איך מתמודדים עם מקום עבודה שקשה בו?
צילום: Photo by Ant Rozetsky on Unsplash
כשאתם מרגישים שמקום העבודה מתחיל לעלות לכם בבריאות – אפשר להתחיל לתכנן משהו מהצד – מעין תוכנית ב. זה הרגע לפתוח בכמה צעדים כואבים הכרחיים, כמו לרענן את מסמך קורות החיים שלכם ולצאת לדרך המייגעת והמתסכלת של חיפוש עבודה חדשה. (אתם צריכים להצליח בכך רק פעם אחת!) אולי תמצאו מקום שישלם לכם יותר ויהיה מעניין יותר, עם אנשים שלא רק לא יפגעו ברצון שלכם לחיות, אלא ממש ישמחו את ליבכם. ומי יודע, אולי יתגלה לכם שהתוכנית הטובה ביותר שלכם היא הבחירה ללכת בעקבות המצפון. שזה בכל מקרה טוב יותר מאשר לחיות חיים שלמים בתחושת בוגדנות עצמית וידיעה שהצלחתם לכפות על עצמכם משא שאתם עצמכם מאמינים שאיש אינו צריך לשאתו. אין בכך שום דבר טוב.
ואם יפטרו אותי?
ובכן, התכוננו מראש לחפש עבודה אחרת, בתקווה שתהיה טובה יותר. לחלופין, התמודדו מול הממונים עליכם. הכינו מראש טיעונים רהוטים, בהירים ומשכנעים; ואל תגיעו לשיחה מתוך שכנוע עצמי שאובדן העבודה הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לכם. זה יציב אתכם בעמדת מיקוח גרועה.
אני פוחדת לעזוב.
ובכן, שינויים מפחידים, זה ברור. אבל מפחידים בהשוואה למה? בהשוואה לקיום מתמשך בעבודה שמרסקת את עמוד השדרה שלכם? שמקטינה ומחלישה אתכם? שמשניאה את עצמכם על עצמכם? שהופכת אתכם למרירים? שהופכת אתכם נוחים יותר לשעבוד ולעריצות ככל שחולפות השנים? ישנן מעט מאוד בחירות בחיים שאין בהן סיכון, ולפעמים עדיף לחשוב על סיכון ההישארות, שאינו נופל מהסיכון לשינוי ולעזיבה. הכרתי לא מעט אנשים שמצאו עצמם, לאחר תקופת המדבר, במקום טוב יותר מעשית ונפשית, לאחר שתכננו לאורך זמן את רגע עזיבתם.
ומה אם אף אחד אחר לא יעסיק אותי?
ובכן, רצוי לדעת שטפסי קורות חיים נידחים על הסף באחוזים יוצאי דופן. אני מזהיר את מטופליי מראש על כך. היחס שיש לצפות לו הוא חמישים דחיות לכל ריאיון עבודה אחד, ויש לוודא שהציפיות מתאימות למציאות. יפסחו עליכם בהרבה מאוד מקומות עבודה שיכולתם להתאים להם. זה כמעט לעולם לא אישי. זה אילוץ הנובע מכך שאין לנו עדיין אמצעים טובים מספיק להערכת מועמדים. בנוסף לכך, לא מועילה העובדה שכותבי קורות החיים נוטים להתפזר על פני יותר מדי נושאים, ועל כן למי שקורא אותם קשה לעבד ולחצוב מתוכם את הערכים שישתלמו לחברה. חלק מהדחיות שתיתקלו בהן הן בשל מכרזים תפורים, שבהם המשרה כבר שמורה למישהו, והחיפוש הוא רק למראית עין. חברות אחרות מפרסמות מודעות דרושים רק כדי להכין לעצמן עתודה לעת הצורך. כל אלו בעיות סטטיסטיות גרידא שכמובן, אין להן דבר וחצי דבר עם האיכויות או הפגמים של מבקש העבודה. כדאי להפנים ולשקלל את כל הנתונים הפסימיים האלו במערך הציפיות שלכם, כדי שלא תתמלאו מורך לב שלא בצדק.
למציאת עבודה נדרשים בממוצע כ-150 טפסי בקשות עבודה שנבחרו בקפידה, ושלושה עד חמישה ראיונות עבודה. זו משימה לשנה שלמה לכל הפחות. אבל זה עדיין פחות טרחה מחיים שלמים של אומללות במסלול צניחה חופשית. ועם זאת, זה לא דבר של מה בכך. אתם צריכים להתכונן נפשית, להכין תמיכה מצד חברים שיודעים לאן מועדות פניכם, שמכירים את התוכנית שלכם ושיכולים לבקר אותה ולעזור לכם לבחון באופן מציאותי את הסכנות ואת ההזדמנויות.
