק. אני חייב להודות שהתגובה שלי משתנה בכל פעם, לפעמים אני שוקע אל הדימויים ולפעמים אני רק מחכה שיגיע כבר הדימוי הבא. זה כיף להיות מופתע על פעם מהיצירה של עצמך.
גלעד ברעם וג'וזף קודלקה. צילום: פרדריק ברנר
על מה אתה עובד היום?
קודם כל הסרט ממשיך לרוץ ונראה שזה הולך להמשיך עמוק לתוך 2017. כמו שאתה יודע, זו עבודה פול-טיים בפני עצמה.
עם זאת, מצאתי את עצמי מתגלגל לעשייה של שני סרטים דוקומנטרים חדשים.
הראשון, אותו אני מצלם ממש בימים אלו הוא דוקומנטרי ניסיוני אותו אני יוצר יחד עם חבר, האמן אדם קפלן. הסרט מתחקה אחרי פיצ'ר עלילתי באורך מלא שהופק על ידי דובר צה"ל בסוף שנות התשעים שנקרא "הנעלם" והיה חלק מהניסיון של צה"ל להתמודד עם בעיית ההתאבדויות בצבא. זה היה פרויקט מאוד שאפתני, והשתתפו בו שחקנים כמו ליאור אשכנזי, נטלי עטיה ומיטל דוהאן, ועבדו בו מיטב אנשי התעשיה כמו דרור מורה שהיה הצלם הראשי. הסרט צולם ונערך, ומעט לפני שיצא לאוויר העולם הוא נגנז ונעלם.
אנחנו חוזרים לאנשים שהיו חלק מצוות ההפקה ומלקטים עדויות. את הפרויקט שלנו, שגם הוא נקרא "הנעלם" אנחנו מכנים "תסכית קולנועי" והוא מבחינתי המשך של תהליך ההתבוננות והלמידה שלי את תהליך היצירה, אותו התחלתי עם הסרט על קודלקה, רק שבמקרה הזה מדובר באי הגשמה של יצירה ובחוסר היכולת לראותה.
הפרויקט השני שונה לגמרי וקשור אלי באופן אישי, אל הביוגרפיה העכשווית שלי. זהו סרט שמתעסק עם בני נוער גרמניים שהם למעשה דור רביעי למלחמת העולם השנייה ועם השינוי התפיסתי המאוד משמעותי שלהם את עצמם בהקשר ההיסטורי-חברתי הגרמני, שינוי שכמי שגר זמן מה בגרמניה, מתחיל מאוד נוכח עבורי.
קודלקה: שוּטינג הולילנד יוקרן בסינמטק תל אביב בשתי הקרנות בנוכחות הבמאי לרגל יום זכויות האדם בשבת 10.12 וביום ראשון 11.12. להזמנת כרטיסים כנסו לאתר של סינמטק תל אביב. כמו כן, הסרט יוקרן בסינמטק ירושלים ביום חמישי 15.12 ובמרכז ההנצחה בקרית טבעון בשבת בבוקר 10.12 וביום שני 12.12. פרטים באתר הסרט ובדף הפייסבוק בעברית.