להתראות דור ה Y, ברוכה הבאה סקאלת האוואטר
צילום: גלי מאירי
גלי מאירי, מייסדת אתר תעשיה.קום לאנשי תוכן קריאייטיב ודיגיטל, משוחחת עם יעל מן שחר, חוקרת את השפעת עולם האינסטנט על המוח והאישיות, מרצה ויועצת לעסקים.
ב 13 לספטמבר בבוקר יארח אתר תעשיה.קום את יעל מן שחר באירוע למנהלים, מעסיקים ומנהלי מש"א שיתקיים בקמפוס גוגל. באירוע נקיים דיון, נציף את הקשיים ונחפש פתרונות לגיוס וניהול עובדים בני דור הסייבר. לקראת האירוע, אני ויעל נפגשנו לשיחה.
לפני השיחה שלנו, יעל שלחה לי שני סרטונים, של מוצרים חדשניים שנמצאים בשלב הפיילוט, מוצרים שלא רחוקים כל כך מהמסכים השקופים שמזיז טום קרוז בסרטו של ספילברג "דו"ח מיוחד".
למה שלחת לי את הסרטונים האלה?
תראי, כשרואים לאן המציאות הולכת, מרגישים ממש מגוחכים כשמדברים על "השמה" או שיטות גיוס במובן שאנחנו מכירים היום. כל הזמן מדברים על זה ש"העולם השתנה", אבל לדעתי, רוב האנשים לא מבינים בכלל את גודל הזעזוע והטלטלה שהעולם עבר בשנים האחרונות.
זה ממש מאורע אבולוציוני במלוא מובן המילה- זה משתווה בעיני למעבר האבולוציוני של החיים מכדור הארץ שכולו היה רק ים, לחתיכות היבשה שהחלו לבצבץ ובכך יצרו מספר סוגים של חדשים של בעלי חיים.
כמו שבאבולוציה החלו להיווצר היצורים ה"חדשים" שיכלו לחיות רק על האדמה, במקביל ליצורים הישנים שידעו רק לחיות בים, בעולם הישן, אבל ובנוסף להם התפתחו גם הדו-חיים, היצורים שמסוגלים לתפקד בשני העולמות.
ההסתכלות על האנושות היום צריכה להיות אבולוציונית לגמרי. אנחנו צריכים להבין באיזה רמת דו חיים / עולם ישן / עולם חדש הבנאדם שמולנו נמצא, כדי לדעת מאיזה "זן" הוא. זה לא קשור לגיל.
לא רק מעסיקים לא מבינים את השינוי שעובר על העולם. גם הורים לא מסוגלים להבין מה קורה עם הילדים שלהם ובני זוג לא ממש מבינים למה כדאי לסגור את הנייד בזמן סקס. זה פשוט רץ מהר מדי לכולם.
אני עובדת בימים אלה גם על מערכי שיעור וסמינרים בתחום הורות וחינוך כדי להדריך ולהוביל להבנה ודרכי התמודדות פורצות דרך
אבל עם כל הטכנולוגיה- בסופו של דבר כולנו בני אדם. יש דברים בסיסיים שהטכנולוגיה לא מזיזה להם- היכולת של עובד לקחת אחריות, לדבר בנימוס, לקבל מרות, להגיע לראיון או פגישה שנקבעה לו, וכשהוא מגיע האם הוא יודע או לא יודע להתנהג… כמה זה כבר מסובך?
הרבה מעסיקים בתקופה האחרונה פונים אלי ושואלים "מה קורה פה??" הגיוס מעולם לא היה מסובך יותר.
בדיוק הרגע סגרתי את הטלפון עם מורים שהזמינו אותי להרצות. גם הם, ממש באותם מילים שאלו "מה קורה פה? זה אף פעם לא היה ככה!"
בגלל זה אני אומרת שמרגיש לי כאילו אנשים אומרים "עולם חדש" ולא באמת מבינים. טכנולוגיה ואינטרנט לא משנים רק את האופן שבו אנו פועלים ומתנהלים בעולם אלא היא גם משנה את מי שאנחנו ואת המוח שלנו בפרט, שאגב נראה שונה היום, מתחשק לי אפילו להגיד שונה מאוד. אני יכולה?
ל"משתמש כבד" קשה מאד להישיר מבט לעיניים שלך, לא כי הוא עצלן או טיפש, אלא כי פעילות המוח שלו שונה משלך, ברמה גנטית ומבנית. החוקרים חשבו שזה יקח שנים, עשרות שנים ומחזורי חיים עד שהטכנולוגיה תגרום לנו לשינוי אישיות ושינוי מוח פיזי ממשי. מסתבר שלא.
אומרים שאנחנו הופכים להיות אפאטיים, חשבנו שזה ייקח הרבה יותר זמן.