ייתכן גם שקצת נותרתם מאחור בכל הנוגע לפיתוח כישורים מקצועיים הנחוצים למציאת משרה חדשה. חשוב לפתח את הכישורים האלו במקום שבו אתם עובדים, כדי להעלות את הסיכויים שלכם להתקבל למקום אחר. אז לא נורא אם תישארו עוד קצת בעבודה המאוסה רק כדי ליישר קו עם הדרישות בשוק. ככלות הכול אתם לא יכולים לומר לבוס שלכם ללכת לכל הרוחות אם לכם אין לאן ללכת. לפיכך מוטלת עליכם החובה המוסרית להשביח את עצמכם כדי להגיע לעמדה שתעניק לכם כוח יחסי שתוכלו להפיק ממנו תועלת. עליכם לשקול גם את התסריטים הגרועים ביותר, ולשתף בלבטים את מי שההחלטה שלכם תשפיע על חייהם. זאת בלי לחמוק מהעובדה שהישארות במקום שבו לא הייתם אמורים להישאר היא אולי התסריט הגרוע מכול. תסריט שבו אתם גוועים באיטיות במשך עשרות שנים. זה לא מוות נעים במיוחד, גם אם הוא איטי. זה תהליך שמזרז הזדקנות, מסלק את התקווה, גורם לכם לייחל למועד הסיום של הקריירה, וגרוע מכך – למועד סיום החיים. אין כל טוב בכך, וכפי שאומרת הקלישאה האכזרית, כשצריך לכרות זנב של חתול, אל תעשו את זה סנטימטר אחר סנטימטר. ייתכן שמצפה לכם תקופת המתנה מתישה, תוך התוודעות למנגנונים בירוקרטיים חסרי יעילות. כל שבוע תשגרו בין ארבע לחמש בקשות עבודה, מתוך ידיעה ברורה שהן יידחו כלאחר יד לאחר עיון בן שבריר שנייה. מנגד, די בזכייה אחת בלוטו. ושנים קשות אך מלאות תקווה, מביסות מסכת חיים שלמה של קריירה מדכאת ומנוונת.
ורק שיהיה ברור, לא מדובר פה במקרים שבהם אתם סתם שונאים את מקום העבודה כי מבאס אתכם לקום מוקדם מדי בבוקר, או שלא כיף לכם לגרור את עצמכם החוצה מהבית כשחם מדי, כשקר מדי, כשלא נעים מדי. או שאין לכם חשק ובא לכם להמשיך להתכרבל במיטה. גם לא מדובר פה בתסכול שמתעורר כשנדרשות מכם מטלות נחותות שהכרחי לבצע אותן כמו לרוקן פחים, לשטוף רצפות, לנקות את השירותים או כל מטלה אחרת שנובעת ממקומכם הנמוך בהיררכיית הכישורים, גם אם יש לכם ותק במקום. ההתקוממות נגד הצורך לבצע מטלות כאלו נובעת לרוב מכפיות טובה, מחוסר היכולת להסכין עם המעמד הנמוך כטירונים, מחוסר נכונות לאמץ את סטטוס "השוטה", מיהירות, או מסתם העדר משמעת. להתקומם ולסרב לפקודה מתוך אי-רצון להכיר במעמד לא-רצוי – לא דומה כלל להתקוממות ולסירוב לפעול בניגוד לצו המצפון.
הדחייה הזו של צו המצפון – הבגידה בנשמה – היא הדרישה הממשית לבצע עבודה אבסורדית, שנזקה מוכח; היא הדרישה לנהוג באחרים שלא בצדק ולשקר על כך; היא הדרישה לרמות ולבגוד באני העתידי שלכם; היא ספיגת השפלות והתעללות ללא כל הצדקה (והחובה לשתוק כשעושים זאת לאחרים); היא הסכמה שבעצימת עין לומר ולעשות את מה שהוא בבחינת בגידה בערכים שלכם, שהופכים אתכם לרמאים במשחק שלכם. אין כל ספק שהדרך לגיהינום אישי וחברתי רצופה לא בדיוק בכוונות טובות, אלא יותר באימוץ גישות ובביצוע עקבי של פעולות שמציקות למצפון שלכם. אל תעשו את השנוא עליכם.
זה היה פרק מתוך ספרו של ג'ורדן פיטרסון