מוכרים סודות עם ינקול גולדווסר

צילום: יח"צ

במאי ותיק (יותר מ 35 שנה) במהלך השנים עסקתי רק בתחום הדרמה – פיצ'רים וסדרות טלויזיה, והתפרנסתי 25 שנה מבמוי והפקת פרסומות. לא אמביציוני. לעולם לא עם מרפקים. תמיד מתוך העניין עצמו. לא יוצר מתוך אידאולוגיות אלא מתוך התחברות לסיפורים ובעיקר לדמויות. לא רוצה לעשות סרטים בחו"ל. מחובר לעברית ולמציאות בישראל.

מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום?

בכיתה י"ב, החלטנו יקי יושע, חברי הותיק ואני, שהקמנו שנתיים לפני כן את להקת הקצב (להקת רוק) "המפלצות", החלטנו שאין עתיד ברוק בארץ (עוד לא היה רוק ישראלי אז. רק קאברים) והחלטנו לעבור לקולנוע. עשינו סרט קצר, ללא שום השכלה קולנועית כלשהי. אני הייתי הצלם ויקי הבמאי ובמשך שנה התחרבשנו ועשינו את כל הטעויות האפשריות (שזה בית הספר לקולנוע הכי טוב שאפשר) ולבסוף יצא סרט בן כ-15 דקות, "שלום ו…", שהדמיון בינו לבין התסריט היה רופף.

העבודה המקצועית הראשונה היתה ב- 1975, סרט פרסומת (לקולנוע. לא היו פרסומות בטלויזיה) סגנון סלפסטיקס ללודז'יה עם אורי זוהר, שיסל, מוישה איש-כסית ז"ל ואסתי זבקו תבל"א

 
איך השגת אותה?

הסרט הקצר – הגשנו תסריט לועדת הסרט הקצר במרכז הסרט הישראלי וקיבלנו תמיכה. היינו הכי צעירים (BY FAR) שעשו סרט קצר אז בארץ.  
את הפרסומת השגתי מתוך היכרות עם אמנון אריאלי ז"ל, בעל משרד הפרסום אריאלי. בגימנסיה הייתי חבר של אורי, בנו. הגשתי את הרעיון והתסריט הכי טוב מתוך אלה שהם קיבלו וכשהוא חשש להפקיד כסף של לקוחות שלו בידי במאי חסר נסיון, הצעתי לו הצעה שלא יכול היה לסרב לה: אם הלקוח יאהב – ישלם. אם לא יאהב – לא ישלם. בסוף הוא אהב מאד.

מה היתה ההפקה / יום הצילומים / וכו' הנורא ביותר שעברת ולמה?

בצילומי "אין לה אלוהים" היתה סצינה גדולה ומורכבת שהתרחשה בתחנת דלק בנגב – ביצוע ה"עוקץ" של שלוש גיבורות הסרט. התכנון היה ל-2 ימי צילום ובבוקר הודיעו לי מההפקה שיש רק יום אחד. מכיוון שאי אפשר היה לכסות את כל הסצינה ביום אחד, צילמתי רק את השוטים הפתוחים, שרואים את התחנה ואת הנוף, במחשבה שבצילומי השלמות (אם וכאשר יהיו), נצלם בחולות רשל"צ את השוטים הסגורים. זה היה סיוט. בעריכה, הסצינה נראתה תמוהה ויבשושית. שנתיים לאחר מכן, אכן צילמנו בחולות רשל"צ את ההשלמות וכשרואים את הסרט, אי אפשר להרגיש. הקסם שבקולנוע.

באיזה עבודה שלך אתה הכי גאה?

"מתחת לאף" הוא הסרט הכי פופולרי והכי מוערך. "מעבר לים" זכה ב-9 אוסקרים ישראליים, אבל האמת היא שאני הכי גאה ב"אבא גנוב" מכיוון שהסרט נוצר במהירות שיא – 4 חודשים מנקודת האפס, עם רעיון כללי לסיפור על אב גרוש, הסרט כבר היה בבתי הקולנוע והוא נראה סרט "מיין-סטרים" מקצועי שתוכנן ובוצע כהלכה ולא בחיפזון.

באיזה עבודה שלך אתה הכי מתבייש (אם יש כזו)?

אין ממש סרט שאני מתבייש בו, כי לא הייתי עושה סרט אם לא הייתי מרגיש שאני יכול להתחבר אליו ולעשות כמיטב יכולתי.

נגיד שבימוי זה כור גרעיני בדרום הארץ, ונגיד שאתה וענונו, ונגיד ששילמנו לך מיליארד דולר- בוא תמכור לנו 5 סודות בדרך להצלחה.

תלוי למה מתכוונים כשאומרים הצלחה. אני אתייחס להצלחה כשיוצא סרט ראוי שאתה שלם איתו ויודע שעשית כמיטב יכולתך. אז ככה –

1. סיפור טוב. משהו שאתם מתחברים אליו. אני מתחבר לדמויות, כך שאני תמיד נמשך לסיפורים עם דמויות רגילות, רצוי קטנות, שנקלעות לסיטואציה גדולה מהחיים. החיבור בין דמות קטנה וסיטואציה גדולה מספק את המרחב והעומק.

2. תסריט טוב. לא יכול לצאת סרט טוב ללא תסריט טוב. אם כתיבה אינה התחום   החזק שלכם – תעבדו עם תסריטאי/ת מוכשר/ת, כמוני ותנו לו/ה את כל הכבוד והשכר הראוי. למרות שאני תמיד מעורב עד מאד בכתיבת התסריט, אני לא לוקח קרדיט עליו ולא נמצא בכותרת התסריט.