יש היום מונח שמדברים עליו שנקרא אפיגנטיקה. המושג הזה אומר, שאם את, לדוגמא, עבדת עם המחשב ולא השתמשת כמעט באזור של הזיכרון שלך, והוא נחלש, הילד שלך כבר ייוולד עם כושר זיכרון הרבה יותר חלש.
אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את זה במלוא המשמעות של זה. הם לא סתומים, הם לא עצלנים- המבנה שלהם פשוט שונה. ייתכן מאוד שהאגוצנטריות לא אצלם, אלא אצל המעסיקים, שלא מבינים אותם או לא מנסים להבין אותם.
אז את מתארת לי פה למעשה דור שהוא דור הביניים בין האנשים שהם "כמונו", אנשים עם מוסר עבודה, אחריות ויכולת לבצע משימות לאורך זמן, לבין דור ה"רובוטים", שהם בעצם יהיו אלה שיעשו בעתיד את כל המשימות הטכניות. הם פשוט דור ביניים. זה שלב ביניים שלא יכול לשרוד בעיני
לפני הכל אחדד נקודה חשובה, זה לא חלוקה של "דור" כזה או אחר, אלא חלוקה של סוגים שונים של משתמשים . מה שקובע איזה זן אתה (מה שאת קוראת לו "דור") זה כמות החשיפה לטכנולוגיה.
בראיונות שאני עושה בשטח אני פוגשת אנשים בני 50 שעושים שימוש כבד מאוד בטכנולוגיה ואינטרנט ובני 20 שעושים שימוש ממש מועט (הם לא רבים אבל הם קיימים).מחקרים מראים כי לאחר שנה - שנתיים של שימוש מסיבי באינטרנט ובטכנולוגיה אנו נראה אצל משתמשים שינויים עצומים בפעילות המוח וכן בהתנהגות.'המשתמשים הכבדים', אלו שמוחם והתנהגותם השתנו משמעותית (מה שאת קוראת לו "הדור החדש"), עסוקים בלהתאים את השינויים בסביבה לשינויים של המוח שלהם ולא להיפך.
למה שהם יהיו חרוצים אם הם אנשים שחיים בעולם של לחיצת כפתור?
את נשמעת כמו חנווני בשנות החמישים שצועק על העובד שלו שאיחר כי הוא הפסיד את האוטובוס, למה לא הלכת ברגל. "בדור שלי היו הולכים ברגל ארבעה קילומטר" אבל זה דור אחר, זה דור שנולד לאפשרות של לנסוע, זה הדיפולט שלו. ייתכן שהוא כבר בגנטיקה יותר חלש פיזית.
ככה אתם, הבוסים שעושים שימוש בטכנולוגיה אך שימוש "לייט" (ביחס לעובדים החדשים שלכם), נשמעים כשאתם שואלים למה העובדים של עידן הטכנולוגיה לא חרוצים. הם מקבלים הכל בקליק, למה להתאמץ? המאמץ כבר לא כתוב ב DNA שלהם יותר. אגב, ראית את הסרט וול-אי של דיסני? זה סרט שמציג זן חדש של בני אדם עם חיצוניות וחשיבה שונה.
אז איך אנחנו בעצם אמורים למצוא מישהו שמסוגל לבצע משימות טכניות? לפחות בעולם התקשורת יש הרבה מאד אנשים שהם לגמרי אוואטרים…
התשובה שלי היא חד משמעית: תבחרי נכון את ה"זן" שאת רוצה להעסיק בהתאם לסוג המטלות שהוא צריך לבצע. אם את גדלה לתוך מציאות שבה כל דבר מכני מתבצע או אמור להתבצע ע"י תוכנה / רובוט זה קצת יהיה אבסורד אם יבקשו ממך לעשות במקום עבודה פעולה שרובוט/ תוכנה אמור, באופן אידאלי, להיות זה שמבצע.
אתן דוגמא נוספת כדי לנסות להמחיש לך איך נראה שיקול מקצועי של אדם שעשה ועושה "שימוש כבד בטכנולוגיה": שאת מבקשת ממנו לעשות פעולות טכניות כמו לקחת קלטת, לחפש עליה מיקום של אייטם מסויים, לדגום אותה למחשב, אם תקחי לתפקיד הזה מישהו מ'זן האוואטר', שרגיל לעשות הכל מהר ובלחיצת כפתור, תהיה לו את אותה התחושה שתהיה לך אם אבקש ממך לנסוע פיזית למוזמנים של התוכנית בוקר לוודא הגעה כאשר ברור לך שבעידן המודרני של היום יש מגוון אפשרויות מתקדמות יותר לעשות את פעולת אישור ההגעה. אז מה? אני אגיד שאת מפונקת? סביר מאוד שאם אני אתעקש איתך לעשות בכל זאת את הפעולה הפיזית המיושנת את תתפטרי.
