על תיעוד רגיש של מאבק זהות- ראיון עם הבמאית זוכת הפרס הבינ"ל בדוקאביב

צילום: מתוך הסרט

א 

לצד "מוות בבאר שבע" שזכה בפרס הסרט הישראלי  ו"החולמים מבלילון" שזכה בסרט הביכורים, בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בדוקאביב זכה "קרא לי מריאנה" של הבמאית הפולניה קרולינה בילווסקה. הסרט עוסק במאבקה של מריאנה לחיות בכבוד כאישה בסביבה שמרנית שנרתעת מטרנסג'נדרים. נימוקי השופטים בתחרות: "פורטרט עדין ונוגע ללב על אישה שמסכנת את כל היקר לה בעבור האמת שלה ומשלמת עליה מחיר כבד. הסרט עשוי ביד אמן של במאית מוכשרת שארגה בעדינות ובחכמה סיפור אנושי שרווי בכאב אהבה וחמלה". הסרט גם זכה בציון לשבח מטעם פדאורה – פדרציית מבקרי הקולנוע מאירופה ומדינות הים התיכון.

בילווסקה ילידת 1978. היא בוגרת המחלקה לקולנוע ע"ש קישלובסקי באוניברסיטה של שלזיה בקטוביץ', ולמדה גם בתוכנית לפיתוח סרטים בבית הספר ע"ש ויידה בוורשה. שם עבדה תחת הבמאי הותיק אנדז'יי ויידה בעצמו שלקח אותו תחת חסותו. בילווסקה רואה בויידה ובווייצ'יץ מרצ'נסקי את המורים שהותירו עליה את ההשפעה הכי גדולה. הראיון התקיים כמה ימים לאחר הזכייה בדוקאביב.

מה הניע אותך לעשות את הסרט? מה דחף אותך יותר הנושא הוא הדמות של מריאנה?
בהתחלה תכננתי לעשות פיצ'ר עלילתי, עד שפגשתי את מריאנה. היא היתה אז בת 47 והיו מאחוריה כבר ארבע שנות מאבק נגד הוריה. על פי החוק הפולני על מנת לגשת לניתוח לשינוי מין יש להשיג את חתימת ההורים שמהווה הסכמה לשינוי תעודת הלידה. בלעדי החתימה אי אפשר להתקדם בתהליך, לא מבחינת הרישומים והשגת תעודת הזהות החדשה ולא מבחינת הטיפול הרפואי. הוריה של מריאנה סירבו לחתום, וניסו לטעון שהיא סובלת ממחלה נפשית שנגרמה עקב תאונה. זאת למרות העובדה שמריאנה עבדה כל הזמן הזה בחברת הרכבת ועברה בהצלחה את כל מבדקים בעבודה, ודבר בחייה לא הראה שהיא סובלת מבעיה נפשית. אחרי המפגש עם מריאנה היה לי ברור שאעשה סרט דוקומנטרי עליה, כזה שלא יתמקד רק בעניין הבירוקרטי של הרישום. עבורי זו היתה הזדמנות לספר את סיפורה של דמות הבוחרת בעצמה את זהותה, ועליה להתמודד עם ההשלכות מול האנשים היקרים לה – בני משפחתה. זהו סרט על הרצון להתקבל ולהשתייך.

איך הכרת את מריאנה, ואיך היה לשכנע אותה להשתתף בסרט?
הכרתי את מריאנה כאשר ביקרתי אצל חברים. היא במקרה עברה אצלם לביקור חטוף והכירו ביננו. בהתחלה כשהצעתי לה להשתתף בסרט שלי, היא מאוד נרתעה מהרעיון כי חששה מהחשיפה כטרנסקסואלית. מריאנה רצתה להתקבל כאישה לכל דבר. אחרי כמה חודשים היא החליטה שהיא רוצה לשתף את הסיפור שלה בסרט. כשביקשתי לדעת מה שינה את דעתה ענתה לי שהיא כבר לא מסוגלת לשאת עוד את הבריחה מעצמה.

אחד הדברים היפים בסרט הוא הצילום של קספר צ'ובק שנראה כמעט כמו סרט עלילתי. תוכלי לספר איך הוא צילם את הסרט ואיך כבמאית שמרת על אינטימיות עם מריאנה כשהמצלמה והצלם ביניכן?
התברכתי בצלם מאוד מוכשר. כדי להטמע בשגרת היומיום של מריאנה החלטנו להשתמש רק בתאורה טבעית ולהיעזר בציוד קטן ככל האפשר, מצלמה ועדשות מתחלפות, לא יותר מזה. מעבר לזה הוא הקפיד להיות בלתי נראה ככל שהתאפשר. הודות לכך, הצלחנו להסיט את כל העניינים הטכניים ולהתמקד בקשר שלנו עם דמות הגיבורה. שנינו התקרבנו מאוד אל מריאנה ונהיינו חברים טובים. המאבק שלה הפך למאבק שלנו. הסרט אינו בא כתוצאה ממעקב אחריה, אלא ממערכת היחסים שרקמנו איתה.