3. ליהוק. לא יכול לצאת סרט טוב ללא קאסט טוב.
כשאני מלהק, אני מנסה להתנתק מהדמות שהיתה לי בכתיבת התסריט. בעצם, בשלב הכתיבה, אני משתדל שהדמויות שלי יהיו עם פנים מטושטשות (כמו בטלויזיה כשמסתירים זהות). חפשו את השחקן הכי טוב שאפשר. החיבור בין דמות שכתובה טוב לבין שחקן טוב יעשה פלאות. בעצם, ברוב העבודות שלי תמיד היה באודישנים שחקן (או שחקנית) שבא ו"לקח" את התפקיד. לא חיכה שאתן לו אותו.

4. מפיק טוב ובעיקר – ישר, ואין צורך להרחיב.

5. צלם טוב. בעיקר צלם עם נשמה. מכיוון שהקולנוע שאני עושה מתרכז בסיפור ובדמויות פחות מאשר בויז'ואל, אני אעדיף צלם שהוא נשמה ושיש לי איתו קשר של אהבה, על פני צלם משובח ככל שיהיה, שהקשר הנפשי שלי איתו רופף.
 

מי נותן לך השראה?

תמיד צ'רלי צ'פלין, שהשילוב בין גאונות לפשטות, בין צחוק ודמע, יוצר את הנפח העצום של עבודותיו. כיום – קלינט איסטווד, שהוא הבמאי הכי משובח שפועל כיום. אצלו זו לא הגאונות, לא הכישרון, אלא התבונה, העדינות והצניעות.

ממי למדת הכי הרבה?

מהטעויות שלי ושל חברי.

איזה עצה אתה מצטער שלא עצו לך בתחילת הדרך?

לבחור אולי מקצוע אחר. מקצוע שיכבד את ותיקיו. רופא ועו"ד מוכשרים אוכלים קש בעשורים הראשונים, כשהם צעירים ונמרצים וכשהם מתבגרים וצוברים נסיון ותבונה, הם מוערכים ומרויחים טוב. במאי מוכשר מצליח בשנים הראשונות וככל שהוא מתבגר הוא נחשב "חטיאר" ולא רלונטי. תובנה זו מתייחסת רק לישראל. בחו"ל זה קצת אחרת ויש מקום לותיקים עם נסיון ועם רקורד.

עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?

אני בעיקר חושב על שחקנים (אולי בגלל שתסריטאי ומפיק כבר יש לי). יש הרבה שחקנים ושחקניות, שאני רוצה לעבוד איתם. מת לעבוד עם מוני מושונוב. בגלל שהכשרון שלו ורסטילי ואין סופי וגם בגלל שבצעירותי פיספסתי איתו הזדמנות.

מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי / מוצלח בארץ?

הקולנוע והטלויזיה בארץ מאד מוצלחים ומקצועיים בארץ. מה שחסר, אולי, זה תקציבים, למרות שאילוצי תקציב הם קטליזטור יצירתי מצויין.

אם היית יכול להחזיר את הזמן לאחור, מה היית עושה אחרת (אם בכלל)?

הייתי מקפיד יותר להפריש כספים לקופות גמל ופנסיה.

אם לא היית במאי מה היית בוחר להיות ולמה?

קבלן בניין. ללא ספק. בניה הינה תהליך יצירתי מאד שדומה לתהליכי הפקת קולנוע. תהליך מורכב וארוך, שקשור להרבה בעלי מקצוע. לבסוף עומד בית שבו יגורו אנשים במשך שנים רבות. אולי אפילו יותר טוב מסרט, שעלול להישכח.

מה היא העצה הטובה ביותר שקיבלת? (ולא- "אל תאכל מהקולורבי ביום צילום" זה לא נחשב)

יהודה ברקן אמר לי שבבחירת לוקיישן בארץ, האמצע לא מצטלם טוב. צריך ללכת לקצוות – אם רוצים בית או שכונת יוקרה, שתהיה הוילה והשכונה הכי מפוארות שאפשר. אם רוצים בית או שכונה עלובים, שיהיו החירבה והשכונה הכי עלובות שאפשר.

 עשה ואל תעשה בעולם הקולנוע הישראלי

 אל תשאף לעשות שלאגר. אין מתכון להצלחה. ככל שהחיבור שלך לסרט יהיה יותר חזק, הקהל יחוש זאת ויאהב אותו (ראה "הערת שוליים").

אל תשאף לעשות את הסרט הכי טוב בארץ/בעולם כי זה ישפיע על עבודתך ויפגע בסרט. עשה את הסרט הכי טוב שאתה יכול לעשות עכשיו.

אל תעבוד עם מפיקים אגו-מניאקים או מפיקים שהם במאים מתוסכלים. הם יקנאו בך ויחבלו בעבודתך.

אל תעשה חזרות מפורטות ומדויקות מדי עם שחקנים בתקופת ה-PRE-PRODUCTION. תקפיד שבחזרות השחקנים יכירו היטב את הסצינה ואת המוטיבציות שלהם בה ושיכירו את הטכסט. אם יש צורך, תשנו אותו, לפי החיבור שלהם אליו. תשאירו אותם מספיק טריים ורעננים כדי שבצילומים יוכלו לקרות דברים אמיתיים, שנובעים מהרגע עצמו ומההתחברות שלהם לסיטואציה שמתרחשת כאן ועכשיו.

 לדף של ינקול גולדווסר באתר אישים