לכן הפתרון שאני מציעה לבעיה הספציפית שהצגת הוא לא לגייס לתפקיד שיש בו המון פעולות טכניות אנשים מ'זן האווטר' ("משתמשים כבדים") אלא, אנשים שאינם עושים שימוש כבד בטכנולוגיה והמוח שלהם ודפוסי ההתנהגות שלהם יכולים ואלי אפילו יישמחו לבצע פעולות בעלות אופי טכני.
אבל הוא צריך להתאים את עצמו לתוך מסגרת העבודה. אין מה לעשות.
ופה מגיעה השאלה- מי צריך להתאים את עצמו למי. אני יכולה להגיד לך שעד עכשיו כל צד התאים את עצמו בערך ב 20% לצד השני. לא יותר מזה. אבל גם כאן אני לא עושה "אצבע מאשימה למעסיקים" לפי דעתי אין לרובם את הידע או הכלים להתמודד נכונה עם השינויים
העניין הוא שיש משרות שאי אפשר להתאים אותן לדור הזה. לאוואטרים. אם ניקח לדוגמא את אחת הלקוחות שלי, שרצתה לגייס למשרה בחדשות, משרה טכנית מאד, אמנם עם אפשרות לקידום, אבל כן כרוכה באיזה שנתיים של עבודה טכנית קשה במשמרות. לפני 3-4 שנים אנשים היו קופצים על זה, והיום ממש קשה לה למצוא אנשים. גם מי שפונה, רוצה שייקחו אותו מיד למשרה הבכירה, לא בראש שלהם להתחיל מלמטה ולטפס. איך אמורים לגייס אנשים למשרה שכזו שאי אפשר לשנות אותה כדי להתאים אותה לכולם. מה עושים עם זה?
אם ניקח את המודל של ה"חמשת סוגי המשתמשים", אנחנו צריכים להסתכל איזה זן של אנשים היא מחפשת. ברגע שהיא תדע איזה סוג של בנאדם יהיה אפשר להפנות את הגיוס לאנשים הספציפיים האלה.
אם את מגייסת "משתמשים כבדים" תפני אליהם ב"שפה" שלהם.
אחד המאפיינים הבולטים שחוקרים מצאו הוא ש"מתמשים כבדים" לא צורכים תוכן כמו שאת צורכת תוכן. הם לא קוראים את האמצע. הם קוראים את הכותרת, ואת השורה התחתונה, שולחים בלחיצת כפתור את הקו"ח, כי זה קלי קלות, בלי בכלל לעבור על כל הטקסט הזה שרשום באמצע עם כל האינפורמציה. למה? כי הם פשוט לא יכולים, לא שהם לא רוצים, הם לא יכולים. שוב, זה לא עצלנות. זה מבנה גנטי. ברור שהוא לא קרא על מה המשרה- את לא פנית אליו בשפה שלו.
את מבקשת ממנו לפעול בעולם שהוא פיזית / טכנית כבר לא מסוגל לפעול בו. עבודות מסוג זה צריכות להיות מאויישות ע"י רובוטים ולא בני אדם ממש כמו שאין טעם שאני אשאב כל יום את הרצפה אם משהו כבר המציא אי-רובוט. לא ככה?
יעל מן שחר
חלק מהאפליקציות החדשניות של הגיוס, מנתחות את הפעילות של המשתמש בתהליך. אם לדוגמא את מגייסת, והמועמד בשלב של ההוראות גולל מיד למטה ועובר הלאה, את תדעי שאין לו את היכולת של העמקה והכלה של טקסט מורכב וארוך, ואולי תפסלי את המועמד הזה. ההתנהגות שלו הסגירה את מה שהוא מסוגל לו או לא מסוגל לו. ואז בסיכוי יותר גבוה יגיעו אנשים שמתאימים לאופי של המשרה שפרסמת.
הרבה מעסיקים מתלוננים ומספרים לי, שחלק מהמועמדים שהם מזמנים בשנים האחרונות פשוט לא מגיעים לראיון, לא מגיעים, בלי התראה, הרבה פעמים אין למעסיק אפילו את ההזדמנות לבדוק אם המועמד הוא מתאים או לא…
הנושא הזה של ההברזות, ההימנעות וחוסר האחריות נוגע לא רק לתחום של ההשמה. זה בכל התחומים, גם באקדמיה. אני כמתרגלת עושה מאמץ להגיע לפגישה עם סטודנט והוא מרשה לעצמו בהודעת ווטספ פחות משעה לפני הפגישה להודיע שהוא לא בא. זה חוסר אחריות שהוא מובנה. זה באקדמיה, בשוק העבודה, בבתי הספר ואפילו ביחסים בין אישיים.
הפתרונות הקיימים הם בגדר פיילוט עדיין. זה מצב שחדש גם לחוקרים, אנחנו עומדים פה חסרי אונים. זה שינוי שהתרחש בבום, ששיאו בחמש שנים האחרונות.