הבחירות המוזיקליות בסרט מעט יוצאות דופן, האם לא חששת מהביקורת בבחירת השירים והכנסתם לסרט שמבחינה ז'נרית הוא עדיין נתפס כסרט מעקב?
ממש לא, מבחינתי היה ברור שהשיר Another World של Antony and the Johnsons יהיה חלק מסרט. זו עוד דמות בסרט. הבעיה היתה שלא היה לנו די תקציב להכניס את השיר. אז בן הזוג שלי מצא תערוכה בניו יורק של אנטוני הגרטי בניו יורק. התקשרתי לשם והצגתי את עצמי ואמרתי במה מדובר. העובדת בגלריה אמרה שהיא לא יכולה להבטיח שאנטוני תהיה בעניין אבל הסכימה להעביר לה את הפרטים. אנטוני ביקשה לצפות בסרט, וכעבור זמן קצר קבלנו את הסכמתה להשתמש במוזיקה שלה תמורת סכום סמלי.

במספר קטעים בסרט יש התייחסות של מריאנה ושל הדמויות האחרות לדת. מהו היחס לטרנסג'נדרים בפולין, ובפרט מהו היחס של הממסד הדתי אליהם?
במהלך הצילומים נוכחתי כמה זה קשה עבור מריאנה להילחם על החופש שלה ועל הכבוד שלה. ההחלטה שלה בצעירותה לחיות בחיים שקריים ולהפנות עורף לטבע שלה ולשקר למשפחתה ולסובבים לה נבעה מהצורך להיות שייכת. כאשר מריאנה נאבקה להיות מי שהיא היא מצאה את עצמה מאוד בודדה. לניתוח לשינוי מין בגדנסק היא הגיעה לבד, וגם כשהתאוששה ממנו לא היה איש לצידה. במשך ארבע השנים בהן עבדתי על הסרט, הייתי עדה לתחושת השבר אצלה כמעט על בסיס יומי. בכל מקום שאליו הגענו נתקלנו בסלידה. לצד זה פגשנו גם כמה אנשים שעזרו לנו והסכימו לשתף פעולה. הגוף היחיד שלא הצלחתי להשיג את הסכמתו להשתתף בסרט הוא הכנסייה הקתולית. מריאנה באה ממשפחת דתית מאוד, והייתי נחושה מאוד לראיין כומר שדרכו נראה איך הכנסייה מקבלת טרנסג'נדרים ולהראות שהם לא תמיד מנודים. לצערי, לא היה אף כומר שהסכים לדבר בפני המצלמה. לצד זה שמעתי קריאות על תחייתה מחדש של הכנסייה הקתולית, אז ויתרתי. כשמריאנה הגיעה לבית החולים, באופן בלתי צפוי הכומר שעבד שם הביע את רצונות להשתתף בסרט. הצטערתי מאוד למחרת הוא שינה את דעתו. הוא אמר שהממונים עליו אסרו עליו להתראיין. אחרי זה הוא לא הרשה לנו אפילו להכנס עם המצלמה לקפלה שבבית החולים.
היה לי גם חשוב להראות את מריאנה בעבודה שלה. היא מומחית לתחבורה ציבורית והועסקה כאחראית על בטיחות הנוסעים. קצין הביטחון של חברת הרכבות חשש שזה עלול לפגוע בתדמית החברה אם יראו שהם מעסיקים "פריק". למזלנו הצלחנו לפנות לנשיא החברה. השכנוע היה פשוט, הוא סבר שאם שאנשים כמו מריאנה עובדים זה יוכיח לצופים שפולין מדינה סובלנית.

מאיפה הגיע המבנה של שימוש בסיפור מסגרת של העבודה על המחזה של מריאנה מול השחקנים?
רציתי להמנע מקטעים של Talking Heads ומשימוש בווייסאובר. רציתי למצוא דרך לספר על העבר של מריאנה ושל גרושתה. אז הצעתי להן לכתוב מחזה. חשבתי שזו דרך טובה בה הצופים ישמעו על מה שקרה וגם יראו את תחושותיה של מריאנה, ויש בזה גם מימד תרפואטי עבורה.

איך הסרט התקבל בפולין ומה שלום מריאנה מאז שסיימת לצלם?
נהדר, זכינו במספר פסטיבלים בפולין בפרס הקהל. ככה שאני מאוד מרוצה. מאז שסיימתי לצלם לא חל שינוי משמעותי במצב הבריאותי של מריאנה והיא עדיין על כסא גלגלים. היא נלחמת על יכולת התפקוד שלה וממשיכה בתהליך השיקום הארוך. אנדז'י בן זוגה מלווה אותה כל הזמן.

מה תוכלי לספר על הפרויקט הבא שלך?
אחרי הסרט על מריאנה יהיה לי קשה לעשות עוד סרט דוקומנטרי. אני מרגישה שאין לי די מקום בלב להכיל דמות נוספת. אז אני עובדת על סרט עלילתי על ויולטה וילאס שהיתה זמרת מאוד מפורסמת בפולין, ושילמה מחיר כבד עבור חירותה.

קרא לי מריאנה
פולין 2015
ראיון עם הבמאית קרולינה בילווסקה