יש גם התנהלות חדשה בעולם שמאפיינת כמעט כל אדם שחי בו: בעולם שבו כמות האפשרויות נראית אין סופית קשה יותר לקבל החלטה ולהיות שלם איתה. אם הגשת מועמדות ב 2 לחיצות כפתור אז קיים סיכוי שתקומי בבוקר ותחליטי לא להגיע. זה יושב על משוואה פסיכולוגית פשוטה: לא התאמצת לא תעריך. לכן אולי אלו המעסיקים שמאפשרים להגיע אליהם בלחיצות כפתור שעושים טעות וצריכים לשנות גישה.
יש אסטרטגיות כמו האפליקציות לחיפוש עובדים שהן לא פלסטר, הן אסטרטגיה, הן ניסיון להגיע לפתרון.
מה שחשוב לי זה להסביר, להעלות את השיח הזה, שאנשים יבינו שיש אנשים בינינו היום שהם לא מקשיבים לא כי הם לא רוצים, הם פשוט לא יכולים, אז לפחות זה כשלעצמו יביא להתנהלות בריאה וסובלנית יותר.
אז מה עושים?
בימים אלה אני עובדת על מודל חדש, מודל 'חמשת סוגי המשתמשים' . הרי הטכנולוגיה הגיעה לכל תחום בחיינו : זוגיות, עבודה, חברויות ואפילו ניקיון הבית. אם כן זה כמעט מדויק לומר כי האופן בו אנו נוגעים בטכנולוגיה מגדיר את האישיות שלנו. המטרה של המודל היא בראש ובראשונה להמעיט את השימוש בחלוקה של "דורות" לצורכי הסבר פערים חברתיים ונורמות ולראות את המצב החדש בעולם באופן גמיש יותר ומדויק יותר - זה נותן תמונת מצב מאורגנת יותר. המודל יחלק את האנשים לפי "דור טכנולוגי". אם אנחנו מקבילים את זה לאבולוציה של המינים, מי מסוגל לחיות רק בעולם הישן, מי הוא "אוואטר" לגמרי שחי רוב הזמן בתוך הסייבר, וכל הסקאלה שבין השניים. בקרוב אני עומדת לפרסם את המודל הזה באופן מסודר וכך נוכל לבחון את המועמדים לפי כלים חדשים שמתאימים לעולם של היום- כל אחד לפי סוג המשרה והצרכים שהיא מעמידה בפניו- האם הוא מתאים לה או לא.
האם יש כלי פרקטי שאת יכולה לתת לאנשים שמרגישים שהם או הסביבה שלהם לא מסוגלים להפסיק עם הטלפון?
אני בימים אלה מלמד ומיישמת משהו שנקרא שיטת ה"הפסקה טכנולוגית" ("tech break") שפותחה על מנת לנסות להתמודד ביעילות עם הסחות טכנולוגיות. מטרת העל של השיטה היא לאפשר מצב של זרימה ומיקוד לכל אדם שעושה בה שימוש אבל מטרה כללית יותר היא לגשר על הפערים שיש בחדר ישיבות או בכיתה בין ה"זנים" החדשים שנוצרו.
השיטה היא לאפשר למשתתפים בהרצאה, פגישה או שיעור, או אפילו לעצמנו, להתעסק עם הנייד במשך זמן מוגדר, לדוגמא 2 דקות, ואז להניח אותו לצידנו הפוך ושקט לפרק זמן מוגדר נוסף, לדוגמא 15 דקות, אותו ניתן להאריך בהדרגה, ובסיומו ידוע לנו כי יתאפשר שוב המגע עם הסלולרי וההתעסקות בו, שוב למשך פרק זמן מוגדר. זה למעשה מפריד בין הזמן של ביצוע המשימה, לזמן של התעסקות בטלפון, ומאפשר זמן של שקט אמיתי כי המשתתפים יודעים שתיכף תגיע מחדש עת ההתעסקות. אני מיישמת את השיטה הזו על עצמי, בשיעורים שאני מעבירה, בהדרכות והרצאות.
לראיון הקודם שעשינו עם יעל: זה רטט במכנסיים שלך או שאתה פשוט סובל מהפרעה פסיכו דיגיטלית?
אולי זה יעניין אותך...
איך לאפר מרואיינים בימי קורונה
מתים חיים מאד - ראיון עם יורם מילוא, צלם "המתים של יפו"
נוסחת פלא לכתיבת סצנה טובה
טל גולדברג - יוצר פנטזיות עבור הטלוויזיה הישראלית
איך עושים שאוריל שיעיף אתכם קדימה?
מי יממן את הסרט שלי?
מארה"ב לישראל וחזרה - זיו ברקוביץ', צלם הסרט "כאן ועכשיו" בראיון
